קרב ענקים

ביום שני זה יקרה. מכבי נתניה פוגשת את בית"ר ירושלים, הסגנית מחכה לאלופה, ולותר מתיאוס יפגוש לראשונה את ראובן עטר, האיש שאותו החליף על הקווים במכבי נתניה. לקראת הקרב המסקרן בין השניים, כדאי לבדוק מה ההבדלים בין "נתניה החדשה" לזו של עטר. מבחינה סטטיסטית, המספרים שלהם די דומים: מתיאוס מחזיק בינתיים בנתונים מרשימים הכוללים 77 אחוזי הצלחה וממוצע של 1.66 שערים למשחק, כשמהצד השני הקבוצה סופגת 0.8 שערים למשחק. עם זאת מדובר ב-9 משחקי ליגה בלבד, וסביר להניח שאחוזי ההצלחה ירדו מעט ויתקרבו לאלו המרשימים לא פחות של ראובן עטר, שב-52 משחקי ליגה בהם הדריך את נתניה השיג 62 אחוזי הצלחה, כשהקבוצה כבשה בממוצע 1.25 שערים למשחק וספגה רק 0.7.

אז במה בעצם מסתכם השינוי שהביא איתו מתיאוס לנתניה לעומת עטר? אחרי הכל, מדובר בשני שחקני עבר גדולים, כריזמטיים, שהצליחו ומצליחים להסתיר לא מעט חסרונות ובעיות שעדיין מעיקות על מכבי נתניה. שניהם שאבו לא מעט כוח ונקודות מחבורה רעבה, לוחמת, מחוברת והגנתית (אולי יותר מדי). שניהם הוציאו יותר מסך החלקים, ובכל זאת עדיין נראה כי קיים הבדל. הפרשנים מתעקשים על זה, השחקנים מלהגים על זה, אבל במה מסתכם ההבדל?

הבדל משמעותי בין השניים הוא היומרות. עטר אומנם לא הגיע למקום הראשון עם נתניה, אך גם כשרץ בצמרת בהפרש קטן מבית"ר לא העז להעלות את המילה "אליפות" על דל שפתיו. עטר לא נהנה כמו מתיאוס מליגה פתוחה, עם מכבי תל אביב, בית"ר ומכבי חיפה פגיעות, אבל מאמן מכבי נתניה הנוכחי דיבר על תארים כבר מהרגע שהוא נחת כאן. מתיאוס ידע שמאמן שמרוויח ושמדבר כמוהו לא ייצא זכאי אם ישיג פחות, מה גם שעטר הציב לו את הרף הכי קשה שיש: מקום שני ומעלה. היו מעט אנשים במכבי נתניה שנדבקו בהצהרות של מתיאוס, הם היו צריכים לראות את היריבות החלשות בליגה כדי להאמין פתאום.

הצהרות ה"לא רצים לאליפות של עטר" היו רק חלק מהמסר שהמערכת ניסתה לשדר. כשג'ורג' בה יצא בהצהרה "אין סיבה שלא ניקח אליפות" לאחר הניצחון על מכבי ת"א באיצטדיון ר"ג במחזור השישי, דאגו להבהיר לו כי לקחת אליפות זה נחמד, אבל בנתניה לא מדברים על זה. שבוע לאחר מכן הפכו פיגור לניצחון 1:2 על מכבי חיפה, ניצחון שבכל מקום אחר היה מהווה הצהרת כוונות, אלא שאנשי הצוות מיהרו להכניס את בה לחדר ההלבשה ושלחו את דדי בן דיין שבלי להתבלבל הכריז כי "אליפות כרגע זו מילה גסה. לבית"ר יש את התקציב הגדול בליגה. הליגה שלנו משתפרת, ולבית"ר סגל חזק ביותר עם שחקנים שיכולים למלא שתי קבוצות. אנו נילחם על מקומות 2-4".

