מדרגות לגן עדן

אחת האובססיות הקשות ביותר ב-NBA היא העיסוק הבלתי פוסק בהישגי שחקני השנה הראשונה, השוואות בין ביצועי הרוקיס, מחזורי הרוקיס, ויכולות החיטוט באף של רוקיס נכתבים מדי יום בכל ערוץ NBA בעיתונות ובאינטרנט. ביצועיהם של הרוקיס נבחנים בזכוכית מגדלת, כשכל אחד שאי פעם עבר ליד אולם כדורסל ממהר לגבש דיאגנוזה לגבי כל אחד ואחד מהפרשמנים ולספר שאותו אלמוני היושב בירכתי הספסל הוא הוא הג'ורדן הבא, ואין זה משנה מבחינתו אם מדובר בסגן האפסנאי שלקח לרגע הפסקה מסידור הכדורים במחסן. העובדה שההייפ מתגלה פעם אחר פעם כבלון נפוח וחסר כיסוי לא תפריע כמובן לפרשנים לערוך את אותו טקס בדיוק בשנה שלאחר מכן, וחוזר חלילה עד קץ הימים, או עד שמוטומבו יפרוש. מה שיבוא קודם.

ובזמן שמחזור הרוקיס זוכה פעם אחר פעם להתעניינות תקשורתית חסרת פרופורציה, ישנה נטייה משונה לא פחות של התעלמות כמעט מוחלטת מהמעקב אחרי אותו המחזור ברגע שהגיע לשנתו השנייה בליגה. כאילו שההתאהבות הראשונית פגה ומפנה את מקומה להתרגשות החדשה מהמחזור הטרי. וזאת למרות שכל פרשן כדורסל שמבין משהו יספר לכם שהשנה השנייה והשלישית הן החשובות ביותר עבור התפתחותם של שחקנים צעירים. אם השנה הראשונה משמשת כסוג של טבילת אש שבה רבים מנסים בעיקר לבצע התאמות למשחק החדש, הרי שהשנה השנייה היא המבחן האמיתי שנותן לנו אינדיקציה לשאלה מהי התקרה האמיתית של השחקן. שחקן שלא יפרוץ בעונה השנייה או השלישית, כבר לא יפרוץ לעולם, ואלו שנותנים קפיצה משמעותית הם אלו שיכולותיהם ומוסר העבודה שלהם יקח אותם רחוק.

אנחנו כאן כדי לתקן את ההיסטוריק עוול ולהציג את הטובים, גרועים ותקועים של מחזור 2007, שחקני השנה השנייה. קבלו אותם במחיאות כפיים מעורבות בשריקות בוז.

1. תדאוס יאנג (פילדלפיה) - יאנג הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו שחקן צעיר אמור לעבוד. תד, או תדאוס, כפי שאמו נוהגת לקרוא לו, היה אתלט יוצא דופן במונחי קולג', ובפילדלפיה המבורדקת של העונה שעברה כל יצור שמסוגל היה לרוץ ולקפוץ מצא את מקומו במוקדם או במאוחר בחמישיה הפותחת (תשאלו את רג'י אוונס). שחקן אחר היה בהחלט עשוי להסתפק במעמד של שחקן חמישייה בקבוצת פלייאוף, אלא שיאנג הבין שעל מנת להתקדם באמת הוא צריך לעבוד קשה, וכך בתוך קיץ אחד הפך משחקן התקפה מוגבל לקלעי הטוב ביותר בקבוצה. יאנג, שקלע בכל העונה שעברה 6 שלשות סך הכל, עומד אחרי עשרה משחקים בלבד על לא פחות 13 שלשות ב-40 אחוזים מהשדה. הגיוון ההתקפי שפיתח סייעה לו להכפיל בתוך מספר חודשים את ממוצע הנקודות שלו, ולהפוך לקלעי המוביל של קבוצה שבה משחקים שחקנים כמו אלטון ברנד, אנדרה איגודאלה, ואנדרה מילר. סחתיין.

תחזית להמשך קריירה: עם כשרון ומוסר עבודה שכאלה, אל תתפלאו אם הוא יהפוך לשחקן השלם ביותר במחזור ולאולסטאר לכל דבר ועניין.

