למה אני שונא אותם?

ההחלטה לקחת עמי את האחיין לכדורגל לוותה בלבטים קשים. מצד אחד, אין ספק שלגדל ולחנך דור חדש של אוהדים זו מצווה חשובה מאין כמותה. מדובר במסורת ארוכת יומין, שהחלה עוד מאבותיי הקדומים, ויש להמשיכה בחירוף נפש. מצד שני, ידעתי כי בכך אני גוזר עליו חיים אומללים ומלאי תסכולים. חייו של אוהד כדורגל בישראל רצופי מרור ואכזבה, ויהיה זה עוול לטמא את נשמתו הטהורה של הילד, בסך הכל בן 7, ולהעביר עמו ערב שלם בחברת גברים אלימים ומרירים ולגלות לו צד כל כך אפל של האנושות. בקיצור, קבענו שאני אוסף אותו בשבע.

בעשרה לשבע עמית כבר חיכה למטה. מרוב התרגשות הוא שכח ללבוש מעיל. בדיעבד נודע לי שהוא היה מוכן ליציאה כבר מהצהריים, לבוש בחולצה הצהובה שקנה לו אביו, עובר על שמות השחקנים ומשבץ את המדבקות באלבום "סופרגול". כשזיהיתי את ההתרגשות בעיניו כשקיבל ממני לראשונה את הצעיף הכחול-צהוב, ידעתי שזהו, מפה אין כבר דרך חזרה. הילד בפנים, אלוהים ישמור.

במחצית הראשונה זה עוד נראה אופטימי. בדקה ה-30, כשנדמה היה שהוא מאבד ריכוז, בוזגלו כבש את הראשון, ושאגות השמחה והשירה עוררו את הילד לחיים. על אף שהוא נראה מרוחק מעט מהמתרחש ומתקשה להתחבר רגשית לנעשה סביבו, הוא עשה כל שביכולתו על מנת להשתלב בחגיגות. שמונה דקות לאחר מכן קאמנאן כבש את השני, והכל התפרץ. הנפתי למעלה את האיש הקטן שלצדי, קיפצנו כשאני אוחז אותו בזרועותיי ונופפנו ידיים בשמחה. "יש" צעקנו, "יש!". עיניו נצצו מאושר. עטפתי אותו בחיבוק גדול, והוא נתן לי נשיקה קטנה, סתם כי הוא שמח ואוהב אותי. "איזה כיף, גול", אמרתי לו, רק למקרה שלא העריך נכונה את גודל המאורע, "גול!".

אבל זה נגמר מהר מאוד. על אף רגעי האושר הטהורים שזה עתה חווינו, ההפסקה שבין המחציות גרמה לו לנפילת מתח, ומשם הכל השתנה. הוא שוב איבד ריכוז, חזר להתעסק בגרעינים על הרצפה, טיפס עליי, רצה שקמח, ביקש ארטיק, אחר כך בייגלה, אחר כך עוד שתייה. "אתה שאנן", נזפתי בו, "רק 0:2", אבל זה היה מאוחר מדי, הוא איבד עניין. (במאמר מוסגר יש לציין כי כלל לא ברור כיצד מישהו במערכת החינוך מצפה מזאטוטים כמוהו לשבת יום שלם בכיתה סגורה ולהקשיב למורים; מנגד, בהמשך התגלה כי גם חלק משחקני מכבי ת"א לוקים באותן הפרעות קשב וריכוז, ולמחצית השנייה, בדיוק כמו הילד שלצדי, הם עלו שאננים, מבולבלים וחסרי עניין. התנחמתי בכך שלו עוד יש סיכוי להשתנות.)

מקרייב קבע 2:2, וניצלתי את המשברון כדי ללמד את הילד לקח. "אף פעם אל תיקח ניצחון כמובן מאליו", נאמר לו בתקיפות, "תמיד תחפש עוד גול, תמשיך לתקוף, תילחם עד הסוף". הוא הביט בי בהשתאות תוך כדי פיהוק, ומלמל משהו על הקליפות של הפיסטוקים. על הדשא השחקנים בצהוב המשיכו להתקשות. "למה הם לא משחקים מסירות?", שאל הילד (כשהוא מדגיש את המ"ם). משכתי בכתפיי. "למה הוא לא בועט חזק וגבוה?", שאל הילד אחרי עוד החמצה של יבוריאן. "אני באמת לא יודע עמיתי", אמרתי, "אף אחד לא יודע".

