תקועים ב-1977

קרוב לוודאי שהשם דריל מורי לא אומר דבר לראשי מכבי תל אביב. מורי בן ה-36, הג'נרל-מנג'ר של יוסטון רוקטס, עשוי לחולל מהפכה באופן שבו מתקבלות ההחלטות המקצועיות ב-NBA. הוא מחקה מגמות שנהוגות בשנים האחרונות בבייסבול המקצועני, ובונה את סגל השחקנים של הרוקטס לא רק תוך הסתמכות על מראה עיניו או על טבלאות הסטטיסטיקה הקונוונציונליות, אלא מתבסס על ניתוחים מתמטיים מורכבים של תרומת השחקנים.

לא בטוח שמורי יצליח, קל וחומר בהתחשב בכך שאת הפציעות הכרוניות של יאו מינג וטרייסי מקגריידי מורכב מדי להכניס לנוסחה כלשהי. אפילו אם ייכשל, העובדה שאדם מסוגו - בוגר תואר ראשון במדעי המחשב ובעל תואר שני בניהול - עומד בראשה של קבוצת על, מוכיחה שהכדורסל המקצועני הופך מדעי יותר ונתון פחות לגחמות אנושיות.

בינתיים בתל אביב, עומדים ראשיה של קבוצת כדורסל מקצוענית אחרת לקבל החלטה הרת גורל: האם להשאיר את המאמן הנוכחי בתפקידו או שמא להחליף אותו, ואת מי לשכור במקומו, אם וכאשר. מהם הכלים, המקצועיים או המדעיים, שעומדים לרשותם? ובכן, אין כאלה. האנשים האלה פשוט לא מבינים דבר בכדורסל. הם מאוד רוצים לנצח ויש להם הרבה כסף, אבל היתרונות היחסיים האלה אינם תורמים דבר בצומתי ההכרעה האלה. שלושה מארבעת המאמנים האחרונים שמינו - נוון ספאחיה, עודד קטש ואפי בירנבוים - נבחרו מפני שקבוצותיהם הרשימו מול מכבי. די בקריטריון רדוד ופשטני זה כדי להעמיד מאמן בראש מערכת עתירת מסורת ותקציב.

מכבי עדיין מקבלת החלטות בדיוק כפי שעשתה לפני שלושה עשורים, גם אם במרוצת השנים הצטרפו לצוות אנשים כדייויד פדרמן ורענן כץ ועזבו שמלוק מחרובסקי ומוני פנאן. הבעיה היא שבדיוק כמו ב-NBA, הכדורסל האירופי, ואפילו הישראלי, מורכב ומסובך בהרבה מאשר בעבר. במשך 20 שנה, בין 1977 ל-1997, עברה משרת האימון במכבי כמעט ברוטציה בין שניים - רלף קליין וצביקה שרף - עם כמה הופעות אורח של רודי ד'אמיקו, טד אוונס, יעקב אדלר ומולי קצורין. הישראלים הטובים ביותר - החל מברקוביץ', המשך בג'מצ'י ובהנפלד ועד לקטש ולשפר - נפלו לידיה באופן כמעט אוטומטי וסיפקו תרומה של זרים ויתרון משמעותי על יתר קבוצות הליגה. כל שהיה על מכבי לעשות אז היה לבחור שני זרים ובהמשך גם שחקן בוסמן, לא יותר.

כיום, לעומת זאת, מכבי צריכה להחתים חמישה-שישה זרים מדי עונה, כאלה שחשיבותם עולה באופן ניכר, מפני שהישראלים דומיננטיים פחות מאשר בעבר. המאמן המודרני צריך לא רק לדעת לשרטט תרגילים על הלוח, אלא לשלוט בשוק השחקנים הבינלאומי ולנהל מערכת גדולה של עוזרי מאמן וסקאוטים.

תמורות אלו לא מונעות ממכבי להחתים מאמנים כקטש ובירנבוים, שעבורם האינטרנט הוא שמועה במקרה הטוב ויריב במקרה הגרוע. מכיוון שמכבי לא השכילה להתאים עצמה לעידן החדש, היא טועה בלי הפסקה, מפטרת מאמן אחרי מאמן ומחתימה זרים בינוניים שאינם עולים באיכותם על אלה של יריבותיה בליגה (אך מרוויחים, כמובן, הרבה יותר). די בכך כדי להעמיד את הקבוצה בפני עונה שלישית ברציפות של מאבק צמוד על האליפות המקומית.

בין שנות ה-90' האפורות לשלהי שנות ה-2000 שמסתמנות כשחורות, קרה למכבי נס: עבדו בשורותיה פיני גרשון ודייויד בלאט, שבנו מערכת מקצועית לתפארת, שהבינו איך לעקוב אחרי שחקנים והחתימו כוכבי על בזול. ברגע שהם עזבו, וברגע שנטש גם תלמידם, דן שמיר, קרס לחלוטין בסיס הידע שנבנה ביד אליהו. המערכת הזאת התפרקה בגלל אגו ויצרים - גרשון התקוטט עם רענן כץ, בלאט נעלב מהחזרתו לתפקיד עוזר המאמן, ועל ראשו של שמיר הונחת גיא גודס. בהמשך הוזז גודס, ששיקם במעט את בסיס הידע, מפני שבירנבוים חשש לגדל מחליף פוטנציאלי. בגלל אגו ויצרים לא מצליח כאן גם מודל הג'נרל-מנג'ר: שמעון מזרחי ועמיתיו לא יסכימו לוותר על השפעה מקצועית, צביקה שרף שמילא את התפקיד סרב להבין שקריירת האימון מאחוריו, והמאמן הישראלי הגאוותן וחסר הביטחון חושש לשמוע לעצות של הגורם המקצועי שמעליו.

התוצאה היא שמכבי ממשיכה לנהל מהבטן תקציב של 20 מיליון דולר, תוך התבססות על קלישאות והכללות (הפסילה המטופשת של מאמנים זרים באשר הם, למשל) ובלי להשקיע כסף בעמדות החשובות באמת - ג'נרל-מנג'ר, מאמן וצוות עוזרים מתוגבר. אה כן, הקיץ הוקמה מחלקת סקאוטינג, באיחור של עשר שנים.

בסוף מכבי תיאלץ להיכנע, מזרחי ופדרמן יעלו ליציע והניהול יהיה מקצועי ומדעי יותר. השאלה כמה אליפויות היא תאבד עד אז, ומה יישאר מהאימפריה שנבנתה ביסודיות במשך יותר מ-50 שנה.