אבא או בייבי סיטר?

בימים אלו אנו עדים בכל העולם לתהליך היסטורי מקובל שחוזר על עצמו מדי דור או שניים. אפשר לראות אותו כחזרה בתשובה ואפשר כרגרסייה מסוכנת, ובו אנשים בוחרים לשוב אל העבר שלהם אחרי שמאסו בתלאות ההווה ובמכשולי המציאות החדשה. המייצג הגדול ביותר של התופעה הוא ללא ספק ברק אובמה, שידע בגאונות רבה לשווק את עצמו בפוליטיקאי שונה ממה שהציבור המבולבל הורגל אליו בשנים האחרונות. ערכים שונים, תרבות שונה, אידיאולוגיה שונה, רטוריקה שונה, מעין קנדי מודרני. יותר משאנשים בחרו באובמה, הם מרדו במה שהיה קודם. עבור אנשים שמאמינים שההיסטוריה באמת משתנה זאת היתה מהפכה, אבל אפשר גם לראות את זה אחרת. כחזרה למשהו טוב שהיה פעם ואבד איפשהו בדרך, גלימה שפוליטיקאי חלקלק כמו אובמה היה מספיק חכם כדי לעלות על גופו, בדיוק רגע לפני שאנשים מתחילים להקיא על המנהיגים שלהם.

הדוגמה הישראלית לגאונות השיווקית הזאת היא בנימין נתניהו. אחד מראשי הממשלה הכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל ידע כי גם המפלגה שלו צריכה להתחפש ולספק את הצורך הפסיכולוגי של הציבור המיואש: פוליטיקה ללא כתבי אישום וחשדות לשחיתות השכם וערב. לשם כך, נתניהו הקים קבוצת גלקטיקוס בליכוד, גלריית אנשים שמייצגת סוג של טוהר, של ניסיון לתקן את מה שהשתנה כאן בשנים האחרונות. לפי הסקרים, הטריק עובד. אבל האם באמת נתניהו או הליכוד השתנו? האם אנו עדים לחיה פוליטית אחרת או שמא מדובר בתחפושת, ומחר בבוקר אנחנו נתעורר עם אותן בעיות הנהגה, שרק יוסתרו טוב יותר?

מעבר לייאוש של האנשים ממה שקרה בשנים האחרונות, אפשר למצוא מספר קווי דמיון בין הקמפיינים של אובמה ונתניהו לבין הצורה בה מכבי תל אביב בחרה לחזור לחיקו של פיני גרשון, אל הזרועות שמהן בחרה להתנתק אך לפני שלוש שנים. אחרי שלוש שנים בהן מכבי יצאה לסוג של דרך חדשה, היא שבה לסגוד לנוסחה הישנה. היא שבה והכריזה: אנחנו לא יכולים בלי פיני גרשון. אנחנו לא יודעים מה לעשות בלעדיו. נכון, בעולם יש עשרות מאמנים לא פחות טובים, אבל אנחנו מכורים לגרשון. יהיו שיגידו במדובר בהודאה בכישלון, הודאה כנה של אנשים יהירים, אך לדעתי מדובר בסוג של התמכרות מסוכנת שתגבה ממכבי מחיר כבד ביום שגרשון שוב יעזוב. מחיר כבד יותר ממה שהיא שילמה בפעם הקודמת שהוא עזב.

למה? יש לא מעט סיבות. גרשון הוא מאמן מעולה, הכי גדול בתולדות הכדורסל הישראלי, וסביר להניח שביורוליג הבינוני הוא יוביל את מכבי אל הגביע האהוב עליה תוך מספר שנים. אבל ביום שהוא יעזוב הוא ישאיר את החבורה שמנהלת את הקבוצה אם אותן בעיות שהולכות ונערמות, בעיות שהיא לא הצליחה לפתור בשנים האחרונות. הבעיה המרכזית היא העובדה שאף מאמן לא הצליח במועדון הזה, חוץ מגרשון. אין כאן חזרה לבסיסי הידע מהם מכבי תל אביב שאבה את כוחה בעידן גרשון הקודם, אלא תחפושת, גלימה שתסתיר את השאלות הלא פתורות. סגידה אובססיבית למה שהיה פעם, במקום קרב אמיץ עם מה שמפריע היום. יהיו שיגידו שבעלי הקבוצה נקטו בצעד אמיץ, אבל בעיני היה הרבה יותר אמיץ להביא מאמן זר מהקליבר של גרשון, כזה שהיה משחרר אותה מהעכבה הילדותית לפיה מאמן זר לא יכול להצליח במכבי תל אביב.

