הזקן והשבט

זו עונתו ה-13 של דרק שארפ במכבי תל אביב. ארבע פחות מ-17 שנותיו במועדון של מוטי ארואסטי הגדול, שלוש פחות מתני כהן-מינץ וממיקי ברקוביץ' האגדיים, ועונה יותר מהתריסר של אגדות אחרות כמו נדב הנפלד ודורון ג'מצ'י. במבחן מניין השנים בקבוצה, שארפ כבר השאיר הרחק מאחור סמלים גדולים אחרים של המועדון – מטל ברודי, דרך אולסי פרי ולו סילבר, ועד מוטי דניאל וגיא גודס. היד, מבטיח הגארד הנצחי של סגנית האלופה, עוד נטויה.

"זה כנראה הגורל שלי", אומר שארפ בשיחה עם וואלה! ספורט. "זה דבר שלא הייתי מעז לדמיין כשהגעתי לכאן. אני חי מאימון לאימון, ממשחק למשחק, אבל הנה, 13 שנים עברו ואני עדיין כאן. מי היה מאמין?". ובכל זאת, "זה לפעמים קשה, כשהרבה אנשים באים והולכים ואני נשאר כאן. במרוצת השנים אתה צובר הרבה חברים, מכיר הרבה אנשים טובים. היה לי מאוד קשה לראות את חלקם עוזבים, אבל ככה זה בחיים. אני מנסה לשמור עם כולם על קשר. אתמול ראיתי איזה משחק משנת 96'. היו שם באק ג'ונסון ורנדי ווייט. פתאום נזכרתי שלא דיברתי עם רנדי הרבה זמן. אני תמיד חושב על החבר'ה האלו שעזבו. תמיד חושב מה קורה איתם היום ואיפה הם נמצאים. בטח ממשיכים לחיות, היכן-שהוא".

בעונה שעברה היה שארפ לקפטן הקבוצה הראשון מאז דורון ג'מצ'י ב-1992 שלא הניף את צלחת אליפות המדינה. היום, לראשונה, כמעט שישה חודשים אחרי, הוא חוזר ומנסה לנתח היכן כשלה הקבוצה ההיא. "בתקופות היפות שלנו, היו במכבי הרבה שחקנים שנשארו יחד כמה שנים. זו הדרך ליצור קבוצה מנצחת", פותח שארפ במונולוג קצר. "בשנים האחרונות, ובמיוחד בעונה שעברה, המצב התהפך. הגיעו הרבה שחקנים חדשים, מאמנים חדשים, וזה היה קשה. קבוצה צריכה לעבור דברים יחד, לספוג מכות וחבלות יחד, ורק מהרגעים הקשים נוצרת אחווה. קודם היא צריכה להיווצר מחוץ לפרקט, ורק אז רואים אותה על הפרקט.

"לפעמים קורה, כפי שקרה לנו ב-2000, או ב-2004, שהגיעו לכאן אנשים מיוחדים, שיצרו כימיה מהר. אבל עם קבוצה שמורכבת ברובה מחבר'ה צעירים, זה לוקח זמן. לוקח לחדשים לפעמים חצי שנה, אפילו שנה, כדי להבין מה קורה כאן. בשנים האחרונות קרה שמכבי החתימה חבר'ה צעירים ולא שמרה אותם במערכת מספיק זמן. היה לנו חבל קצר מאוד בשנים האחרונות.

"תראה את הסלטיקס בעונה שעברה – הם לקחו אליפות כי היו להם הרבה ווטרנים, שידעו מה דרוש כדי ללכת עד הסוף", ממשיך שארפ ואומר. "אם אין לך וותיקים שיכולים לבנות קבוצה מנצחת בתוך עונה אחת, אז אתה צריך להביא שחקנים צעירים ולבנות אותם לאט-לאט, במשך כמה שנים, כדי שזה יקרה. אם לא, אתה תחווה עליות וירידות, כמו שהיו לנו בשנים האחרונות. אתה תנצח בעשרים הפרש, ומשחק אחר כך תפסיד בעשרים. ב-99', ואחר כך ב-04', היו בקבוצה אנשים מיוחדים. אסור לשכוח שבמשך 7-8-9 שנים הקבוצה החליפה מעט מאוד שחקנים. וזה עובד. תבדוק את ההיסטוריה, תסתכל על ה-NBA, תראה מה קורה באירופה. קבוצות ששיחקו יחד לאורך זמן, עם שחקנים שלמדו להכיר אחד את השני ויצרו אחווה מיוחדת, הגיעו לתארים".

