חתונת כסף

הרכבות שחצו את טיגרה לא רמזו שמדובר היה בכלל ביום שלישי אחר הצהריים, לב ליבו של שבוע העבודה בבואנוס איירס. הקרונות הישישים פרקו בתחנת ויקטוריה הסמוכה, שם נמצא מגרשה הביתי של הקבוצה, אלפי אוהדים צבעוניים לקראת משחק הבית מול אינדנפנדיינטה, וככה, בן רגע, ריחו המוכר והמשכר של משחק כדורגל מתקרב העיר את השכונה המנומנמת ויצר קרנבל ספונטני מקסים, שכאילו לקוח מספריו של גבריאל גארסייה מרקס. אימא צעירה הגיחה מתוך הסמטאות, עלמת חן שהחיים היטיבו עמה ובשום מקום אחר לא הייתם מתארים לעצמכם אותה כך, אוחזת ביד ימין דגל ענק בצבעי כחול אדום וביד שמאל את בתה המתבגרת, שהבליטה לאלו שצעדו מאחוריה את הקוקיות האדומות כחולות שהיא עמלה עליהן במשך כל הצהריים. אף גבר שגרר אותן למשחק לא נראה בסביבה. כדורגל בארגנטינה הוא הרבה יותר מחוויה גברית או נשית. הוא דרך חיים.

ביציע הכבוד, תינוק רך שעוד לא מלאו לו שנה, ישן בנועם בין זרועותיה של אמו. רוח ערב קרה החלה להתפשט ולהכות דרך הטלאים הרבים סביב המגרש העלוב שנבנה בתחילת המאה ה-20 ונראה כמו שילוב של האורווה וימק"א, אבל האימא אפילו לא חושבת לשים משהו חם על הפעוט, אותו הלבישה בחולצה קצרה של טיגרה. היא בכלל מרוכזת במשחק העקר, שרה ומתפללת לשער שיעלה זמנית את הקבוצה למקום הראשון, והעולל הקטן מתעורר למשמע גערותיו של האוהד המתוסכל שדאג להזכיר לשופט בצורה די מפחידה וממש לא חינוכית את מוצאו הבוליביאני בכל פעם שזה שרק נגד טיגרה. התינוק ההמום פתח עיניים גדולות ואחר כך גם קפץ עם כל עדת הזקנים לצדו, שלא הפסיקו לקפוץ ולשיר מהכיסא הכי נוח ובורגני שהאיצטדיון הזה הציע, בזמן שקרלוס לונה דחק עם הלב את ה-0:1 הצודק. בדיוק כמוהם, הוא נולד וגדל בתוך המגרש הזה, ובעוד כמה שנים הוא יישב לצדם וייפרד מהם בחילופי נשיקות בין כל חברי היציע, משל היה מדובר בחתונה משפחתית. הוא נולד לתוך משפחה.

בדיוק על הדברים האלה סיפר לי חסדאי פלוס לייב לפני ההמראה שלי לארגנטינה, המדינה שהעניקה לו "את חוויית הכדורגל המסעירה בחייו מלבד ה-5:0 של מכבי בקרית אליעזר". הוא לא דיבר על המגרשים – כי רובם ככולם שייכים לחצי הראשון של המאה ה-20 וחלקם בוודאי לא היו מאושרים על ידי משטרת ישראל. הוא גם לא דיבר על הרמה – במיוחד השנה, כשבליגה אין אף קבוצה יוצאת דופן באיכותה ובוקה הבינונית גוררת את עצמה לתואר שמלמד אך ורק על גדולתו של ריקלמה. הוא דיבר על האנשים האלה ששרים על הקבוצה שלהם בעיניים דומעות כאילו הם שרים על החיים שלהם, אבל לא באמת הבנתי. הסטריאוטיפ הנחות שהודבק לאחות הדרום האמריקאית של המשחק שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל מאירופה היה חזק מדי. הייתי כבר באולד טראפורד, בברנבאו, באולימפקו, בגמר המונדיאל, מה כבר יכול להיות מיוחד?