2. ספנסר האווס (סקרמנטו) - כשנותנים לך – תיקח. וספנסר לקח, ועוד איך לקח. האווס, שזכה בגופיית ההרכב הפותח של הקינגס לחמשת המשחקים הראשונים של העונה לא בעקבות יכולתו בקדם העונה, אלא בזכות ההשעייה של הסנטר הפותח בראד מילר, החליט לגמול במספרים ששלחו לא מעט עיתונאים לבדוק פעם אחר פעם האם לא נפלה טעות והלבן השמן הזה אכן תפר בלילה הקודם ארבע שלשות וקינח בשלוש גגות. בזאת סתם הווס לא מעט פיות שלעגו לסקרמנטו על בחירתו במקום העשירי דאשתקד, מעל כשרונות מוכחים כמו תורנטון ויאנג (ע"ע). לאחר עונת רוקי שבה תרם בעיקר לחימום הספסל עבור ישבנו הענוג של מילר, שילש האווס את ממוצעיו והעמיד אותם על 8 ריבאונדים ו-2.2 חסימות ב-30 דקות משחק בלבד. מספרים מפלצתיים גם עבור סנטרים בכירים בהרבה, כשהיד החמה מחוץ לקשת נותנת ערך מוסף ומבוקש מאוד שמעטים בליגה מסוגלים לספק.

תחזית להמשך קריירה: לאולסטאר כנראה שהוא לא יגיע, אבל סנטר פותח לגיטימי לעשור הקרוב הוא יהיה גם יהיה.

שווים אזכור: ג'ף גרין (אוקלהומה) הפך משחקן שלא טוב מספיק בשום תחום לשחקן ורסטילי שתורם בכל קטגוריה אפשרית. יי ז'יינליין (נטס) הוא אימת שרפרפי הליגה לשעבר וסקורר לא רע בכלל בהווה. ווילסון צ'נדלר הדיח מחמישיית הניקס את דייויד לי המהולל, וארון ברוקס (יוסטון) הפך מסטטיסט בעונה שעברה לשחקן השישי של אחת הקבוצות העמוקות בליגה.

1. אל הורפורד (אטלנטה) – שנתו הראשונה של הורפורד זכורה בעיקר בשל היציבות יוצאת הדופן שהפגין. בעוד שמרבית המחזור שלו התקשה לחבר שני משחקים טובים ברצף, התייצב הורפורד מדי ערב לעבודתו החדשה בחמישייה של אטלנטה עם 10 נקודות ו-9 ריבאונדים, ואף קצר את המקום השני במירוץ לתואר רוקי השנה. אלא שהעונה מגלה הורפורד כי הגיל המבוגר והבשלות שהיוו יתרון בשנה הראשונה, מציבים עבורו תקרת התקדמות נמוכה מאד בהשוואה לבני מחזורו הצעירים. פציעתו של ג'וש סמית', שותפו לקו הקדמי של ההוקס, אמורה היתה להזניק את הורפורד למרכז הבמה, אלא שהורפורד מתעקש להצמד ל-10 ול-9 הקבועים שלו, ונשאר להסתכל מלמטה על ליצנים כמו מרווין וויליאמס ורונלד מוריי שפסעו מעליו בבטחה בדירוג ספקי הנקודות של הקבוצה.

תחזית: כשמרווין וויליאמס מגלה יותר אפסייד ממך, כנראה שהמצב אינו מזהיר. הורפורד נראה כאילו הגיע לתקרת ההתקדמות כבר בשנתו הראשונה, כך שקשה יהיה לצפות ממנו להיות יותר משחקן של 13 ו-10 במקרה הטוב.

2. אל תורנטון (קליפרס) – להפוך לסקורר מרכזי בקבוצה שלך כבר בעונה הראשונה זה הישג אדיר. להפוך לסקורר מרכזי בקבוצה העונה לשם קליפרס – זה, אעפס, קצת פחות אדיר. להמשיך באותו הקצב בדיוק גם בעונה השנייה מבלי לשפר שום אספקט במשחק שלך – בשביל זה לא צריך להיות שחקן כדורסל, מספיק להיות אנדראה ברניאני. אל תתנו למספרים להטעות אתכם. תורנטון אמנם הוסיף שלוש נקודות למשחק, אולם הוא עומד על ממוצעים דומים לאלו עליהם עמד במחצית השנייה של עונת הרוקי. ועזבו אתכם ממספרים – במעבר משנתו הראשונה לשנייה לא שדרג תורנטון את משחקו ולו באספקט אחד. האיום מבחוץ נותר בינוני במקרה הטוב, האחוזים אפילו פחות, וגם מספרי הריבאונדים והאסיסטים נותרו על כנם. זאת למרות שכמות הדקות עלתה ב-25 אחוזים. וכל זה, להזכירכם, במדי הקבוצה האומללה של הקליפרס, שרק משוועת למישהו שיפרוץ ויגאל אותה מיסוריה.