וזה דבר שלא היה במכבי בשנים האחרונות.

"תראה, כל משחק כדורסל הוא כמו מלחמה. וכשאתה יוצא לקרב, אתה לא יכול להחזיק ברגשות שליליים כלפי מי שלוחם לצידך, כלפי מישהו מהקבוצה שלך", רומז שארפ. "אתה לא יכול לשנוא אותו. בקבוצת כדורסל, צריך תפוח רקוב אחד כדי להרוס את כל הסלסילה. אם יש לך בקבוצה חבר'ה שמוכנים להקריב חלק מהמשחק שלהם, מהחיים שלהם, לטובת המערכת, רק אז אפשר ליצור קבוצה מנצחת. זה קשה, קורה לעיתים רחוקות, אבל זה המתכון היחיד שאני מכיר. נכון, חלק מהאחריות שלי כקפטן היא לוודא שהאווירה בין כולם טובה; אבל כאדם, הרגשתי דברים מסוימים. אתה מרגיש נגטיביות מסוימת כלפיך, נגטיביות שאתה מנסה לאזן אותה. זה מה שניסיתי לעשות. רציתי שכולם יסתדרו, שכולם יאהבו את החברים שלהם לקבוצה, שגם מי שיושב על הספסל יצרח ויעודד את החברים שמשחקים על המגרש.

"אתה יודע מה אני אוהב לראות בקבוצת כדורסל? אני אוהב לראות שכשיש מתפרצת, במצב של שניים מול אפס, השחקן שנמצא עם הכדור מוסר אותו הלאה, למי שנמצא לפניו, ונותן לו לעשות את הליי-אפ. שלא ייקח את הכדור לבד וילך לסל. כשזה קורה בקבוצה, שמוותרים אחד לשני, אז אני יודע שיש קשר מיוחד בין השחקנים. זה, למשל, דבר שאני שם אליו לב. ויכול להיות שלפעמים, עם שחקנים מסוימים, לא היה לנו את זה במכבי. חשבתי הרבה על מה שקרה בעונה שעברה. מה שקרה היה קריאת התעוררות לשחקנים שהיו בקבוצה ולארגון כולו. אולי היינו צריכים את זה כדי להחזיר את הרעב. לפעמים אתה צריך שיפילו אותך לקרשים. לפעמים אתה צריך להפסיד".

מה היה החלק של צביקה שרף בכל מה שקרה?

"לצביקה היה את אחד הג'ובים הקשים ביותר. שיחקתי עבור צביקה בעבר ולא היו לי איתו בעיות. אם לאחרים היו בעיות, זו בעיה שלהם. כשיש לך מאמן, לא משנה מי הוא, הוא הבוס".

מה חסר לכם העונה?

"זמן. זה הפיתרון היחיד לכל בעיה של קבוצה חדשה. כל אחד צריך להבין מה ה'רול' שלו במערכת, מה החלק שלו בקבוצה. המאמן צריך להבין מי השחקנים הנכונים לכל מיני סיטואציות. לוקח זמן ללמוד את זה".

עד כמה ההחתמה של מרכוס בראון הייתה משמעותית עבור מכבי?

"מרכוס הוא שחקן עם רזומה עשיר. הוא הביא איתו הרבה קשיחות, הרבה ניסיון, הרבה איכויות של מנהיג. הוא עדיין לא בכושר שהוא רוצה להיות בו, ואתה יכול להבין את זה ממוסר העבודה האדיר שלו. הוא עובד כל כך קשה כדי לעמוד בציפיות שלו מעצמו. גם קרלוס (ארויו) שם הרבה לחץ על עצמו כדי להוביל את הקבוצה ולהחזיר את המועדון למקום בו הוא היה לפני כמה שנים".