מסע ההתאהבות המחודש שלי, סוג של חתונת כסף ששוברת פתאום את השגרה, התחיל במונומנטל של ריבר, בדרבי התחתית מול ראסינג קלוב. האיצטדיון המכונה היסטורי, שאירח את גמר גביע העולם ב-1978, נראה כאילו אף אחד לא החליף שם כלום מאז. ספסלי העץ מתפוררים, יציעי הבטון סדוקים, רק הדשא ירוק. שתי הענקיות של בואנוס איירס הגיעו עם אגו פגוע וניפקו 3:3 מעורר השראה, במהלכו ריבר חזרה שלוש פעמים בגבורה מפיגור. כמה שבועות מאוחר יותר התברר גם שזה היה המשחק הסביר האחרון שלה. הגשם לא הפסיק לרדת, אבל לילדה בעלת החזות האינדיאנית זה לא הפריע לקפוץ במשך 90 דקות על הגג שמעל היציע התחתון ולשיר ולעודד בקול חנוק. אף אחד מעליה לא פתח מטרייה והגשם סיפק את התפאורה ההולמת והתמיכה הנדרשת לדרבי הטעון ממילא. תודו, גליצ'ים נראים הרבה יותר טוב בגשם.

בערך באותה שעה בארץ נערך המשחק הכאילו מרכזי בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה, ולפי הדיווחים באינטרנט, אלון יפת הוא הגיבור המרכזי. אני פותח את התקציר, המחשב הישן בקושי סוחב, ורואים שם את ברק יצחקי נופל בבהלה ממכה קטנה שהוא חוטף מאחור מדקל קינן. איזו דרמה, איזה פולמוס. במקום לדבר על המשחק, מדברים על הקוון. עוד מעט גם בטח יראיינו אותו ויעשו עליו כתבת פרופיל. לא שהשופטים או הקוונים בארגנטינה יותר טובים או הגונים, הם פשוט לא מעניינים. זה לא העניין. אם תפתחו עיתון בוקר תתאמצו למצוא תמונות שלהם, בתקצירי המשחקים לא תגלו שהעורך מתעכב מדי על החלטות שנויות במחלקות ותתקשו להיתקל בפינות שעוסקות בטעויות שיפוט הלוך וחזור. הם ממשיכים הלאה. הם רואים את טעויות השיפוט. הם מודעים לאלימות הנוראה שמתפרצת לפעמים במגרשים, לשחיתות המתמשכת, לכוכבים שעוזבים לאירופה, לרמת הבינונית שנוצרת מכך. אבל ממשיכים הלאה.

המשחק הבא המחיש זאת בצורה מושלמת. הפעם באחד מיציעי הפופולאר בבונבונרה של בוקה, שמקבלת בשריקות וקללות את חואן ורון ואסטודיאנטס. אני וחברתי מנסים להשתחל ללא הועיל ליציע עמידה שיכול להכיל אולי 2,000 איש, אבל דוחס לתוכו לפחות כפול. אחד האוהדים מזהיר אותנו שמי שיורד כבר לא יכול לחזור עד סוף המשחק, אזהרה שהתבררה כעבור כמה דקות כעצה הכי טובה שקיבלתי בטיול, ואנחנו מסתפקים ב-20 הסנטימטרים שנידב לנו השמן החביב בשורה העליונה. בוקה נותנת עוד משחק בינוני ומחכה להברקה של ריקלמה, ובשורות התחתונות שמתחת לשמש אני מבחין בטיפות גשם מוזרות שנוחתות על ראשי הצופים. אני מסתכל למעלה, מחפש קשת, אבל רואה שמהטריבונה העליונה מתגלגל דגל של ורון מגובה בכיתוב "מספר 1". הגשם היה בכלל יריקות שאוהדי אסטודיאנטס המטירו על אוהדי בוקה שישבו מתחתם ולא נהנו כמוני מתקרה, כשלא פעם אחד האורחים שולף את איבר מינו ומשתין על הצופים בכחול צהוב, חלקם ילדים קטנים. בארץ אירוע כזה היה מסתיים בתגרה, בדיון חוצב להבות בתקשורת, אבל במקרה הזה לא נראה אף יס"מניק בבונבונרה. אף אחד גם לא ניסה לקרוא לשוטר. מקסימום, הם זרקו קללה משולבת בתנועת יד לאדומים שישבו למעלה והסתובבו בחזרה למגרש כדי לעודד את בוקה. הם המשיכו הלאה.

