פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שעה קלה על חלחלה

        לא רק שריאל נאנקת מהצלחות ברצלונה, היא צריכה להתמודד עם רובן האנטיפט ואווירה שלילית. שמוליק ניל"י סוגר מחזור בספרד

        כמו כל טקסט כתוב בימים אלה, אפילו מדור הסיכום השבועי של הליגה הספרדית לא יכול שלא לגעת איכשהו בבחירות לנשיאות בארצות הברית. ברק אובמה שואף לגלם תקווה ברוח המנהיגים הכריזמטיים ביותר של ארצות הברית, ולעניין הזה יש זווית ספרדית מעניינת שקשורה מאוד למחזור האחרון, שמתמצית בביטוי "טנגו סואניו" (tengo sueño). זהו צמד מילים נפלא שמשמש בשני הקשרים שונים לחלוטין. כאשר מישהו אומר אותן בדיון על שאיפותיו בחיים, מדובר בהצהרה פילוסופית נוסח מרטין לותר קינג (אותו אובמה כמובן שואף לחקות): "יש לי חלום". זו הצהרה על פוטנציאל ותקווה להצלחה, אופטימיות קוסמית – שבוודאי נושבת חזק בברצלונה אחרי עוד מחזור בו איכשהו, למרות תנאי מגרש נוראיים, הכל הלך בקלות, עם 1:4 בחוץ מול מלאגה. המשמעות השניה של צמד המילים מתקשרת לעניין יומיומי הרבה יותר: אחרי יום עבודה ארוך ומעייף, הקשבה ממושכת לפרשנות של זאב זלצר או צפיה בזוועתון של ריאל אתמול מול אלמריה (1:1), "טנגו סואניו" משמעו פשוט "אני חייב לישון".

        דובון לא אכפת לי

        בברצלונה ממשיכים בכל מחזור לחבק אחד את השני כמו חבורת דובוני-אכפת-לי שנמצאים עמוק במוג'ו (אומנם אטו נראה עצבני מכדי שהתיאור יתאים, אבל היי - צ'אבי, אינייסטה ומסי ממש קולעים להגדרה. שלא לדבר על בוז'אן שיום יבוא ויוכח שהוא עדיין בן 12). מנגד, נראה שעל ריאל שוהה רוח עייפה ונרגנת של דובי לא-לא, בראשותו של דובון לא-אכפת לי-רובן. בואו נתחיל מהעובדה שרובן לא שמע על הכלל שרק לנשים בהיריון וגברים מעל גיל שבעים מותר לעמוד כשהם אוחזים ללא הרף את אזור הגב התחתון. רובן שכלל את העניין למעין תנוחה של "טוב, כשתביאו לי את הכדור אתחיל לזוז". נמשיך מכך שבכל מהלך אותו הוא לא מסיים בשער (כלומר כל מהלך), רובן מציג תנועות ידיים מלאות עצבים שמופנות פחות או יותר לעבר כל העולם חוץ ממנו עצמו. השופט, שחקני היריבה, חבריו לקבוצה – איכשהו נראה שכולם אשמים חוץ מההולנדי. אם מעצבן לצפות בשחקן כזה, תחשבו כמה מעצבן לשחק לידו.

        לפחות כשגוטי על הספסל, שחקני ריאל הם קבוצה אינטיליגנטית של אנשים - ולכן הם פשוט לא אוהבים את רובן, בו, אגב, קשה לחשוד כעילוי אינטלקטואלי. גם אתמול, כמו במחזורים קודמים, רובן היה אחראי לפחות לשלוש התקפות שיכלו להסתיים בשער והסתיימו ברגליים של שחקני אלמריה - והתסכול גדול במיוחד דווקא מכיוון שברור לכולם כמה כישרון יש לו. אצל רוביניו העניינים הללו התקבלו בהבנה גדולה יותר, גם כי שפת הגוף שלו הייתה חיובית בהרבה וגם כי הוא בסופו של דבר התבגר והשתפר. אצל רובן, שמשחק בדיוק באותה עמדה בה רוביניו שיחק בריאל, איכשהו קשה להאמין שזה יקרה. בתגובה למהלכים של ההולנדי אתמול, שמסר כשהיה צריך לבעוט ובעיקר בעט כשהיה צריך למסור, סניידר העיף את הדשא בעצבים, ראול זרק מבטים שהלכו ונעשו זועמים יותר, היגואין תפס את הראש ונראה היה שאפילו קסיאס עוד מעט נוגח בקורה מרוב ייאוש. ורובן? בשלו. להולנדי יש מזל שראול כבר מזמן לא מספיק מהיר כדי לרדוף אחריו (ואולי אף פעם לא היה). מצד שני מדובר בכל זאת בשליט של ריאל, כך שבהחלט ייתכן שבשלב כלשהו הקפטן יבקש מקנבארו ופפה להחזיק את הקירח כדי שיוכל להכות אותו.
        נראה שכל הקבוצה מעדיפה לישון – על המגרש - מאשר לשחק עם רובן.

