לצלם ולשמור

אסף רביץ:

בדרך כלל לא כדאי להסיק יותר מדי מהשבועיים הראשונים. רק לפני שנה תהינו לגבי הפתיחה המצוינת של הקליפרס, וזו נמוגה עוד לפני שג'יי לנו הספיק להוציא צו מניעה נגד הנצחונות שלהם. לכן אני לא ממהר להתלהב משישה ניצחונות והפסד בודד, אפילו שארבעה מהנצחונות היו בחוץ ושניים ללא ג'וש סמית'. אני יותר משתכנע כאשר הפתיחה החזקה מתחברת לסיום העונה שעברה, שכלל 11 נצחונות ב-18 משחקי העונה הרגילה האחרונים. ולא כדאי לשכוח את משחקי הבית המצוינים מול בוסטון בפלייאוף שהקפיצו את הבטחון של הקבוצה והקהל ולעובדה שמדובר בסגל צעיר שרק ישתפר עם הזמן.

לאחר שקלול הנתונים, התשובה שלי היא - כן, אבל. הכיוון הכללי של אטלנטה הוא למעלה אל מקום בין הגדולות של המזרח (בתקווה שההנהלה לא תהרוס), אבל זה לא יקרה כל כך מהר כפי שהפתיחה מנסה לרמוז. יהיו עוד משברים ורצפי הפסדים כיאה לקבוצה צעירה ולא כל כך עמוקה.

גיל קדרון:

אהמ, כן. כאילו, ברור. למי שלא שם לב, המאזן (1:6) לא הגיע נגד נמושות, אלא כלל ניצחונות על ניו אורלינס (בחוץ!), טורונטו ופילדלפיה. וההפסד? הלילה בנקודה בבוסטון, לאחר סל ניצחון גדול של פול פירס. וכל זאת כאשר במשחקים האחרונים העוגן ההגנתי ג'וש סמית יושב בצד בגלל פציעה. מה שמרשים בהוקס הם הרב גוניות שלהם והביטחון שצברו מהנסיון בפלייאוף האחרון. עם סמית בחמישיה הם הפכו לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, ובלעדיו הם מנצחים בהתקפה. במקום ג'וש צ'ילדרס תורמים מהספסל פליפ מארי ומוריס אוונס, ואם מרווין וויליאמס יחליט שהוא יודע לשחק כדורסל, זה ייראה אפילו טוב יותר כשסמית ישוב בעוד כשבועיים. נראה שבכוונתם להיאבק על יתרון ביתיות בסיבוב הראשון ולהמשיך את המומנטום מאשתקד.

דן לזר:

עובדה. פשוט אין סיבה שלא. אטלנטה מגלה ניצוצות של כישרון כבר שלוש שנים ועכשיו פשוט מסתדרים הכלים אחד אחד לפי הסדר. התוספת של מייק ביבי וההבשלה של אל הורפורד הם בדיוק מה שהיה חסר למועדון כדי ללכת את האקסטרה ק"מ, וגם אחרי האובדן של ג'וש צ'ילדרס עדיין יש להוקס צוות מסייע יעיל ורעב שמאפשר לקבוצה להמשיך לשחק באותו הילוך במשך 48 דקות.

ההצלחה של ההוקס עד עכשיו נובעת מן הסיבות הנכונות, ולא רק מכיוון שאנו בתחילת עונה בה מתרחשים דברים פחות הגיוניים. אטלנטה משחקת באינטנסיביות של קבוצה גדולה, ושום דבר לא בא נגדם בקלות. ההגנה מעולה, וזה מה שמביא הישגים לאורך זמן. אפילו לסיבוב השני של הפלייאוף או למעלה מכך.