לא פיתחתם בו תלות מסוכנת?

"ברור שזו קבוצה אחרת כשהוא לא על המגרש, אבל אנחנו יכולים לעשות את ההתאמות הנכונות כשהוא יושב על הספסל ועדיין לשחק טוב. זו האחריות של יתר השחקנים לחפות על החיסרון של קרלוס, כשהוא יושב על הספסל".

רודני ווייט לא משחק, גם באטיסטה בקושי רואה פרקט. מה אתה יכול לספר על מה שעובר עליהם?

"ברור שקשה להם. הם היו כוכבים גדולים בקבוצות אחרות והתרגלו לשחק 30 דקות בערב. והנה, לפעמים הם לא משחקים בכלל. זה קשה, אבל כמקצוען, אתה צריך להתאים את עצך לסיטואציה. זה תלוי בהם, ככה אני מאמין. אם הם ייקחו את זה כמו גברים, יעבדו קשה ויחכו בסבלנות עד שהמאמן יקרא בשמם, הם יצאו מזה. אני כבר למדתי שאין טעם לדאוג לגבי משהו שלא נמצא בשליטתך, כמו דקות המשחק".

מי מפתיע אותך לטובה?

"דיאור (פישר) מפתיע אותי. הוא עובד קשה מאוד ומשחק עם הרבה מוטיבציה. הוא יודע שהוא צריך לעשות את העבודה על המגרש כדי לזכות בהכרה, ועושה כל דבר כדי לעזור לקבוצה לנצח".

משחק היורוליג בזאגרב, בו הפסידה מכבי 81:79, ייזכר גם בשל מאורע אחר: שארפ הוקפא לחלוטין על הספסל, ובכך נקטע רצף מדהים בן 158 משחקים בהם שותף הגארד במסגרת היורוליג, שהחל כבר ב-6 בינואר 2000. מול אבלינו בשבוע שעבר זכה לדקת פארקט אחת. הפיחות במעמדו של שארפ מובן: כשהקו האחורי של מכבי מונה, פרט לארויו ובראון, גם את בורשטיין, טריי סימונס ודרור חג'ג', לשחקן בן ה-37 נותרים רק פירורים מעוגת הדקות.

כאשר נשאל האם ייתכן שהעונה, לראשונה זה שנים ארוכות, הוא כבר איננו נחוץ מבחינה מקצועית, שארפ משיב בצחוק מתגלגל. "לאורך כל השנים שלי במכבי, תמיד היו עליות וירידות בדקות המשחק שלי", הוא אומר. "גם בעונה שעברה הייתה תקופה שלא שיחקתי הרבה. אבל תאמין לי, אני אפילו לא חושב על זה. איך אתה חושב שרדתי כאן כ"כ הרבה שנים? אני כאן כי תמיד שמתי את האגו שלי בצד. לי חשוב שהאנשים סביבי יהיו מרוצים. אישית, ואני אומר את זה מכל הלב, אני לא צריך לשחק אפילו שנייה אחת כל העונה כדי להיות מרוצה, אם הקבוצה מצליחה בלעדי".

הגעת למכבי ממגדל העמק והפכת לאחד הסמלים הגדולים בתולדות המועדון. לא היה לך את הכישרון של אנתוני פארקר, את העין העקומה של שאראס יאסיקביצ'יוס או את הטאץ' של ניקולה וויצ'יץ'. ובכל זאת, כנראה שיזכרו אותך הרבה אחריהם. איך אתה מסביר את זה?