תחזית: תורנטון מוזמן לשאול את חבריו לקבוצה קטינו מובלי וריקי דייויס מה צופן העתיד עבור שחקנים מסוגו. סקוררים חד גוניים לא מתים, הם רק מתחלפים בהרכב של הקליפרס.

שווים אזכור: קווין דוראנט (אוקלהומה) היה רוקי השנה שעברה וממשיך בינתיים לגלות חוסר יציבות וחוסר הגנה, למרות הרבה מאד פוטנציאל לא ממומש. גרג אודן (פורטלנד) התקדם מפציעה אנושה לסתם פציעה טורדנית, אבל מציג ניצוצות מהספסל. רודני סטאקי (דטרויט) מתקשה לשחזר את הפלייאוף המצוין שלו מהעונה שעברה, ולמרות שג'ו דומארס הביע בו אמון, טרם הצדיק אותו על הפרקט בעונה זו.

מייק קונלי (ממפיס) – רכז העתיד נראה כרגע יותר כמו מלצר העתיד של ארומה. לאחר עונה אנמית במדי הגריזליס האומללים יצא קונלי לחופשת הקיץ עם הבטחה לחזור בתור אחד השחקנים המשתפרים של העונה. התוצאה? 5 נקודות למשחק, פחות מ-4 אסיסטים, ולא פחות מ-7 אחוזים שלמים מעבר לקשת. בממפיס כבר מתחילים לחשוב על או ג'יי מאיו בתור אופציה לעמדה מספר 1, ולפני כמה ימים, כך מספרים המקורות שלי בממפיס, כינה דרקו מיליצ'יץ' פלופ. עליבותו של קונלי בולטת בעיקר על רקע היכולת המפתיעה של שאר צעירי ממפיס, שרחוקים כרגע מרחק רכז סביר אחד מלהפוך לקבוצה לגיטימית ב-NBA.

התחזית: רכזים לעיתים פורצים מאוחר יותר משחקנים בעמדות אחרות, אבל גם אם יהפוך קונלי עם השנים לרכז פותח טוב בליגה, הוא בטח ובטח לא יהיה מהטובים שבהם, וזו אכזבה.

2. ג'ואקים נואה (שיקגו) – ממש כמו קונלי הגיע נואה לסיטואציה שהיא בגדר חלום רטוב עבור כל שחקן צעיר, וממש כמו קונלי, הדבר היחיד שנשאר רטוב הוא הספסל שנמצא דרך קבע תחת ישבנו המיוזע. אפילו בתחרות המשונה של "מלך הנגרים" שמנהלים הגבוהים של שיקגו מצליח נואה לצאת במקום האחרון, תוך שהוא מפסיד את מקומו בהרכב לארון גריי, עוד אחד מהשחקנים האלה שצריכים לקנות כרטיס כניסה למשחק מרוב שהם אלמונים.

התחזית: עם 3.5 נקודות ב-40 אחוזים שדה ו-5.5 ריבאונדים מסכנים למשחק, גם האופטימיים שבמעריציו (כלומר, אף אחד) כבר מתקשים להאמין שמדובר כאן ביותר מאנדרסון ורז'או לעניים במקרה הטוב. בפעם הבאה ג'ואקים, כשאבא שלך אומר לך ללכת לחוג טניס, תקשיב לו.

שווים אזכור: קורי ברואר (מיניסוטה) אינו מסוגל לפגוע באוקיאנוס מתוך סירה וככל הנראה לא יוכל לעולם. אייסי לואו (אטלנטה), היה פעם סוג של צ'ונסי בילאפס הבא וכיום סוג של רגב פנאן הנוכחי, מרקו בלינלי (גולדן סטייט) נראה כמו עוד אחד מנפגעי הפסיכוזות של דון נלסון ומככב דרך קבע במשחקי טרום העונה, רק עבור הזכות לסחוב את מגבותיו של קלנה אוזוביקה.