עומר דיקמן:

את התשובה הסופית לשאלה הזו קיבלנו הלילה: אם בוסטון, בביתה שלה, נזקקת לסל נצחון של פירס על מנת לנצח את אטלנטה נטולת הסמית, אני חושב שאפשר כבר להגיד בבטחה שאטלנטה איז פור ריל. בליגה עם עונה ארוכה כמו ה-NBA, נדיר למצוא קבוצה שלא מגיעה בשלב כלשהו לרצף של 5 או 6 נצחונות. אלו שמשיגות את הרצף בתחילת העונה נוטות לקצור ערימות של שבחים ותחזיות ורודות, שלרוב גורמות לפרשנים לאכול את הכובע (ראו ערך פתיחת 0:4 של הקליפרס דאשתקד). אלא שבמקרה של אטלנטה ההייפ אינו תוצאה של מומנטום אקראי, אלא של פתיחה המבשרת את המשך העונה. למה? למעט ג'ו ג'ונסון, שנמצא בכושר מצוין, כל השחקנים של אטלנטה נותנים פחות או יותר את מה שציפו מהם טרום העונה. ביבי מייצר מספרים סולידיים לחלוטין, מרווין וויליאמס אפילו פחות, אל הורפורד לא התקדם כלל מאז העונה שעברה, וכל זה כשג'וש סמית', אולי השחקן החשוב בקבוצה, לא משחק בגלל פציעה. ואם כל השחקנים נמצאים בכושר הרגיל שלהם והקבוצה נראית ככה, הרי שאין סיבה לחשוב שזה ישתנה.

אסף רביץ:

אפשר להשתמש שוב בכן, אבל? תודה. אז כן - פילי תתחבר מתישהו, פשוט כי היא הרבה יותר טובה מהתוצאות שלה כרגע. אני ממש לא רואה אותה הופכת למקבילה של שיקגו מהשנה שעברה, כלומר קבוצה בעליה שפתאום מתרסקת. אסור לשכוח שגם את העונה שעברה הסיקסרס פתחו חלש מאוד, וזה לא ייצג את ההמשך. האבל קשור לציפיות - אחרי שמונת המשחקים הראשונים קשה לדמיין את פילי כאחת הגדולות במזרח בעתיד הקרוב. אנדרה איגודלה בקריסה לא ברורה, אלטון ברנד נראה כריס ווברי משהו, ות'ד יאנג לבדו לא יציל את המולדת. עם הזמן פילדלפיה תהפוך לקבוצה טובה, אבל רק במעט יותר מבעונה שעברה.

גיל קדרון:

יש לסיקסרס כמה בעיות מבניות ידועות, שבינתיים משפיעות עליהם יותר מן הצפוי. הבעיה המרכזית - אין בחמישייה מי שיקלע מבחוץ, כשמילר, איגודאלה, ברנד וסם דלמבר עושים את הנקודות שלהם בצבע. ברנד מעולם לא שיחק גרוע כל כך, גם כשחזר בעונה שעברה מניתוח רציני בברך, איגי משליך לבנים בלי חשבון, ומילר מדשדש בבינוניות אחרי עונה גדולה. הלילה פתאום השסתום השתחרר בזמן שדלמבר היה בבעיית עבירות ושיחק רק 20 דקות. זה איפשר לברנד להרביץ 25 ול-AI להתקרב לטריפל דאבל בניצחון על טורונטו, המרשים ביותר של פילי העונה. המאמן מו צ'יקס צריך למצוא פתרונות יצירתיים לשלב את כל היתרונות ההתקפיים של החמישייה שלו, ועד שזה יקרה הקבוצה תמשיך לדשדש.

דן לזר:

כן. הדאגה ברחובות של פילדלפיה ברורה, כיוון שהעונה הזו האוהדים תולים בצוות המקצועי ובשחקנים תקוות שלא נראו שם מאז ימיו הגדולים של אלן אייברסון, וכולנו כבר מבינים שכרגע זה פשוט לא עובד. אבל החדשות הטובות עוד לפנינו - יש בפילדלפיה כל כך הרבה כישרון, שזה יותר עניין של זמן מאשר של יכולת. השחקנים עדיין לא למדו לעבוד אחד עם השני, וההיררכיה טרם אוחתה לחלוטין. איגודאלה לא יודע פתאום מה בדיוק תפקידו בכוח, וברנד לא מפגין ביטחון של טופ דוג. גם הצד ההגנתי סובל מחוסר הביטחון, והעצירות ההגנתיות שהחלו לאפיין את השלד האנושי של פילי בשנה שעברה פתאום לא כאן. המאמן מו צ'יקס עדיין לא הבין איך לסנכרן את כל כלי הנשיפה, זה ברור. אבל כאמור, אלו לא בעיות "כרוניות", כמו הברכיים של גילברט ארינס או הטיפשות של דרו גודן, אלו חריקות של מכונה חדשה שמתארגנת לקראת עבודה חלקה מיד לאחר הפרולוג, לו אנו עדים כעת. פילדלפיה אולי לא תהיה אלופה, אבל תוך זמן קצר תהיה יופי של קבוצה.