את הכדורגל הארגנטיני האמיתי לא תראו דווקא בבונבונרה או במונומנטל, למרות שחובה לעבור גם שם. בוקה וריבר יותר מדי תיירותיות. במונומנטל תפגשו יפנים ישובים בכורסאות העור המעטות המופזרות מסביב, ובבונבונרה תשמעו יותר מדי עברית, אנגלית, צרפתית או גרמנית מכדי שזה יחוש אוטנטי. כשאתה מתקרב לאחד המגרשים האלו אתה ישר שואל את עצמך האם באמת משחקת כאן אחת הקבוצות המפרסמות בעולם. במיוחד בבונבונרה, שהרחובות העוטפים אותה נראים כמו שוק הפשפשים ביפו ביום חלש. עלובי החיים לצד רוכלים צבעוניים יוצרים רקע מדויק של עוני, בלי שום קשר לתדמית הבינלאומית של הקבוצה שמשחקת בשכונה הזאת. אם תנסו, למשל, לתקשר עם קצין העיתונות של ריבר פלייט, תבינו טוב יותר את התמיהה הזאת. האיש החביב הזה לא מתקשר דרך טלפון או מייל, וגיחה למשרדו הקטנטנן מגלה אדם מאוד עממי, שנראה כמו נהג מונית צעיר והרבה פחות כמו קצין התקשורת של קבוצת פאר עולמית. מתחת לכוך שלו באיצטדיון שוכנים אולמות התעמלות ומגרש כדורסל של המועדון שנראים כמו בסרט שחור לבן של אורי זוהר. גם ביקור חטוף במשרדי ההתאחדות הארגנטינית, ששוכן בבניין משרדים רגיל במרכז בואנס איירס ונראה צנוע גם ביחס למשרדי ההתאחדות בארץ, לא ממש מקשר בין הגביעים המפוארים שמעטרים את הכניסה לחזות הכללית. אז מה עושה את הכדורגל הזה לכל כך מרגש?

הכדורגל הארגנטיני שואב את כוחו מהעם. בניגוד לבן הדוד האירופי שמכר כמעט את כל נכסיו התרבותיים לבעלי ההון, בארגנטינה לא שכחו איפה הכל מתחיל ונגמר. הרוכלים חסרי השיניים והאמצעים לא נרמסים תחת חנויות מרצ'נדייס מודרניות, הספסרים לא נרדפים ונהנים מהעלמות העין של הקבוצות, שלא מזלזלות בצורך של המסכנים האלה להביא אוכל הביתה (למבולבלים ממש, בבוקה המוכר בקופות אפילו מסביר מה המחירים שמצפים ביציאה לסמטאות). בכל משחק, שוטרים מאובזרים מכף רגל ועד ראש, נעזרים בזחל"מים שמזכירים פינוי הפגנות ביו"ש, סוגרים את כל הרחובות מסביב לשכונה הספציפית, אבל זה לא ממש מפריע למהלך החיים התקין. משפחות יושבות בחצר הבית בחולצות עם הצבעים הנכונים ומתכוננות יחד למשחק, דברים שאני זוכר רק מילדותי עם הפועל יהוד. את העממיות הנשכחת, הכמעט ספרותית הזאת, תגלו כמעט בכל מגרש. מהאוהדות של טיגרה, שמוליכות לבדן בסוף המשחק תהלוכות שירים בדרך לרכבת, ועד אפילו לכלב רחוב שנכנס ליציע הכבוד באמצע משחק של סן לורנצו כדי לאכול פופקורן. אף אחד לא גירש אותו, אף אחד לא קרא למאבטחים, נתנו לו לאכול וללכת. אפילו במשחק של נבחרת ארגנטינה נגד אורגוואי ראיתי כלב. לא סתם. בכניסה למעלית שמסיעה את העיתונאים מהחדר שלהם באיצטדיון ליציע. אז אולי זו הנבחרת הכי טובה בעולם, אבל אחד השומרים לא יכול היה בלי החבר שלו על ארבע. אז הוא הביא אותו לעבודה.