מאז שהגיע מתיאוס, אליפות היא כבר לא מילה גסה בנתניה. אולי זה עצם הבאתו של אלוף עולם לשעבר, אולי 650 אלף היורו שיאמר שפך על האליל שלו, ואולי זו פשוט הרוח החדשה שהביא איתו הגרמני, שפרט ללילה אחד בברצלונה, עשה קריירה שלמה כאחד הווינרים הגדולים בעולם. אם בתקופתו של עטר גם מקום שני במחזור ה-25 לא הספיק בשביל לסמן מטרות, אצל מתיאוס כבר באימון הפתיחה סיפר הקפטן לירן שטראובר כי מתיאוס הגיע בשביל להעלות את סגנית האלופה מקום אחד למעלה בטבלה. אם בתקופתו של עטר יאמר יצא לתקשורת בעיקר כדי לאיים בעזיבה, הרי שהשנה הוא מוציא יותר ויותר הודעות לתקשורת ולאוהדים עם המסר "אפשר לעשות את זה".

באותו אימון ראשון שבו שטראובר איפס את הכוונת אל עבר המקום הראשון, נתגלה עוד הבדל בין המאמנים – האימונים עצמם. לא מדובר רק בהבדלי שיטות אימון, כי אם בהבדלי השקפת עולם. עטר לא פחות יסודי ממתיאוס, אבל מכוון המון ללב של השחקנים, כיאה לאדם בעל אינסטינקטים כל כך חדים. עטר הירבה באימונים הכוללים בעיקר משחקונים שמעלים את המוטיבציה, בדרך כלל בקבוצות שמתחלקות לתחנות שונות, שם מתרגלים אלמנטים שונים של המשחק. מתיאוס, לעומתו, דוגל בהדמיית מצבי משחק, ולרוב עובד עם כל שחקני הקבוצה יחדיו. למשל, הם מתרגלים מצבים של שני תוקפים על שלושה מגנים, כשכל אחד משחקני הקבוצה פרט לשוערים זוכה לתרגל גם את הצד התוקף וגם את המתגונן. אם עטר עבד עם האינטואיציה ואינטליגנציה הרגשית, הגרמני לא משאיר שום דבר ליד המקרה.

לאחר שעה וחצי של אימון ביומו הראשון של מתיאוס בקבוצה, שלח הגרמני את שחקניו להפסקת שתייה. חלק מהשחקנים כבר התפשטו ובאו להיכנס למקלחות, כשמתיאוס הנדהם שלף אותם מהמלתחות בווינגייט והבהיר להם שזה היה רק חציו הראשון של האימון. האימונים בנתניה השנה ארוכים ומפרכים, כשלפחות פעם בשבוע נערכים שני אימונים ביום. מתיאוס לא מתפשר על דבר, ונמצא צמוד לשחקנים בכל מהלך האימון, מעיר, מתקן ומדגים. שחקן שלא מתיישר בהתאם להוראות חוטף נזיפות, קנסות, מודח מההרכב ואף נחתך מהקבוצה.

עטר, מנגד, מאמין שאווירה טובה תורמת לקבוצה יותר מהנחת היד במקום הנכון בזמן הוצאת החוץ. לכן, עטר גם לעולם לא יבקר שחקן באופן פומבי וינסה להגיע אל הלב בדרכים אחרות ממתיאוס. הגרמני ודאי היה עומד לעידן טל או יואב זיו עם סטופר ומצפה מהם לתוצרת מיידית – כמו שנהג עם שחקניו, בעוד שעטר לא מוותר עליהם ומנסה להרוויח אותם בחלקים מאוחרים יותר של העונה. איזה גישה טובה יותר? תשפטו בעצמכם.

שיטת המשחק של השניים, לעומת זאת, די דומה באופן כללי. שניהם התחבטו עד שהגיעו למסקנה שעם חומר השחקנים בנתניה הדבר הכי חכם הוא לעלות עם חלוץ חוד בודד ושני שחקני כנף, כשסבן ובן דיין מצטרפים גם הם למעלה. עטר העדיף לעלות עם שלושה קשרים הגנתיים במרכז, שיעצרו את התקפות היריב ויעבירו כדורים מהר לאגפים. מתיאוס, שגיבש רק בחודש האחרון את המערך המועדף עליו, מעדיף לעלות עם שני קשרים אחוריים ושלושה בלמים, מה שמשחרר את סבן ובן דיין מהנטל ההגנתי ונותן להם את האופציה לתקוף ללא הפסקה, כשהשחקנים מהכנפיים נכנסים למרכז.