"קודם כל, אף פעם לא חשבתי שרק בגלל שהגעתי ממקום קטן, זה גם אומר שאני שחקן קטן. אני דוגמא לכך שבסופו של דבר, אתה קוצר את מה שאתה זורע. אבל תמיד נתתי לפעולות שלי לדבר בעד עצמן. תזכור ש'טוק איז צ'יפ'. אם אנשים שואבים מהסיפור שלי השראה, אז זה נהדר. תמיד חשבתי שאם אתה יכול לדמיין את זה, תוכל להגיע לשם. לא רק בכדורסל, אלא גם בחיים. אם תכוון לירח, תגיע לפחות לכוכבים".

וכששארפ נדרש למחוזות הנוסטלגיה, שם אחד מיד עולה לו לראש: מנהל הקבוצה לשעבר וחברו הטוב, מוני פנאן. "אני מתגעגע אליו בלי סוף, אי אפשר לכמת את זה. אבל מוני עדיין כאן, בתוכי, בנשמה שלי. הוא הטביע את החותמת שלו על כל מי שהיה איתו יחד במערכת. למדנו ממנו המון. אני עדיין חושב עליו בכל פעם שאני נכנס למגרש. האמת, כמעט כל דבר מזכיר לי אותו – חדר ההלבשה אחרי אימונים, או כשאני מסתכל על הספסל במהלך משחקים והוא לא שם. אני חושב עליו כל פעם שאני נוסע על איילון ובכל פעם שאני עובר את שדרות רוקח. כשאני הולך למסעדה מסוימת שהיינו בה יחד או כשאני רואה אנשים מסוימים. זה כמו בן משפחה שעוזב את הבית. כל סיטואציה יכולה להזכיר לך אותו. אותו דבר לגבי ניקולה (וויצ'יץ'). הבת שלו הייתה באותה כיתה עם הבן שלי. גם עליו אני חושב תמיד".

מה למדת על עצמך במהלך השהות שלך בישראל?

"למדתי שכל העבודה הקשה וכל הקורבנות שהקרבתי במהלך החיים השתלמו. יש לי אישה יפה וארבעה ילדים יפים. יש לי את הכבוד והזכות להיות במקום שאני עומד בו כעת ואני מודה לאלוהים על כך. מה גרם לי להישאר כאן כ"כ הרבה שנים? תראה, היו לי הזדמנויות לעזוב, אבל זה היה עבורי בית. מעין בית שרחוק מהבית המקורי שלי בארה"ב. יש לי שורשים כאן, יש לי ילדים ישראלים לכל דבר. בכל זאת, העברתי כאן כמעט מחצית מחיי".

עם כל הניסיון שלך במועדון, יש לך טיפ לתת למצטרפים החדשים?

"אטמי אוזניים. זה הכי חשוב. שלא יקשיבו למה שאחרים אומרים ושילכו עם הלב שלהם. הטיפ שלי לאפי הוא שידאג רק לאנשים בחדר ההלבשה, וזהו. שלא ייתן לאחרים להגיד לו מה לעשות. שלא יקשיב למדיה, שלא יקרא עיתונים ושלא יראה טלוויזיה (צוחק). במכבי הדברים עובדים אחרת. אני לא חושב שיש עוד מקום כזה באירופה. האוהדים עליך, ההנהלה עליך, התקשורת עליך. אתה צריך להיות אדם מיוחד כדי לחסום את כל זה ופשוט ללכת לשחק כדורסל. אם תדע לא לשים על עצמך יותר מדי לחץ, רק לעלות ולשחק עם אטמי אוזניים, אתה תהיה בסדר. ואת זה אני אומר לשחקנים, כמו גם למאמן. תמיד אמרתי שמכבי, עם כל הטירוף והמדיה מסביב, זה קרקס אחד גדול. אבל התרגלתי לזה; כבר מזמן הפכתי לחלק מהקרקס".

עד מתי?

"עד שהגוף שלי יתפרק ולא אוכל עוד".

כבר חשבתי לשאול אותך האם יש סיכוי שנראה אותך בעתיד מחליף את גור שלף.

"אמרתי לך – אם הייתי חושב כל כך רחוק, לא הייתי יכול לשרוד כאן 13 שנים".

ohadgreenwald@walla.co.il