הפסד בזמן פציעות

השבועיים האחרונים בספרד עומדים בסימן הטרודים, החבוטים והמושבתים, שמשפיעים השפעה קריטית על מאבקי הצמרת. הגורמים להשבתות הללו מהווים דוגמה נוספת, חזקה וכואבת תרתי משמע, למאפייני הכדורגל הגלובלי שבולטים במיוחד בלה-ליגה, כבית הטבעי של כדורגלני דרום אמריקה (והולנד). בסיפורנו הגלובלי השבוע משתתפים ארגנטינאים, הולנדים, טורקי וברזילאי אחד עם שם של גרמני-יפני – ואפילו כמה ספרדים. "הוא בטח מתכוון לבארסה וריאל, כמו תמיד", אתם חושבים לעצמכם. מקומן של אלו לא נפקד, אבל אני מתכוון קודם כל דווקא לבטיס. בטיס?! מי שם לב מה קורה בבטיס? לא בטוח מי כן, אבל בטוח מי לא: זהו הנשיא המתעניין אך ורק בעצמו, ידיד הטור משכבר הימים, מנואל רואיז דה לופרה. חשבתם ש"בית"ר גאידמק" מגלמת את בעיות הכדורגל של אילי ההון? עוד לא ראיתם כלום.

דון מנואל, שהצהיר אינספור פעמים שמחר בבוקר הוא עוזב את בטיס והתחרט לפנות בוקר, למגינת ליבם של האוהדים, ממשיך להישאר על כסאו ולחרב את המועדון בנחישות ובעקביות. לאחרונה נאלץ המגלומן נאלץ להתמודד שוב עם שאיפות לעליונות עולמית מצד שכנתו העירונית השנואה. יריבו המר, נשיא סביליה חוזה מריה דל נידו, הצהיר לקראת משחקי סוף השבוע כי "אנחנו אחת מהקבוצות הטובות ביותר לא רק בליגה אלא גם באירופה", ואף הוסיף כי "אנחנו מושא לקנאה והערצה". לפחות באשר לקנאה הוא בוודאי צדק: "מארקה" דיווח במהלך השבוע כי שמונה (!) משחקני הקבוצה זכו במהלך החודשים האחרונים לבשורה כי ביתם נפרץ ונשדד. בעודו מתלבט האם לשלוח זר פרחים לפושעים או לבכות על כך שלא שדד את הבתים בעצמו, דה-לופרה החליט לקדם את קופת המועדון באופן המטומטם והנלוז ביותר שבגדר האפשר – על חשבונו של אדו שמידט, ללא ספק השחקן הטוב ביותר של בטיס במשך כל העונות של המועדון שמישהו עוד יכול לזכור. אדו פצוע, או ליתר דיוק פצוע מאוד.

עד כמה זה קריטי לבטיס? ובכן, בשלבים מסוימים בשנים האחרונות כל אסטרטגיית ההתקפה של הקבוצה נראתה כהסבה מכדורסל: כל הקבוצה עשתה "אופן" לאדו. לעיתים כאשר רצו לגוון בחרו שם במהלך הקלאסי של "נגביה איכשהו משמאל ואיכשהו הוא ינגח את זה פנימה". הסיבה הכמעט-יחידה לכך שבטיס לא ירדה ליגה היא כי המהלך הזה עבד שוב ושוב. תשאלו את מיצ'ל סלגאדו, שראה בשנה שעברה את המהלך הזה קורה מולו בשכפול מושלם, פעמיים באותו משחק.

אחת הסיבות האפשריות לפציעה של אדו, מעבר לשחיקה הקבועה, היא חדר הכושר של המועדון, שלא עודכן, שודרג או אפילו נבדק, ככל הנראה, כבר עשור. לא, ללופרה לא אכפת. אבל בעיקר לא אכפת לו ממצבו הנוכחי של אדו. הבעלים של בטיס דורש מהחלוץ הברזילאי שלו לממן בעצמו את הניתוח המורכב והיקר לו הוא זקוק. מה יש לאדו לומר על זה? הוא כבר כל כך רגיל שהוא לא מתרגש: "האמת היא שלא ציפיתי לשוב דבר אחר מדה-לופרה".

