אין תלונות על פתיחת העונה ב-NBA. כיאה למייצגת הבולטת של הספורט האמריקאי בעולם, לקחה הליגה כל מה שאנחנו אוהבים בה והגדילה בשקל ותשעים. הפייבוריטית הברורה הינה ברורה מאוד, האלופה הגאה הינה גאה מאוד, הכוכבים הגדולים הינם גדולים מאוד, הסנטר המפלצתי הינו מפלצתי מאוד, ההתרסקות הכואבת הינה כואבת מאוד, הרוקיס המבטיחים הינם מבטיחים מאוד והניקס המופרעים הינם מופרעים מאוד, כאשר הפעם הם מופרעים בעיקר על הפרקט ולא סביבו. המצב בתפוח הגדול חמור במיוחד, לאור העובדה שיום אחד הם מסוגלים להתפוצץ עם 130 נקודות ויום אחד לא לפגוע בכלום ולהפסיד אפילו לסן אנטוניו.
ובתוך כל זה, אטלנטה עדיין מצליחה לגנוב את ההצגה. הפתיחה הנפלאה של ההוקס (2:6) היא התופעה המעניינת והמרעננת ביותר ב-NBA כרגע. החבורה של המאמן מייק וודסון הראתה פוטנציאל בעונה שעברה, בעיקר מאז שמייק ביבי הגיע במהלכה, אבל אף אחד לא ציפה לראות אותו מתממש כל כך מהר. אחרי שישה נצחונות רצופים בפתיחה, הפסד מרשים בבוסטון ועוד הפסד מתקבל על הדעת בבק טו בק בניו ג'רזי, שאלת מליון הדולר היא האם זה אמיתי או אפיזודה חולפת. אנחנו כאן כדי לבדוק ו/או לנחס.
זו הקליעה מבחוץ, טמבל
נתחיל עם הפן המקצועי. מבט על משחקי אטלנטה עד כה מגלה שאין גורם אחד שניתן לייחס לו את הנצחונות. היו משחקים בהם ההגנה הייתה דומיננטית, היו כאלה שהצגה קבוצתית הכריעה והיו גם תצוגות אישיות גדולות, בעיקר משחק ה-35 נקודות של ג'ו ג'ונסון בניצחון על פילדלפיה וה-27 הנקודות ו-17 הריבאונדים של אל הורפורד בניצחון שיקגו.
אולם לא הוכל לנחס כראוי אם לא נביט בצורה מעמיקה יותר. או אז ניתן לבודד שני יתרונות בולטים של ההוקס - בהתקפה בולטת הקליעה משלוש, ובהגנה היכולת לעצור את היריבה על אחוזים נמוכים. בשני המקרים מדובר בנתונים מפתיעים, משום שעד לא מזמן אטלנטה נחשבה לאחת הקבוצות החלשות בליגה בקליעה משלוש, ואין לה שומרים אישיים גדולים המאפיינים קבוצות שכופות אחוזים נמוכים על היריבות.
עד לפני תשעה חודשים JJ היה קלע השלשות הרציני היחיד של אטלנטה. ביבי הוסיף שחקן חוץ נוסף שמסוגל לקלוע מבחוץ. בקיץ מרווין וויליאמס עבד על הקליעה וחזר עם יכולת משופרת מאוד בתחום הזה, וכרגע הוא מציג את האחוזים המדויקים בליגה (כולל שמונה שלשות רצופות על פני שלושה משחקים). בקיץ ההוקס גם איבדו את ג'וש צ'ילדרס, השחקן השישי שסיפק כמעט הכל אבל לא קליעה מבחוץ. במקומו הגיעו מוריס אוונס ורונלד 'פליפ' מארי, שניים שיודעים משהו על הפגזה מאחורי הקשת. מכיוון ששניהם השתלבו נהדר בקבוצה ותורמים המון מהספסל, לפתע וודסון מצא את עצמו בקבוצה עם חמישה קלעי שלוש נהדרים, מה שמאפשר לו לגוון את ההתקפה ולפתוח את ההגנות לכניסות לסל.