עומר דיקמן:

אחרי שדיברנו על הקבוצה המפתיעה, הגיע הזמן לדבר על זו שמאכזבת. אלא שכאן, בניגוד למקרה הקודם, המספרים הם לא הכל. הבאתו של ברנד לפילי נראתה בקיץ כמו מהלך מתבקש שבא לספק לסיקסרס את האופציה לייצר נקודות במשחק עומד, ובכך להפוך אותה לקבוצה שלמה יותר. אלא שכמו במקרה פיניקס ושאקיל, אנשים נוטים לשכוח שקשה מאד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ברנד, וזה לא צריך להפתיע אף אחד, אינו אידיאלי למשחק הריצה שאפיין את פילי, בעוד שעבור איגודאלה משחק הריצה הוא הכרחי על מנת למקסם את היכולת האתלטית ולכפר על הג'אמפ שוט הבינוני. כלומר – על מנת שהעסק יעבוד, מישהו יצטרך לוותר. מתי זה יקרה? על פי שני המשחקים האחרונים - כנראה מהר משחשבנו. אז כן, החיבור הזה לא יהיה אידיאלי, ברנד לא ילמד לרוץ, ואיגודאלה יתחיל פתאום לקרוע רשתות מבחוץ, אבל בתוך שבועיים-שלושה ילמדו החברים להתאים את סגנון המשחק שלהם לזה של ברנד, ומשם הדרך לפלייאוף במזרח החדש תיראה סלולה.

אסף רביץ:

בואו נעזוב רגע את גרג אודן בצד, מבחינתי הוא לא שייך. גם בלעדיו הרושם הראשוני שהחבר'ה החדשים בשכונה משאירים הוא אדיר. כאשר נזכרים בחבלי הקליטה של כל כך הרבה פרוספקטים מבטיחים בשנים האחרונות, אי אפשר שלא להתפעל ממה שעושים הילדים של 2008. דרק רוז כבר עכשיו מדגדג אולסטאר, מייקל ביזלי הוא מכונת הנקודות שהבטיחו לנו, או ג'יי מאיו לוקח בעלות על ממפיס ומוריד את רודי גיי לדרגת הסגן, רודי פרננדז הוא אחד המחליפים ואחד הקלעים הטובים בליגה ומארק גאסול נותן מספרים של סנטר לגיטימי ב-NBA. לא כל עונה חמישה רוקיז פותחים כל כך טוב, וזאת אינדיקציה למחזור מצוין שגדל לנו. לשם המחשה - אם תקחו את חמשת השחקנים הטובים ביותר כרגע ממחזור 2007 המהולל - אתם בטוחים שהם ינצחו את החמישייה הזאת?

גיל קדרון:

אהמ, כן. כאילו, ברור. כולם אמרו לנו שלרוז ייקח זמן עד שיתפתח, אבל הוא לא רואה בעיניים למן היום הראשון ומוליך את הבולס בשלל קטגוריות, ביזלי מציג את הכשרון ההתקפי שלו לצדו של דווין וויד, והשחקן שרבים ביטלו בזכות תעודת התנהגות מפוקפקת לכאורה, או ג'יי מאיו, מציג סט של יכולות ובגרות שלא נראו אצל רוקי מאז לברון ג'יימס. בזמן ששני האחרים ייתקלו מתישהו ב"קיר הרוקיס" המפורסם, נדמה שמאיו, שקולע ללא הכרה (יותר מ-20 למשחק), מוסר וחוטף, ישתלט בקרוב על ממפיס דרך עמדת הרכז, והוא כרגע הפייבוריט במירוץ לרוקי העונה. ותרשמו - בעונה הבאה הוא יהיה אולסטאר. תוסיפו לשלושה האלה את גרג אודן, מארק גאסול, ג'ייסון תומפסון מסקרמנטו, די ג'יי אוגוסטין, אריק גורדון, רודי פרננדז שבדברך לקפוץ גבוה יותר ממאנו ג'ינובילי ודרק נוביצקי, ויש עוד רבים אחרים שקצרה היריעה מלציין - וכולם תורמים לקבוצותיהם! - כבר ברור כי מדובר במחזור גדול.

דן לזר:

האמת היא שאני מתחיל לפתח הייפ רציני סביב מחזור הרוקיס של השנה. אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות ההתלהבות משחקנים ירוקים הייתה כל כך עמוקה אל תוך המחזור. כולם מדברים על רוז, ביזלי ומאיו, ובצדק, וכבר עד הבחירה השלישית נראה שיש כאן שחקנים שיותירו חותם בליגה הזו לפחות בעשור הקרוב, וברמות הגבוהות ביותר. אבל בואו נמשיך הלאה - ראסל ווסטברוק נראה כמו הרבה יותר מרכז לגיטימי, קווין לאב נראה כמו גבוה איכותי ומוצלח, וגם ככל שהולכים ויורדים במעלה הדרך - די.ג'י. אוגוסטין הולך לקחת לריי פלטון את התפקיד בשארלוט תוך זמן קצר, ברוק לופז מרשים בכל פעם מחדש, ג'ייסון תומפסון נראה נפלא בסקרמנטו, רוי הייברט וג'בייל מג'י עושים קולות של סנטרים אתלטיים ומוכשרים שירשימו בליגה הזו גם בעוד שנים רבות. ניקולה באטום של פורטלנד, בבחירה ה- 25, ג'ורג' היל המשחק בטוטליות מרשימה בסן אנטוניו בבחירה ה-26, דארל ארתור, מאריו צ'אלמרס שפרשנים רבים מזילים עליו ריר. ככל שאני ממשיך לנבור בדראפט הזה אני רק משכנע את עצמי יותר - מדובר בדראפט גדול.

עומר דיקמן:

אחת המסורות הידועות בליגה היא התבוסה השנתית שמנחילה נבחרת הסופמורס לרוקיס במסגרת אירוע האולסטאר. השנה, ואתם יכולים לשים את הכסף שלכם על זה, המסורת תישבר. מחזור הרוקיז של 1996 אולי היה כשרוני יותר, זה של 1998 היה מדובר יותר, וזה של 2003 הצמיח חבורה של כוכבי על שהפכו לכאלה מהר יותר מכל שנתון שהיה לפניהם, אבל אפילו צופה NBA ותיק שכמוני לא יכול שלא לפעור פיו בתדהמה למראה השורות הסטטיסטיות שמספקים לנו הרוקיס של השנה. כאילו כפיצוי על המחזור הקודם שנופח מעבר לכל פרופורציות והתרסק בקול ענות חלושה, מתנהל המחזור הזה כמו חבורת וטרנים שפרשו להשלים בגרויות בקולג' וחזרו לליגה. עזבו את רוז, ביזלי ומאיו שהפכו לכוכבים בין לילה, מישהו דמיין לעצמו ששחקני סיבוב שני כמו מריו צ'למרס ממיאמי ולוק אמבה אה מוטה ממילווקי יהפכו לשחקני חמישייה כבר בנובמבר? מישהו מצליח להזכר בשנתון שבו שני רוקיס אפורים כג'ייסון תומפסון ודארל ארתור נתנון כבר במשחק הפתיחה הופעות של דאבל-דאבל? לפחות אצלי התשובה היא לא, וכן, אני יודע, רודי פרננדז.