המשפט העצוב הזה ממחיש עד כמה הכדורגל הגלובלי מאפשר לא רק כסף נוצץ, מתקנים מפוארים ומועדונים שקמים מהאפר לגדולה או לפחות לשאיפות אליה (ד"ש לקבוצות המיליארדרים באנגליה). הצד השני של המטבע הוא היכולת האבסולוטית כמעט של הבעלים לעולל ככל העולה על רוחם לקבוצתם שלהם, בפיקוח מינימלי עד שערורייתי מצד המוסדות המנהלים את המשחק. אל תתנו לרומנטיקה להטעות אתכם. מבנה בעלות דמוקרטי במועדונים, הייחודי לספרד מבין ארצות הכדורגל המובילות של היבשת, קיים רק בארבעה מועדונים – ריאל, בארסה, בילבאו ואוסאסונה. כל השאר חשופות לגחמות בעלי ההון, מניפולטיביים ככל שיהיו, גם על חשבון בריאות השחקנים שלהם.

בקטלוניה, בינתיים, ניכרים שני צדי המטבע של הכדורגל הגלובלי ברגליו השבריריות של מסי. יחד עם למעלה מ-1,400 מועדוני אוהדים ברחבי העולם פרוסים גם הסקאוטים של בארסה בכל פינה על הגלובוס, ובמערך מתוגבר כמובן במדינות כמו ארגנטינה. מסי 'נשלף' משם בגיל 12 כדי שהמערכת המשוכללת של בארסה תדאג לרופאים הטובים ביותר שיאפשרו לעילוי הקטנטן, באמצעות טיפול הורמונלי מיוחד, לעבור את גובה השולחן. אבל את מה שהכסף הגלובלי נתן הוא גם לקח, יחד עם כמות המשחקים שמאפשרת את הכסף הזה. אותו טיפול הורמונלי איפשר למסי לעבור את ה-1.60, אבל כנראה מונע ממנו לעבור עונה שלמה בלי פציעות, במיוחד כשהעונה הזו ארוכה כל כך. כרגע מסי 'עוד לא באמת פצוע', כי פציעה של מסי היא לרוב עניין של שלושה חודשים, לא של משחק בודד, אבל אם לא ינוח נראה כאילו הוא בדרך לשם. ובדצמבר, כאשר ההגרלה סידרה לכל קבוצות הצמרת מפגשים רצופים אחת מול השניה, הוא לא יוכל לנוח.

לא צריך להסביר עד כמה העניין קריטי עבור בארסה. התיקו הביתי מול חטאפה רק ממחיש את ההבדל התהומי בין בארסה עם מסי ובלעדיו. הגלובליזציה נותנת את הסיכוי לכישרון עילאי לפרוץ לפסגה – והכישרון העילאי הזה גורם לכל השאר להחוויר לעומתו – גם לשאר השחקנים בקבוצה שלו וגם לשחקני היריבות. תשאלו את השחקנים של ריאל מדריד שחגגו את השער שהבקיעו מול רקראטיבו בשפת גוף שמעידה על ניסיונות שכנוע עצמי בנוסח "כן, גם אנחנו יודעים לשחק, לא רק הם".

באשר לפציעות של ריאל עצמה, אין ספק שזו של ואן-ניסטלרוי היא מכה קשה ביותר. כאשר אתה בתוספת הזמן, לקראת תיקו חוץ במגרש מעופש מול יריבת תחתית, בדיוק מסוג המשחקים והרגעים שבהם זוכים באליפות, אתה רוצה שואן-ניסטלרוי יהיה החלוץ שמקבל את ההזדמנות האחרונה לנצח את המשחק. כך בדיוק קרה כבר השנה מול... בטיס. זה לא יקרה יותר העונה. אבל פציעה ארוכת טווח של מסי משמעותית עוד יותר במאבק האליפות. במונחים של ארוחה, ואן ניסטלרוי הוא המנה העיקרית – הוא התכלית - ובלי תכלית קשה לאכול. אבל מסי הוא השף - ובלי שף אין בכלל ארוחה ואין ברירה אלא ללכת על תחליפים בלתי מספקים. לזה קוראים בוריטוס, או במונחי כדורגל, בוז'אן.

מה באשר לפציעה של היגואין? קודם כל, היא כנראה לא חמורה כפי שניתן היה לחשוב בתחילה. מעבר לכך, אל תתנו לרביעיה שהבקיע (עם שני פנדלים) לבלבל אתכם. היגואין שחקן מוכשר, אבל כרגע הוא בעיקר מחמיצן כרוני, כפי שהספיק להדגים גם במשחק האחרון לפני שנפצע. הוא שחקן קריטי לריאל פשוט בגלל דילול השחקנים בעמדת החלוץ (שהוא לא באמת מתאים לה), ולא בזכות יכולותיו. יכול להיות שדווקא צ'אנס שיינתן בלית ברירה לחלוץ טבעי באמת - סביולה, עוד ארגנטינאי שהפציע כילד ועדיין נראה כמו ילד – יוכיח את עצמו. במילים אחרות, אם היו מבקשים מראשי ריאל להסכים לטרייד היפותטי של פציעה במקרה של מסי 'עבור' פציעה של היגואין, סביר להניח שקלדרון היה מביא את אלת הבייסבול ומיאטוביץ' היה מפשיל את השרוולים כדי להחזיק להיגואין את הידיים.

