הנודניקים

פעם הוא מציל את חולון, פעם הוא עוזב, פעם הוא הבעלים ופעם הוא רק צופה. העיקר שמצלמים אותו, מראיינים אותו. הוא כאילו עושה לנו טובה, אבל בעצם מכור לתשומת לב. אין לו בעיה לומר דבר והיפוכו, אין בו חשש לדלג בין קבוצות, בין תפקידים, העיקר להישאר בפריים. מיקי דורסמן יכול לעשות עוד המון דברים אחרים חוץ מכדורסל, אבל הוא לא יכול להתנתק מאיתנו. עכשיו זה כמאמן מכבי ראשל"צ. עד המהפך הבא

כמו משה דדש ואברהם לוי, פניג'ל תמיד אורב בפינה לג'וב הבא שמתפנה בבית"ר. לפעמים בשם הזהות הירושלמית החסרה, לפעמים תחת המסכה של היועץ של ארקדי, לא ממש איכפת לו, רק תנו לו במה. תמצאו לו חיים. אתה מצפה מאדם כמוהו שייצא כבר לגמלאות אחרי המיליונים שהוא לקח מגאידמק והניהול המחפיר בבית"ר בתקופתו, אבל פניג'ל מחכה בפינה ודואג להישאר בתודעה, למרות שאף אחד לא ממש צריך את זה. ארקדי, סדר לו משהו, שיעזוב אותנו בשקט

ביום הוא מאמן נבחרת במיל' מתוסכל, בצהרים הוא מטפל ומטפח את ילדי טוברוק, בערב הוא כותב טורים לעיתון ובלילה הוא פרשן לענייני כדורגל ישראלי. בין לבין הוא מתראיין תחת כל עץ רענן, מחליף כובעים וטייטלים שיתאימו, כשלכל החבילה המעיקה הזאת יש מכנה משותף אחד: אינטרסים, אם זה בשביל ארבייטמן או כדי להאדיר את ימיו בנבחרת. עוד לא הספקת לקרוא אותו בעיתון, והוא כבר מופיע בטלוויזיה. אם זה לא מבייש אותו, אותנו זה כבר מייבש

כשיושבים לצפיה משותפת בליגת האלופות, תמיד יהיה את האחד שהוא גבר-גבר אבל לא מפסיק לפזר דאחקות שחינן סר לאחר חמש דקות בערך. אנדי רם הוא אחד כזה – סחבק אמיתי, בחור טוב בסך הכל אבל אחרי זמן קצר ביותר אתו בא לך לקפוץ מהחלון. מעניין אם יוני ארליך באמת פצוע או שהוא פשוט רצה קצת חופש מהניג'וס הזה

למרות שכבר בערך 25 שנה הוא לא רלוונטי, מוטל'ה תמיד ימצא את הדרך למצלמות, בעיקר כשהן מגיעות למגרש הקופסה או לרדיוס של 10 ק"מ ממנו. הוא תמיד יודע מתי יש כתבה, נדחף כמו אחרון האוהדים, מספר לנו שוב שהוא הבקיע את כל השערים של ישראל במונדיאל ומחבק את לותר מתיאוס, דניאל יאמר או צביקה פיק (עיין ערך) שמגמגם: "כן... מוטל'ה... כן". כשמיסטר צומי בשטח, כל נתניה במתח

אם חשבנו שרדיפת המצלמות של מוטל'ה שפיגלר מספיקה, בא צביקה פיק ויוצר עומס יתר בקופסה. כמעט לא תתפסו פריים של יאמר בלי המתקמבק התמידי מאחוריו. לזכותו ייאמר שהוא תמיד ידע למנף את הכדורגל לטובת הקריירה שלו, לחובתו ייאמר שאנחנו כבר לא ב-1982 ובמצעדי הפזמונים מזמן הפסיקו להשמיע את "מרי לו"

בעוד רוב אנשי המקצוע עובדים בחשאי מול התקשורת, גרנט לא מתבייש לייחצן את עצמו בצורה הגלויה ביותר. הוא עמוק בתודעה, מנהל מו"מ (שלא תמיד קיים) עם עשר קבוצות במקביל וממשיך לתפוס כותרות בעיתונות האנגלית כדי להשאיר את עצמו בעניינים. לא היה וכנראה שגם לא יהיה בעולם הספורט שלנו אשף תקשורת ואמן ספינים גדול יותר ממאמן צ'לסי לשעבר (וניוקאסל/בנפיקה/ריאל מדריד בעתיד)

בנו הרוחני של גרנט הוא גאון כדורגל, מבין גדול בטקטיקות, אין כישרון באפריקה שנעלם מעיניו ואין קבוצה שהוא מסיים בה עונה שלמה. אייל לחמן מסוגל לאמן ולפרשן במקביל, מה שבעצם הוא עושה גם כך, וכל מה שהוא נוגע בו הופך מייד לשממה. העובדה שהוא עדיין ממשיך לקבל ג'ובים מעידה על כך שלפעמים רוח וצלצולים בלבד עושים את העבודה

זוהר הוא לא סתם נודניק, הוא הנודניק המעצבן שירים תיאוריות שלמות סביב משחק שמעולם לא ראה וינתח את כישוריו של שחקן שהוא לא מכיר. הוא יודע הכל ובעצם לא יודע כלום, תמיד יש לו מה להגיד והוא דוחף את עצמו לכס הפרשן כמעט בכוח. לערוץ 10 כבר נמאס ממנו, השאלה היא מתי גם בערוץ הספורט יבינו שמקצועיות והוא לא הולכים ביחד

ארקדי יודע שבלי בית"ר ירושלים, לעולם לא היה מגיע למקום התקשורתי שבו הוא נמצא היום. אי לכך, גדול הנודניקים בעולם הספורט שלנו לא פיספס אף מיקרופון בשלוש שנות השליטה שלו בבירה. העיסוק בו, שהוא עצמו קידם באגרסיביות, חרג מזמן מכל פרופורציה, ולראיה העובדה שדווקא הורדת הפרופיל שלו אחרי מפלת הבחירות הפכה לאייטם חם ביותר