מכל מלמדיי השכלתי
וודסון לא נחשב למאמן מוערך במיוחד, אבל כאן מגיעה לו מילה נהדרת על ההסתגלות המהירה של הקבוצה שלו לשינוי. לאחר שבעונה שעברה ההוקס דורגו במקום ה-27 בליגה בזריקות מחוץ לקשת ובמקום ה-18 באחוזים משם, מוליכה השנה אטלנטה את הליגה באחוזים משלוש (42.4) ובהתאם גם זורקת הרבה יותר, ומדורגת שלישית בתחום הזה עם 21.6 זריקות משלוש למשחק, שמונה יותר (!) מבעונה שעברה. כך אטלנטה משיגה מעל ל-27 נקודות למשחק משלשות, נתון מעורר קנאה.
בהגנה, למד וודסון ככל הנראה, מבוסטון של העונה שעברה. הסלטיקס סמכו על המטרייה האווירית שמספקים שחקני הפנים, וכך שחקני החוץ הרשו לעצמם להיצמד ליריבים ולא לאפשר להם זריקות קלות מבחוץ. אטלנטה עושה דבר דומה. היריבות שלה מדורגות במקום השלישי מהסוף באחוזים מהשדה (41.3) ובמקום השני מהסוף באחוזים מהשלוש, עם 28.3 אחוזים עלובים (במילים אחרות - הפער בין אטלנטה ליריבות שלה באחוזים מהשלוש הוא יותר מ-14 אחוז!).
השיטה הזאת הסתמכה על הנוכחות של ג'וש סמית' המפלצתי. סמית' מצליח להיות בו זמנית אחד החוסמים ואחד החוטפים הטובים בליגה, והעזרה שלו מנפנפת כמעט כל מי שמתקרב לצבע של אטלנטה. כבר במשחק הפתיחה של העונה הוא חגג עם 4 חטיפות ו-5 גגות, וגם ההמשך לא היה רחוק. יחד עם שיפור ביכולת החסימה של אל הורפורד, שחקני הפנים של אטלנטה ביצעו באופן משביע רצון את החיפוי שאפשר לגארדים ללחוץ את השחקנים שלהם, גם מעבר לקשת.
הבעיה היא שבמשחק הרביעי סמית' נפצע, וייעדר עוד כשבועיים. אטלנטה ממשיכה להקשות על הגארדים היריבים, אבל הצבע חשוף יותר. מאז הפציעה, האחוזים של היריבות משתי נקודות הרבה יותר גבוהים, והן מגיעות הרבה יותר פעמים לקו העונשין. עד כה ההוקס נחלצו בזכות יריבה נטולת שחקני פנים (אוקלהומה סיטי), הצגת תכלית של הורפורד (מול שיקגו) ויום גדול משלוש (מול בוסטון), אבל קשה להאמין שהם ימשיכו לנצח בקצב הזה בלי סמית'. בהפסד הלילה לניו ג'רזי הם איפשרו לרוקי ברוק לופז להציג את משחק חייו עם 25 נקודות, 9 ריבאונדים ו-4 חסימות, כך שגם יום של 15 שלשות ב-56 אחוזים מהשדה לא יכול היה להעניק להוקס ניצחון.
לסיכום הזווית המקצועית - המצב נראה טוב, אפילו מצוין. מייק ביבי מנהיג ולא שכח לשחק כדורסל, JJ פורח מאז שביבי הגיע והוריד מעליו את עול ניהול המשחק ונראה כמו סופרסטאר אמיתי, מרווין וויליאמס משתפר, ג'וש סמית' בדרך למקום קבוע בחמישיית ההגנה של העונה ואל הורפורד מפתח בימים אלה את משחק הפנים שלו. בהנחה שהורפורד ימשיך להשתפר, החמישייה של אטלנטה תהיה אחת החזקות והמאוזנות בליגה בשני צידי המגרש. הספסל מפתיע לטובה בזכות אוונס, מארי וזאזא פאצ'וליה, ומאחוריהם יש כמה ילדים שיכול לצאת מהם משהו, בעיקר איסיי לואו. אם הייתי עוצר כאן הייתי מדבר על קבוצה הנמצאת בדרך הבטוחה לצמרת הגבוהה של המזרח לשנים ארוכות. אבל יש עוד כמה זוויות פחות מעודדות.
בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון
בעיה נוספת, שהייתה קיימת עם סמית' והתגברה בלעדיו, בין היתר בגלל הרכבים נמוכים, היא בריבאונד ההגנה. אין להוקס אף ריבאונדר גדול לעמדה שלו, וזה בא לידי ביטוי בכך שמכל עמדה יכולה לבוא הצגת ריבאונד התקפה מצד שחקן יריב. עד כה ניתן לציין משחקים של שבעה אופנסיב ריבאונד של דוויט הווארד ואלטון ברנד וחמישה מדזמונד מייסון, דרק רוז ואפילו ריי אלן.