מי שהיה מחזיק להיגואין את הרגליים הוא שוסטר. הרבה יותר מאשר הניצחון הלחוץ של ריאל, שוסטר צריך להודות לאלוהים בכל השפות שהוא מכיר על כך שמסי לא שיחק – ובכל מחזור שזה יקרה, הסיכוי של הגרמני להישאר בתפקיד יגדל. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הביצועים של ריאל (רק שלוש נקודות מהמקום הראשון!) הם לא הנקודה העיקרית אלא הביצועים של בארסה. אם התיקו האחרון של בארסה היה מעידה ולא ראשיתה של מגמה, פיטוריו של שוסטר אכן יגיעו – למרות מסיבת העיתונאים של מיאטוביץ', שגרמה לאלפרדו רלאנו מ"אס" להעיר שאפילו מיאטוביץ' עצמו לא האמין להצהרות שהשמיע על הגיבוי למאמן.

במידה מסוימת, מדובר בפרפראזה מעניינת על אחד מהרגעים המעצבים של ספורט תחרותי אחר לגמרי – טיפוס הרים. המשפט המפורסם של ג'ורג' ליי מאלורי, כי הוא חייב לטפס על האוורסט פשוט כי הוא שם, כאילו רץ במוחם של קלדרון ומיאטוביץ' בכל מחזור. כאשר שוסטר אכן יפוטר, הוא ישאל למה, ואם יש בשני האדונים טיפת הגינות הם יצביעו לכיוון קטלוניה, גווארדיולה ומסי ויגידו – "כי הם שם".

מבין שחקני המפתח שסומנו כאן לפני תחילת העונה – גוטי, ראול, מסי, וקאסורלה, המפתחות נטו בהחלט לכיוונה של בארסה עד המחזור האחרון. גוטי וראול מתעייפים ונראים משפיעים פחות ופחות – במיוחד הראשון שמתעלה על עצמו בכל מחזור מחדש ביכולתו לקום על צד שמאל.

בויאריאל, קאסורלה לא דומיננטי מספיק עד כה. זו אולי אחת הסיבות לכך שהקבוצה מקרטעת במקצת בשבועות האחרונים, כאשר מרכז הכובד עובר לצד השני וההגנה נחשפת בחולשתה (לספוג שלישה מויאדוליד ללא מענה?! בבית?!). חזרתו הצפויה של הטורקי הגמדי-אימתני ניהאט יכולה בהחלט לאפס מחדש את הקבוצה, לפחות בחלק ההתקפי.

מסי לעומת זאת, עשה כאמור קסמים עד עכשיו. אם המחזור הזה מסמן את תחילתה של תקופת היעדרות אזי גורל העונה כולה יכול להשתנות – ומי שיצטרך לנסות ולפצות על כך הוא אינייסטה, שחזרתו כבר קרובה. במדריד, לעומת זאת, שובו של הרובן עלול לחולל בעיקר נזקים, אלא אם יוכנס כאיש למשימות מיוחדות בלבד או אם הרופא שטען שמצא את הסיבה לבעיותיו הכרוניות גם הבחין בריק ברור באזור המוח ועשה משהו נדון. באשר לולנסיה, אחרי פתיחת עונה נפלאה וגמגום קל, האיש שבאמת נראה כמו עטלף – דויד סילבה – אמור לחזור ולכוונן מחדש את הסינכרון של הקבוצה, כדי שדויד וייה יוכל להפסיק לנצח משחקים לבד.

בכל ספורט קל תמיד לדבר על אלו שנפצעים, לעיתים על חשבון אלו שנמצאים. מה שבטוח זה שאם כל הבוסים של הליגה הספרדית היו מתנהגים כפי שדה-לופרה מתנהג לפצועים שלו, הליגה הזו הייתה גרועה כל כך שאפילו בטיס, בלי אדו, הייתה יכולה לקחת אליפות. מי יודע, אולי אפילו בית"ר גאידמק.