על אף הדמיון, קיים שוני מרכזי בשיטת המשחק של השניים, שלא נובע משיקולים טקטיים כמו משינוי באופי ובגישה. עטר גרס שעם סגל שחקנים בינוני קשה מאוד להניע כדור, מה גם שמדובר בבזבוז זמן בדרך למטרה. לקבוצה קטנה עם מטרות גדולות עדיף להעביר את הכדור כמה שיותר מהר קדימה, לנסות להפתיע, ולחזור לעמדות משם לשבש את הנעת הכדור של היריבה. זה פחות יפה, אבל יש גם פחות טעויות.

את מתיאוס לא מעניינת התיאוריה על השריר הקצר של הכדורגלן הישראלי או על הפיזיות הנחותה של העם היהודי. הוא דורש שלמות ולא מפחד מתהליכים שאורכים זמן. הוא גם יודע שהחבל במקרה שלו ארוך מאוד, כשבראש הפירמידה עומד מעריץ מושבע. פה אולי טמון ההבדל המרכזי בין המאמנים: הגב של יאמר. מתיאוס רוצה כדורגל שוטף, יפה, וגם אם זה לא נראה בשטח כרגע, הוא לא מוכן לוותר על זה. הוא רוצה משחק מתוכנן עם עמידה טקטית ומהלכים מסוכמים מראש. "לא יהיו פה כדורים ארוכים כמו בעונה שעברה", הבהיר חד משמעית בתחילת העונה.

אחד השחקנים הכי בולטים בנתניה של מתיאוס הוא שלו מנשה, שככל הנראה לא היה מוצא את מקומו בקבוצה של עטר. על אף שהוא מתופקד לרוב באגף, הקסם האמיתי של מנשה הוא הכניסה למרכז, אז הוא הופך לפליימיקר של נתניה, עם החזקת כדור מדודה, שחרור מסירות מדויקות והעברת כובד המשחק מצד לצד. אצל עטר סביר להניח שלא היה מוצא את מקומו בעקבות שיטת הכדורים הארוכים. זנו בונדאה, גם כן קשר התקפי מבריק, הלך לאיבוד אצל עטר ונעלם. כיום ברומניה הוא משחק בקלוז', כשהתקשורת מדווחת כי ייתכן ויעבור בינואר לאלופה סטיאווה בוקרשט.

עטר, לעומת זאת, קידם את יחיאל צגאי משחקן אלמוני בליגה השנייה לאחד ממוליכי טבלת הבישולים של ליגת העל. עטר ידע לקבל גם את המגרעות של השחקן, הסכים לתת לו ללמוד תוך כדי תנועה וידע לחבק אותו כשצריך. הוא ראה את הפוטנציאל שגלום בו ועבד איתו מקרוב על האלמנטים בהם הצטיין צגאי – שחרור כדור מהיר ומסירות ארוכות. מתיאוס החליט שעם כל הכבוד לפוטנציאל הגדול, הוא מעדיף שצגאי לא יתגלח על הזקן שלו, ולאחר שזה לא השתפר באימונים דווקא באספקטים בהם היה חלש כמו חוסן, בעיטות, מסירות קצרות ודיוק, החליט לחתוך אותו מהקבוצה.

פרט לצגאי, עטר התגאה מאוד בקידום שחקנים צעירים. את אלמוג כהן הפך משחקן שמתנדנד בין היציע לספסל לאחד הקשרים האחוריים הטובים בארץ. דלה ימפולסקי קיבל הזדמנויות רבות. את טל מעבי הסית עטר לעמדת הקשר, וזה ראה יותר דקות משחק משחלם עליהם כשחתם כגיבוי לדדי בן דיין. גם שניר גואטה הוקפץ לעתים קרובות מהנוער והפגין קצת מהווירטואוזיות שברגליו בליגת העל, ואפילו אלון וייסברג זכה לדקות בליגה. כל זה מבלי להתייחס כמובן לאיתי שכטר.