במקום להיגמל מהתמכרות ולהעביר את המועדון המשפחתי תהליך אמיתי של מודרניזציה, מכבי בחרה לשאוף מחדש את הסם ולהשתחוות מחדש למנהיג הישן. הצל של פיני גרשון, שרדף את ספאחיה, קטש, שרף ובירנבוים, לא רק ירדוף עכשיו את גרשון עצמו, אלא ישוב וירדוף את המועדון ביום שהביייביסיטר שהוקפץ מיוון שוב יממש את איומי הפרישה המאוסים שלו. יכול מאוד להיות שגרשון עצמו יתמודד היטב עם הנעליים הגדולות שהוא השאיר (למרות שמדובר בסטנדרטים כמעט בלתי אפשריים לכל מאמן כדורסל), יכול מאוד להיות שהוא יוכיח לשונאיו שההצלחות הישנות שלו לא נבעו בעיקר מהסקואטינג המעולה של בלאט ומהעין העקומה של שאראס, אבל בבוקר שאחרי ההסנפה המחודשת ותחושת ההיי הכל כך נחוצה ברגעי קריז כאלה, תתחוור מחדש הנקודה: פיני גרשון גדול יותר ממכבי תל אביב, גדול יותר ממה שכבר הורגלנו, ולכל מאמן שיבוא אחריו יהיה הרבה קשה מספאחיה וקטש. כנראה שבטווח הקצר הבחירה בגרשון נכונה, אבל לטווח הארוך הנזק יהיה כבד יותר מהמשכורת שהמאמן החדש לוקח. מתברר שמכבי, כהרגלה בקודש בשנים האחרונות, שוב בחרה בראייה לטווח קצר. ואל תגידו לי שגרשון יגדל את דרוקר: ראינו מה קרה לדייויד בלאט בשנייה שגרשון השאיר אותו לבד. זה בערך כמו לומר שדן מרידור וביבי נתניהו יסתדרו ביניהם פתאום, והחיבור בין השחיתות לפוליטיקה החדשה ייפתר עם בואו של בני בגין.

לראשונה מזה שלוש שנים ראשי מכבי תל אביב עשו את הדבר הנכון. ההנהלה שלא יודעת להחליט, מחליטה לבסוף את ההחלטה הגרועה ביותר ומנסה לחפות עליה בהחלטות גרועות לא פחות, הבינה שאין מנוס אלא לבנות משהו חדש, מהיסוד. ההוצאה הכספית האדירה והעובדה שהמועדון נחל לא מעט אכזבות בשלוש השנים האחרונות, הביאו את מכבי למקום בו היתה צריכה להימצא מלכתחילה.

אפי בירנבוים לא התאים למכבי. דרך ארץ קדמה לתורה ולבירנבוים יש דרך ארץ, אבל תורה היא הצד הפחות חזק שלו. גם אם היה מוביל את מכבי להצלבה, ולוקח את אליפות ישראל, זה לא היה משנה, כי בסוף העונה סימני השאלה היו ממשיכים לרחף מעליו. מכבי היתה ממשיכה להתגלגל מעונה לעונה ולהיראות כמו תאונת שרשרת. בואו של גרשון מעיד על כך שלראשונה מכבי מודה בטעותה. לא, אין מדובר בהודאה נוסח החלפת קטש בשרף, אלא מודה בהתנהלותה השגויה במשך השנים האחרונות, מודה על שהיתה חסרת כיוון ואובדת עצות. וזה בסדר, מוטב להודות מאשר להמשיך לטעות.

זו לא בושה להנחית את המאמן שהצעיד את המועדון לשנים הגדולות ביותר שלו, ובעצם כך יצר ציפיות עצומות שהכבידו על אלה שבאו אחריו, וגם על אלה שהחתימו אותם. גרשון לא הפך גדול יותר מהמועדון, אלא זו מכבי שקצת התכווצה לה. הסיבה לכך היא התנהלותה החלמאית, שלא לומר שערורייתית, בכל אותן שנים בהן נעדר מההיכל. אם לפרדמן או כץ היה מנכ"ל שמנהל כך את עסקיהם, הוא היה נזרק מכל המדרגות מהר מאוד, והם יודעים זאת. מכבי למדה בשנים האלה, שמה שזול עולה לבסוף ביוקר רב.

נקודת המפתח בסיפור הזה היא שהנהלת מכבי הבינה סוף סוף שעליה לסמוך על הדמות המקצועית המובילה במועדון. מכבי מעולם לא בחלה בזעזועים וצעדים מרחיקי לכת, והפעם היא הביאה מאמן שהוא מהטופ האירופי ולא מאמן שהוא ברירת מחדל. במובן זה היא צדה כמה ציפורים בירייה אחת: היא גם הפכה את הקבוצה לאטרקטיבית יותר בעיני האוהדים, גם הביאה מאמן שצלו של גרשון לא יעיב עליו (ובמובן זה ניקתה עצמה מאחריות, כי חובת ההוכחה על גרשון) וגם הוכיחה שהיא מסוגלת לסגל לעצמה חשיבה ניהולית מתקדמת יותר. על ספאחיה, קטש ושרף היא לא ממש סמכה, אבל על יכולתו המוכחת של גרשון היא סומכת בעיניים עצומות. לראייה - החתמתו לשלוש שנים, מתוך כוונה לבנות מערך מקצועי, מנוסה ומפותח, כזה שראוי למועדון שמגלגל תקציבים גדולים ונמצא כל השנה תחת זכוכית מגדלת.

ספק רב אם גרשון יצליח להצעיד את מכבי לפיינל פור האירופי העונה, אבל בעצם החלטתם ראשי הקבוצה הוציאו את מכבי לדרך חדשה, שבטווח הרחוק תחסוך להם הרבה כסף ותעניק להם יותר סיבות לגאווה. כנראה שכדי לבצע שינוי של 180 מעלות, צריך לפעמים לסגור מעגל.