פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מלך השואו נגד הרוצח השקט

        בחלק הראשון התמקד שמוליק ניל"י בדי סטפאנו וקובאלה, כעת הוא עובר לאטו והיגואין, שמייצגים את ההבדלים בין ברצלונה לריאל

        בהשראת הרביעיות שכבשו אטו והיגוואין במחזור האחרון בספרד, חלק א' הוקדש לקובאלה ודי סטפאנו, שתי אגדות שכבשו גם הן רביעיות כמובן ויצרו במידה רבה את הדפוס הבסיסי של היחסים בין שני מועדוני העל כפי שאלו קיימים כיום - בארסה עם תסביך הנחיתות האינסופי, ומנגד ריאל עם תחושת ה"הכל שייך לנו" הנינוחה. חלק ב' מתמקד באופן בו אטו והיגואין מהווים את ה'צמד העדכני', שמסמל את הרוח השונה של שני המועדונים.

        הכל, אבל הכל אישי

        על מסע הצלב האישי של סמואל אטו כנגד ריאל מדריד כבר נכתבו אינספור טורים. נתמצת את העלילה ורק נזכיר שאטו הובא לספרד על ידי ריאל עוד כנער בן 15, אך מעולם לא באמת קיבל הזדמנות במדריד. בקיץ שלפני העברתו ממאיורקה לברצלונה, אטו הצהיר שהוא "מרגיש כמו שחקן ברצלונה" ולא יכול לחכות לעלות למגרש ולהבקיע כמה שיותר מול כל אחד – ומול ריאל מדריד במיוחד. התחושה הזו נותרה בעינה אצל אטו גם עם העונות שחלפו מאז, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שבקיץ האחרון, כאשר הסיכויים שיישאר בבארסה נראו קטנים יותר מסיכוייו של אינייסטה להתחרות ברעמה של ולדרמה, הקמרוני איכשהו נשאר בקבוצה. הסיבה העיקרית היא אומנם צינית וריאלית בהרבה – אף קבוצה לא הייתה מוכנה להיענות לתביעות השכר הנכבדות שלו. אבל חודשיים וחצי בתוך העונה, כשאטו כבר שועט כבימים-עברו אל תואר הפיציצ'י, נוח לכולם – כולל לאפורטה וגווארדיולה – להתמקד בתשוקה האדירה שהקמרוני ללא ספק מפגין. אטו לוקח את המשחק באופן אישי ורגשי, כי בכל שער ומהלך הוא מוכיח משהו לחברה הספרדית הגזענית ולריאל מדריד שלא נתנה לו הזדמנות. בדיוק באותו האופן בארסה, במיוחד מאז ימי קובאלה, מתייחסת לכל הפסד, כל תקלה ובעיה, כמעשה ידי האויב הגדול בבירה.

        גם ברביעיית השערים שכבש אטו בשבת היה משהו אישי מאוד, או ליתר דיוק באופן בו חגג אותן. בשער הראשון ואפילו בשני עוד הייתה התפרצות האדרנלין הקבועה של צייד ששוב הצליח לצוד את הטרף. בשלישי וברביעי אטו כבר נראה מרוצה מעצמו יותר מתמיד, ועטה על פניו את אחת ההבעות החביבות עליו בנוסח "אני כל כך טוב שאני מדהים את עצמי כל פעם מחדש".

        הרגעים והחגיגות הנרקיסיסטיות האלו הם במידה רבה חלק מהמסורת של ברצלונה, של הדגש הנצחי על המימד ה"גדול מהחיים" של המשחק. יצרים ואמוציות פוליטיות, ביחד עם יומרה לאסתטיקה עילאית, מהווים את לב האתוס של המועדון, שגולם על ידי דורות של שחקנים בזה אחר זה. קובאלה היה כזה, קרויף כשחקן היה בוודאי כזה, וקרויף כמאמן בנה קבוצה שהייתה כזו עוד יותר, בין היתר עם סטויצ'קוב שבעט ביריביו, בכדור ובתרנגולים תועות שהושלכו למגרש באגרסיביות שווה. שלושתם היו זרים שאימצו עמוק לליבם את הפוליטיקה הקטלאניסטית ואת המשמעות של בארסה במסגרתה. בארסה של פתיחת העונה הנוכחית מבטאת בצורה חדה וברורה את ה"דרייב" (מילה אנגלית נפלאה ללא תרגום הולם בעברית) העצום הזה לניצחון שיהיה בו זמנית אלגנטי, מוחלט ועבור אוהדיה גם פוליטי – למול מדריד. אטו מוביל את אותו דרייב – הוא למעשה ב"אובר-דרייב" קיומי.