מתיאוס אמר לא פעם שהוא לא רואה שמות של שחקנים, וזה כולל גם גילאים. הוא לא מחפש לקדם שחקנים צעירים כמו שהוא לא מתעדף משחקנים ותיקים. אלמוג כהן ואיתי שכטר ממשיכים לקבל את הקרדיט וזוכים לגיבוי גדול יותר מפאת גילם. בתחילת דרכו בקבוצה נתן מתיאוס את מבטחיו במעוז סמיה הצעיר, שהראה יכולת טובה במשחקי ההכנה, אך ירד לספסל ומאוחר יותר אל היציע. טל מעבי וימפולסקי מבלים בעיקר על הספסל, ושניר גואטה כבר מגשש לגבי השאלה בינואר. במשחקי גביע הטוטו נותן מתיאוס לנתי עזריה למלא את מקומו, וכשהוא נותן הזדמנויות למספר רב של שחקנים צעירים, הוא מתיישב ביציע ומנסה להתרשם מהם. בנתיים אף אחד מהם לא מצא את דרכו אל ההרכב, אך פירס מוגרבי שכבש השבוע מול בית"ר עשוי למצוא את עצמו בסגל הבוגר.

הבאתו של מתיאוס עוררה הד תקשורתי אדיר וגררה עשרות אוהדי נתניה לנתב"ג עם שלטים בגרמנית, אך נכון לעכשיו מבחינת כמות צופים עטר עדיין מוביל. בעונת 2006/07 הגיעו כ-3,200 אוהדים צהובים בממוצע למשחקי הבית. חשוב לזכור כי הייתה זו עונתו הראשונה של יאמר כבעלים והקהל הנתנייתי חווה רנסנס. ב-2007/08 הממוצע כבר ירד לאזור ה-3,000. דווקא השנה, עם מתיאוס ועם השיווק המאסיבי, הקהל הנתנייתי פתח בקול ענות חלושה של פחות מ-2,500 אוהדים למשחק. סביר להניח שההייפ שיצר מתיאוס נבלם כשלא הגיע רכש נוצץ, והיכולת הדלה בפתיחת העונה גם כן לא תרמה לקידום המכירות. עם זאת, במשחקים האחרונים ממוצע הקהל של נתניה עולה בצורה חדה, כשמול הפועל ת"א הגיעו כ-4,000 אוהדי נתניה, ולמשחקי החוץ מול מכבי ת"א ומכבי חיפה ליוו את הקבוצה מעל ל-1,000 אוהדים. גם מול בני יהודה הגיעו כ-3,500 צהובים, והצפי למשחק מול בית"ר עומד על תפוסה מלאה של כ-5,000 נתנייתים.

אין ספק שמתיאוס הכניס שינויים רבים למכבי נתניה, אך חלקם הארי הוא בפן המנטאלי והרעיוני. סביר להניח שאלמלא השלד בדמות הזכייה בסגנות שנתיים ברצף שהניח עטר, הייתה למתיאוס עבודה רבה הרבה יותר גם בצד המקצועי וגם במנטאלי. למעשה, אילולא ההישגים של עטר, אין לדעת אם יאמר כלל היה פותח את הכיס ומביא את מתיאוס. הציר המרכזי בקבוצה עדיין עובר דרך שטראובר, בן דיין, מרין, כהן ושכטר, אלא שפרט לכהן כולם היו שם עוד מתקופתו של אלי גוטמן. מתיאוס צירף לפאזל את מנשה והקים לתחייה את קלמי סבן. בינואר ככל הנראה יעבור הסגל של נתניה טלטלה נוספת כשאומברטו ובה המאכזבים יוחלפו בזרים איכותיים יותר. גם אם בסוף התהליך הסגל של נתניה לא ידמה לזה שהיה בתקופתו של עטר, מתיאוס עדיין יהיה חייב רבות לעטר, ולו רק בזכות העובדה שהחזיר את מכבי נתניה למועדון הגדולות, ובכך למעשה פתח את הדלת להבאתו של פיגורה ברמתו של שחקן השנה בעולם לשעבר.