כאמור, כדי לראות השורשים האלה בצורה הכי בלתי אמצעית, מומלץ להתחיל את סוף השבוע במשחקים של הקבוצות הפחות פופולריות בבואנוס איירס. לסן לורנצו נסעתי בכלל כדי לראות את סנטיאגו סולארי, אבל הוא לא היה בהרכב. גורלו כנראה להיות שחקן ספסל בכל קבוצה שהוא לא ישחק בה, לא משנה אם קוראים לה ריאל מדריד, אינטר או סן לורנצו. אבל תחת זאת מצאתי אהבה חדשה, דווקא במגרש שמוקף בפחונים שלא היו מביישים את השכונות הכי מטונפות בעזה. אחד האוהדים מייעץ לי "ללכת כמה שיותר מהר לתחנת האוטובוס בסיום המשחק", ומצטרף לתוך המקהלה מחממת הלבבות, שחוגגת 100 שנים להולדת המועדון, המשפחה, הבית. השירים של אחיי, אוהדי אל ציקלון, כמו השירים ברוב המגרשים בארגנטינה, עוסקים אך ורק בקבוצה. אין כמעט שירים על שחקנים. הם באים והולכים. הקבוצה היא הכל. גם בסופר קלאסיקו, למרות מצבם האנוש והפיגור המביך בבית, אוהדי ריבר לא הפסיקו לעודד עד הדקה ה-90. מדי פעם אוהד אחד או שניים רץ לגדר כדי לקלל את סימאונה, אבל כשהם הצטרפו לשאר המקהלה הם חזרו להתעסק בעיקר: לעודד. "תתפטר" אפשר לצעוק גם בסוף המשחק. בינתיים, אפשר להמשיך לקלל את אימו של מראדונה והרגלי האכילה המוגזמים שלו, רק שלאוהדי בוקה זה אפילו לא הזיז. הם ניצחו 0:1. המשטרה פינתה אותם ראשונים כמו שהיא מפנה בכל משחק את אוהדי הקבוצות היריבות לפני כולם (ויש בזה הרבה יותר היגיון: יש להם דרך ארוכה יותר והרבה יותר קל לפזר את המעטים שהתאחרו מאשר את הרוב שאירח). בעוד שבועיים הם ימצאו את עצמם מחדש במאבק האליפות.

את הטירוף הזה תוכלו לחוש גם דרך הטלוויזיה המקומית, שמספקת כמויות ספורט בלתי נגמרות בכל שעה ביום. בבוקר ליגה אנגלית, בצהרים ליגה גרמנית, אחר הצהריים ליגה איטלקית, ובערב פוטבול, בייסבול ו-NBA, לא כולל שידורים חוזרים מהליגה המקומית או של הקופה אמריקה 1987 (שרק הזכירו לי כמה פרנצ'סקולי היה שחקן ענק). אפילו שידור ישיר של פולו, והכל בחינם, כן? בלי ערוצי פלוס או לייב. מי שפספס, יכול לצפות בעשרות השערים, הסלים, האייסים במהדורות סיכום היום. בלי זיוני שכל על מה שאבי נמני אמר או חש, בלי מקורבים או ספינים, רק גולים, דאנקים והנחתות. למי שיש עוד זמן, יכול לצפות בבוקר בשלל שעלה בחכתם של עשרות הצלמים והכתבים שמחכים לאחרונה למראדונה מחוץ לבית. ההחתמה של הגדול מכולם תפסה אותי בסוף הטיול, ובעיניים המופתעות שלו בכל פעם שהוא יצא עם המכונית מהאחוזה שלו היה משהו שמאוד מזכיר את דייגו שירה פעם על העיתונאים שחיכו לו בשנות ה-80 מחוץ לבית. אי אפשר לדעת מתי הוא ימאס בטירוף הזה, את התשובות לכך, לצערי, אקבל בישראל.

חזרתי דרוך לצפות יחד עם נדב יעקבי ויהודה ארם במשחק הגורלי של סן לורנצו, אהובתי הישנה והטובה, מול בוקה ג'וניורס, אבל איכשהו, בזמן שלא הייתי כאן כנראה, הוא כבר נעול בחמש פלוס לייב ואני לא מחובר לערוץ הזה. ובטח לא אשתכנע לעשות זאת אחרי טיול שכזה.