        הדוגמה המפורסמת ביותר הייתה בחגיגות האליפות של בארסה ב-2005, כאשר אטו נטל את המיקרופון בקאמפ נואו ושאג יחד עם הקהל " Madrid, cabron, saluda al campeon" ("מדריד, מנוולת, הצדיעי לאלופה"). בכך אטו רק המשיך קו שהיה קיים הרבה לפניו ויהיה קיים גם הרבה אחריו. פס הייצור בהקשר הזה אף פעם לא באמת נגמר. כך למשל, את הסמל הקטלאניסטי גווארדיולה החליף כמאמן קבוצה ב' של בארסה לואיס אנריקה, אגדה בפני עצמה. לואיס אנריקה היה שחקן הרבה פחות טוב מכל הדמויות שאוזכרו עד כאן (כמוהן הוא לא היה קטלאני), אבל הדבר החשוב באמת הוא שאנריקה הגיע לבארסה מריאל מדריד והתנהג בהתאם: הוא הקפיד לנשק את הסמל של בארסה, במיוחד אחרי שערים אותם הבקיע בצרורות מול ריאל; הצהיר אינספור פעמים שהוא לא מאמין שאי פעם שיחק במדי ריאל ושהמחשבה על לבן מעוררת בו בחילה; ולאור כל זאת סירב בפומבי להזמנה שקיבל, כשחקן עבר של ריאל, לחגיגות המאה הרשמיות של המועדון בנימוק אלגנטי: "יש לי דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלי". אטו ישב, שינן ויישם.

        הניצחון מוגש קר

        כל הלהט הזה זר לחלוטין לעולמה של ריאל מדריד גם היום. כשמשווים את הנוכחות הפוליטית, הדמות ה"גדולה מהחיים" והדומיננטיות הרטורית של אטו (שלא לדבר על קרויף למשל) למשל, לזו של ראול, הגיבור והשליט הבלתי מעורער של ריאל כיום, מקבלים בערך את המקבילה הספרדית לאובמה מול מקיין. ראול, בדיוק כמו די-סטפאנו בשעתו, עם כל היראה וההוקרה למעלליו הספורטיביים, לא בדיוק ידוע ביכולתו לסחוף המונים ולצאת מגדרו באופן כללי. הפעם היחידה בה הקפטן של ריאל מדריד 'נתפס' באקט פוליטי כלשהו היה כאשר השווה בשער נפלא ל-2:2 בעוד סופר קלאסיקו בקאמפ נואו וסימן עם האצבע על שפתיו לשתיקה בקרב אוהדי בארסה. המחווה הזו אמרה המון – וסימלה בעיקר את העובדה שבריאל מתעוררים 'פוליטית' רק כאשר בארסה מעוררת אותם לכך. על המגרש, ראול ירש את בוטראגניו בתפקיד החלוץ שתמיד נראה (רק נראה) לא מבריק, לא מיוחד, אבל תמיד קטלני כל כך. כיום היגואין, שלעולם לא יגיע לרמת הכישרון של אף אחד מהשניים הללו, אמור לרשת את ראול. לפחות מחוץ למגרש, נראה שהוא מתקדם היטב.

        הארגנטינאי היה זה שהבקיע את שער האליפות של ריאל בעונה שעברה מול אוסאסונה, ואת כל הדרך לחגיגות האליפות במדריד הקדיש לשירה בגרון ניחר – "Etoo, cabron, saluda al campeon". שוב, הדוב מתעורר מרבצו רק כשממש, אבל ממש מעצבנים אותו.

        אף אחד לא צריך להסיק מכך שהיגואין יהיה דומיננטי כאייקון באותה המידה כמו אטו. זו פשוט לא הרוח של ריאל מדריד. די סטפאנו ופושקש, כמו זידאן ופיגו כמעט חצי מאה אחריהם, היו קוסמים על המגרש ואנשים שקטים, יומיומיים, כמעט נחבאים אל הכלים מחוצה לו. מי שלא תואם את התבנית הזו יתקשה להשתלב בריאל לאורך זמן. זו הסיבה שראול מתאים למועדון הזה כמו כפפה ליד, זו הסיבה שקסיאס מחזיק בו את הכפפות בכזו טבעיות כבר עשור, וזו גם הסיבה לזה שגוטי תמיד ייתפס אפילו על ידי אוהדי ריאל כמין עוף מוזר. הגיבור האידיאלי של בארסה הוא חיה פוליטית עצבנית עם פה שלא נסתם לעולם ו"בראוודו" בלתי נגמר על המגרש. הגיבור האידיאלי של ריאל הוא בחור שקט, אלגנטי, שמנצח את כולם ויותר טוב מכולם במין עליונות נינוחה, בלי לעשות מזה יותר מדי עניין. זו בדיוק הסיבה שרונאלדו (המקורי) ורוביניו, למשל, התאימו ברוחם לברצלונה הרבה יותר מאשר למדריד. אין פלא שבברנביאו אף פעם לא באמת 'חשו איתם בנוח' – בוודאי לא באותה המידה כפי שחשים עם ואן-ניסטלרוי, למשל. וזו גם הסיבה שאם חוש העכביש שלי אינו מטעה אותי, ימיו של רובן במדריד ספורים כמעט כמו מספר השניות הרצופות שהוא מסוגל לעבור בלי להיפצע.