המשחק התנהל בעצלתיים, הסתיים באכזבה, אך דווקא על רקע שריקות הבוז גבר בי רגש האחריות. חשוב לשמש דוגמה חיובית לילד, חשבתי, ומחאתי כף לשחקנים כאות תודה על המאמץ (כביכול) שהם השקיעו. "אנחנו כועסים ומאוכזבים, אבל תמיד נמשיך לאהוב אותם", אמרתי, "נכון?". הוא הנהן. בעוד אנחנו עוסקים באהבה, משער 11 החלה בוקעת שירת "הגיע הזמן אומרת אמי", יחד עם מחרוזת שירי השטנה לאדומים. "כן ילד, הכי חשוב זה הדרבי שבשבוע הבא", הסברתי לו בלית ברירה את סודות החיים, "חייבים לנצח את הפועל, אותם אנחנו הכי שונאים". "שונאים?", שאל הילד בעיניים משתאות, "למה? מה הם עשו?".

אכן שאלה טובה נערי. כיצד מסבירים לילד על התחושות השליליות שמשתוללות ומציפות את גופנו? למה באמת אני שונא אותם? האומנם זה חלק בלתי נפרד מהכדורגל? מדוע לא להסתפק בלאהוב ובלתמוך? למה מגדפים ושרים באלימות, כשאפשר להסתפק בקריאות אהבה? הרי גם לי, ממרום שנותיי, קשה למצוא הסבר רציונלי לתופעה. ההבדלים בין המחנות כבר לא קיצוניים כבעבר. לא פעם אני מוצא את עצמי זועק לעברם "יא קומוניסטים מסריחים", על אף שאין בי דבר וחצי דבר נגד המטריה הקומוניסטית. כמה מחבריי הקרובים אוהדים את הפועל, וחלקם אף אנשים די חביבים. כמו כן, דעותיי הפוליטיות לא כל כך רחוקות ממה שהם ייצגו בעבר. אז מה הרציונל בשנאה הזו? מה קורה לאותם אנשים רגילים כשהם נבלעים בגוש האדום? מדוע ברגע אחד אני מתעב אותם בכל נשמתי? "למה?", שאל אותי הילד, "למה אנחנו כל כך שונאים אותם?".

ובכן, ראשית כל, מתברר כי אפקט הזמן משחק כאן תפקיד מכריע, וששנאה ספורטיבית היא טעם נרכש, דבר שמתפתח ומבעבע במשך שנים רבות. אומנם העוצמה יורדת, אך האיכות רק משתבחת. "אתה עוד ילד", אמרתי לו, "עם הזמן תבין לבד. אין בי כל רצון להרעיל אותך".

לצערי, אירועי יום חמישי לא הותירו לי ברירה. בזמן שבאולם במלחה הובסה החבורה הצהובה של אפי, לקול צהלתם של האדומים, היה לי חשוב לנצל את ההזדמנות ולהמחיש בפני הילד את הפערים בין הצדדים ואת היריבות הנוראית. חשוב שהילד יראה עד כמה האדומים נהנים מהפסדנו, מתחזקים על חולשותינו ומתמוגגים מכל רגע. "הדלק את המקלט, והבט, הבט עד כמה הם שמחים על נפילתנו", אמרתי לו, "ראה עד כמה הם מאושרים. כמה כוח הם שואבים מתוגתנו. אל תיתן לרציונליות לתעתע בך. אחד על אחד הם נחמדים, אך כשהם מתאגדים לגוש אחד הם אויבינו המושבעים. ביום שני יש דרבי, עמיתי. אתה שומע? יש דרבי. אתה מוכן? הפעם אין נפילות, אין ויתורים, מצפות לנו 90 דקות של מלחמה. תענה לי, אתה מוכן? אתה מוכן?!".