        שרמנטיות וקארמה שלילית

        אם הטענות לגבי האווירה הרעה ששוררת בין שחקני ריאל נשמעות לכם מוקצנות, אתם טועים. שמועות שהפיצו העיתונים הקטלאניים, בעקבות התבכיינותו התקשורתית של סרחיו ראמוס, על "כמעט-קטטות" בחדר ההלבשה בבירנבאו כנראה לא תלושות לחלוטין. ראמוס אומנם התנצל בפני הסגל והפרשה לכאורה תמה, אבל משקעים בין השחקנים בהחלט קיימים. כמובן שהאווירה בקבוצה (מאבקי דורות בין ראמוס לראול, הייתכן?) לא נעשית נינוחה יותר כאשר אחד מהברגים המשמעותיים ביותר שלה – רובן דה לה רד – מתמוטט באופן דרמטי על המגרש. לדה לה רד שלום, למרבה המזל, אבל על המגרש הוא לא יהיה עד שלא יתברר מה בדיוק גרם להתמוטטות במשחק הגביע מול ריאל אוניון – אותו ריאל הפסידה. ה"דובדבן שבקצפת", מעבר לאירוע הקשה של דה לה רד, המאבקים הפנימיים והייאוש הקיומי שגלום בלשחק עם רובן, הוא כמובן התצוגות של ברצלונה. חשוב להבין עד כמה שני המועדונים הללו אלרגיים להצלחה האחד של השני, במיוחד כשהיא באה עם כדורגל איכותי. מעבר לארבע השנים האחרונות והיין-יינג שלהן (שתי אליפויות רצופות של ריאל ושתי אליפויות וגביע אירופה לבארסה) שווה ללכת גם עשור אחורה, לדוגמה שדווקא אינה קשורה לתארים.

        בסוף שנות ה-90', כאשר ברצלונה זכתה בשלוש אליפויות רצופות בהנהגת ריבאלדו, הקאמפ נואו נבחר לארח את גמר ליגת האלופות של 1999 לרגל שנת המאה של בארסה. רוב עולם הכדורגל, כולל הגרון של רמי וייץ שעוד לא התאושש מאז, זוכר את הניצחון הדרמטי של מנצ'סטר יונייטד על באיירן (ואגב לא זוכר את העובדה שבאיירן הייתה צריכה לנצח את המשחק 0:4), אבל בריאל מדריד, לעומת זאת, זוכרים דבר אחד – את העובדה שברצלונה עצמה לא הגיעה לגמר. באותה שנה זכו הקטלאנים באליפויות ספרד בכדורגל, כדורסל, כדוריד והוקי – וזכייה בליגת האלופות במגרש הביתי בשנת המאה של בארסה הייתה שקולה, כפי שכתב פיל בול, לכך ש"ישו היה בוחר את הקאמפ נואו כאתר שובו לחיים". זכייה 'פואטית ורומנטית' שכזו בוודאי הייתה מגמדת מראש את חגיגות המאה של ריאל עצמה, מספר שנים מאוחר יותר. גם כרגע בארסה של גווארדיולה מראה מבחינת אוהדיה סימני פואטיות ורומנטיות - ובמילים אחרות מעוררת חלחלה קיומית במדריד, ממש כשם שהגלקטיקוס של ריאל דיכאו עד עפר את אוהדי בארסה בראשית שנות ה-2000. בתחילת העונה הנוכחית נראה שהלבנים חשים 'מגומדים' – אחרת קשה להסביר מדוע קבוצה שעולה למגרש כשניצחון יציב אותה בראש הטבלה (לצד בארסה), נראית נרגנת כאילו היא אחרי עשרה הפסדים רצופים.