        אמוציות או קרירות?

        לא נותרה אלא שאלת מיליון הדולר: איזו גישה עדיפה? הגישה האמוציונלית של בארסה, על פיה ה"כדורגל הוא יותר ממשחק ואנחנו יותר ממועדון", או הגישה הקרה, הקפואה כמעט של ריאל, בנוסח – "זה רק משחק, אבל משחק חשוב, ואנחנו ללא ספק פשוט הכי טובים בו"? התשובה לעולם לא יכולה להיות חד משמעית. במבחן היכולת, שתי הגישות יכולות לייצר הנאה צרופה, בהינתן התנאים המתאימים. כשבריאל התרכזו בלבנות את קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, היא הייתה בדיוק כזו – והגלקטיקטוס באמת היו בגלקסיה אחרת. כאשר החלו להתרכז שם במה שקורה מחוץ למגרש, בחנויות המרצ'נדייז (אההמ, בקהאאם, אההמ- שיעול טורדני), הצרות החלו להגיע. שנתיים אחר כך הכדורגל ה"אמוציונלי" בהרבה של ברצלונה סיפק תצוגות מרשימות לא פחות – ובוודאי שגם השנה הדבר נכון לגבי בארסה של גווארדיולה. החיסרון המרכזי של הגישה של ריאל טמון בכך שבמובן מסוים היא צרה מדי. לא רק לכישרונות אגוצנטריים כמו רוביניו או רונאלדו אין בה באמת מקום. אפילו דמויות מחויבות יותר אבל עדיין מוחצנות מאוד ובעלות חיבה עצמית ניכרת, כמו סרחיו ראמוס, לא תמיד מרגישות שם בנוח לאורך זמן – שפת הגוף שלהן פשוט לא מתאימה. התוצאה היא הסתמכות על שחקנים שלפעמים, אפעס, פשוט לא טובים מספיק – והיגואין, אל תתבלבלו אפילו לרגע, הוא אחד מהם (למרות הרביעיה המדוברת, ממנה שני שערים, יש לזכור, הובקעו בפנדלים).

        החיסרון המרכזי של הגישה הקטלאנית, לעומת זאת, טמון בכך שהרצון לעשות את הכול כל כך מושלם ועילאי, ספורטיבית ופוליטית, מייצרת רף ציפיות גבוה בקנה מידה בלתי אפשרי כמעט. זה נחמד מאוד, אפילו מרגש, לשאוף לתוצאות "שמימיות" – אבל מי שמנסה לטפס עוד מעלה ומעלה בשמיים, מוצא את עצמו בסוף, כמו בסיפורם של דדלוס ואיקרוס, בלי כנפיים. מדובר בתהליכים פסיכולוגיים וברמה הפיזית, מדובר בעיקר בכוכביה השבריריים של בארסה ובראשם כמובן מסי. עם לחץ שרק הולך וגובר לספק עוד ועוד משחקים שלא מהעולם הזה, עם חשש הולך וגובר מפציעות, בארסה בהחלט עלולה להיות קורבן הצלחתה שלה עצמה. ברגע שרצף ההצלחות המזהיר ייעצר – ומתישהו זה יקרה - ההיסטריה הקיומית בה הקבוצה הזו נמצאת עוד מימי קובאלה עלולה לגרום לבעיות רציניות. בים הטירוף של הכדורגל הספרדי ושל שני המועדונים ספציפית, נדמה שבמדריד, שפויים (קצת) יותר פשוט כי הם לוקחים את העניין כולו כפחות פוליטי. אם בבירנבאו יתגברו על הקריז ולא יעשו שטויות כמו לפטר את שוסטר באמצע העונה הם בהחלט יכולים לקחת את התואר גם השנה. האם ייתכן שמסי ואטו, כמו קובאלה למול די-סטאפנו בשעתו, יצטרכו לבכות שנים של תארים אבודים לטובת המכונה הקרחונית? נחיה ונראה – וניהנה מכל רגע.