הצד הבעיתי של אטלנטה מתחיל בהנהלה. לא כדאי לתת לפתיחה הנהדרת להשכיח את החבורה שמנהלת את העסק הזה בשנים האחרונות. קבוצת הניהול של ההוקס מתקשה בקבלת החלטות, מסוכסכת ועדיין נמצאת במאבקים משפטיים. אמנם היו להם לאחרונה כמה מהלכים מוצלחים, בעיקר הטרייד שהביא את מייק ביבי, אבל זו גם אותה הנהלה שלא הצליחה להשאיר את ג'וש צ'ילדרס וממשיכה להתווכח על הבאתו של ג'ו ג'ונסון.
כמו כל מי שלא יודע להחליט, גם קבוצת הניהול של אטלנטה מתמודדת עם בעיות בשיטת "בואו נעצום עיניים ונקווה שזה יעבור". הבעיה המשמעותית ביותר שהם נאלצו להתמודד איתה בשנה האחרונה היא מערכת היחסים העכורה בין המאמן מייק וודסון לג'וש סמית '- אחד משני כוכבי הקבוצה. סמית' חתם בממפיס ונשאר רק לאחר שאטלנטה השוותה את ההצעה, וההדורים בינו לבין האיש שמאחורי הקווים לא יושרו. במהלך תקופת ההכנה, לפני פחות מחודש, היה בינהם תאקל נוסף.
הפתרון? לא לעשות כלום. ההנהלה נתנה גב לוודסון כאשר הג'נרל מנג'ר בילי נייט רצה לפטר אותו, ופיטרה את נייט במקום, ובקיץ החתימה את סמית' לחמש שנים נוספות בקבוצה. כאשר הכל הולך הבעיות עוברות לאש קטנה, אבל אתם יכולים לצפות לפיצוץ בגזרה הזאת ברגע שיגיעו כמה הפסדים, והם ללא ספק יגיעו ברגע שהכתבה הזו תצא לאור.
בקיץ הקרוב יצטרכו להתקבל החלטות נוספות. ביבי מסיים חוזה ו-וויליאמס יהפוך לשחקן חופשי מוגבל. יהיה להוקס מקום להשאיר את שניהם, אבל אצלם אף פעם אי אפשר לדעת מה הם יעשו. עם מהלך-שניים חכמים הם יכולים לפנות מקום גם להחתמה רצינית יותר, אבל כשכל החלטה עוברת 17 דיונים ומתהפכת שבע פעמים זה לא פשוט. אם ביבי ירגיש שלא רוצים אותו מספיק, וזאת תחושה שהחבר'ה באטלנטה יודעים לתת לשחקנים החופשיים שלהם, לא חסרות קבוצות שיקפצו עליו.
סימן השאלה הבא הוא ג'ו ג'ונסון. בעוד שהיכולות שלו שייכות לליגה של הגדולים, האופי הוא סימן שאלה רציני. האם זה יכול להיות שחקן שמוביל קבוצה גדולה? האם הוא מסוגל לתת הצגות גם ברגעי האמת? את הפלייאוף בשנה שעברה הוא סיים עם משחק אחד ענק ולפחות ארבעה איומים, אבל ניתן לתת לו הנחה כי הוא שיחק מול אחת ההגנות הטובות בכל הזמנים, ושגם גדולים ממנו התקשו מולה (אהמ אהמ, קובי ולברון). השנה הציפיות כבר יהיו גבוהות יותר.
בסופו של דבר, אנו נותרים עם שאלה - האם חבורה צעירה ומאוד מוכשרת מסוגלת להתגבר על ניהול בזיוני ועל עוד כמה בעיות מסביב? כאוהד הפועל חיפה בכדורגל אני יכול להעיד שזה אפשרי. לצערם של 30 אוהדי אטלנטה (שיפור רציני מהשלושה מהשנה שעברה), ה-NBA הוא לא הליגה הלאומית, לכן אם מה שקורה מסביב לא יישר קו עם מה שקורה על הפרקט ההוקס לא יוכלו לדבר ברצינות בצמרת. אבל מי יודע, אולי הניחוס ההפוך הזה עוד יעבוד לטובתם.