        כל הקארמה השלילית הזו רק מתעצמת עם פציעות שממשיכות להגיע – ולהשפיע. למרות שראול הבקיע, החוד של ריאל מול אלמריה חסר עד כאב את ואן-ניסטלרוי - ולא, היגואין לא קרוב אפילו להיות תחליף הולם. ריאל תמשיך להרגיש בחסרונו של הדוחק הבלתי נלאה בכל משחק בו הוא לא יהיה על המגרש. בנוסף לכך יקוו במדריד שפציעתו של פפה, שסוף סוף התחיל להפגין את יציבות לצד כישרון בלתי מעורער, לא תהיה ממושכת. מצלדר, שהחליף את פפה אתמול בתחילת המחצית השניה, הוקפא כל כך על ידי שוסטר שנראה שייקח לו בערך עשרה מחזורים רק כדי להתחיל להפשיר ולא לספוג שערים משחקנים כמו פאבלו פיאטי שהוא פשוט לא רואה (וזה שפיאטי מתנשא ל 1.63 מטר לעומת ה 1.90 מטר של מצלדר זה לא תירוץ - זה רק עושה את זה גרוע יותר). לצפות אתמול בקנבארו נוזף בבלם הגרמני שגבוה ממנו בארבעה ראשים הזכיר סצינות נשכחות מהנסיכה הקסומה, ואכן בריאל סועדים סרטים כרגע – את אלו שמגיעים מכיוון קטלוניה. בנסיבות האלו מפגש הגומלין מול יובנטוס ביום רביעי נעשה חשוב עוד יותר. ניצחון אולי ישרה ביטחון מחודש על הקבוצה. תיקו, שלא לדבר על הפסד, יעודד עוד כמות נכבדת של חיוכים זחוחים מצידו של ז'ואן לאפורטה, וכנראה שחוץ מסניידר, שאף פעם לא מפסיק לרוץ, שחקני ריאל ימשיכו לרצות לישון – והצופים יהפכו את הפיהוק להרגל.

        ליגה מתוסבכת

        מעבר לתסביך ההדדי של בארסה וריאל, ישנם כמובן גם מועדונים שסובלים מתסביכים חמורים אחרים. קחו את אתלטיקו מדריד, למשל, שנראית נחושה להמשיך ולהפסיד שזה חשוב רק כדי לנצח כשזה הרבה פחות חשוב. סביליה ממשיכה למלא את הדלי ולבעוט בו בכל הכוח, ואחרי שחזוס נאבאס התעלל בהגנה של ויאדוליד בדרך ל-0:2 הצליחה בכל זאת להפסיד 3:2, בעיקר תודות להרחקה של לואיס פביאנו, האיש שמסוגל לקבל אדום בכל נקודה על המגרש ומחוצה לו (הוא הורחק אפילו תוך כדי חימום בבירנבאו לפני שנתיים).

        תסביך ייחודי הוא זה של ולנסיה, שכנראה מתקשה להתאושש מהציפיות שנתלו בה כאן לפני שבועיים ומאז השיגה נקודה אחת משש אפשריות; אין ספק שההפסד הביתי 4:2 לסאנטנדר (!) ממש לא היה מתוכנן מבחינת אונאי אמארי. אולי הקבוצה הכי נטולת תסביכים בספרד היא ויאריאל, היחידה שעדיין לא הפסידה בליגה. חמישיה משפילה מקבוצת ליגה שלישית בגביע? אין בעיה, "הצוללת הצהובה" מגיבה ברביעיה מול בילבאו. האם זה יספיק כדי לקרוא תיגר על האליפות? לא בטוח – אבל גם לויאריאל מותר לחלום.