תנו לו לאמן את הנבחרת

מצטער, אני פשוט לא מבין מה ההתלהבות הגדולה סביב הפרשן המהולל אייל ברקוביץ'. מעולם לא חיבבתי אותו כאדם, מאז ומתמיד סברתי שהוא גס רוח, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שהמינוי שלו ל"משחק המרכזי" הא צעד נואש שנובע אך ורק ממצוקה של ערוץ 10. מצד שני, עם העובדות אי אפשר להתווכח. המהלך התברר כהצלחה. ברקוביץ', שיחת היום בתקשורת הישראלית, שוב עשה מעשה קסם כשעורר מעט חיים (והרבה פרובוקציות) במוצר הכושל. הרייטינג נסק והביקורות היללו. אומרים שהפרשנות שלו אותנטית וטהורה, נקייה ואמיתית, ושהוא מפרשן כמו שהוא שיחק – פשוט וחכם. אני, לצערי, זיהיתי אדם מתוסכל וממורמר, שמתקשה לרוות נחת מהחיים, בטח שלא מכדורגל. זה שהוא עדיף על איציק זוהר, לא אומר שהוא טוב.

הכתבה עליו בשבוע שעבר ב"שלח ודרוקר" חשפה את קשייו להתגבר על הריקנות הקיומית שאופפת אותו מאז הפרישה. זו תופעה אנושית מוכרת, כמעט בלתי נמנעת. קשה לדמיין מה מרגיש ספורטאי מוכשר כמותו (ועל כך אין עוררין) שמגלה שהקסם נגמר. במקום לככב על המגרש, ללהטט, לנצוץ, לשאוב אנרגיות ועוצמות מהקהל, הוא נאלץ להעביר את היום בחברת כלב שהוא שונא (ואין הכוונה לתוכנית הרדיו). במציאות כזו, הרגשות השליליים שמציפים אותו הם כורח המציאות, והדבר בהחלט התבטא בפרשנותו. ברוב המשחק הוא נשמע בעיקר מצקצק בלשונו, כועס, נוזף, רוגז ומתעצבן. "אני לא יכול לסבול את זה", הוא רטן שוב ושוב, "זה מטריף אותי". הוא לא מבין למה המאמן לא עושה חילופים, לא מבין למה רפאלוב תקוע באמצע, לא מבין למה בוזגלו צריך לעשות הגנה. זה כבר מעבר לכדורגל. נדמה שברקו, האחד והיחיד, פשוט מתקשה ליהנות מהחיים.

בעבר הכישרון שלו חיפה על כל מגרעותיו האנושיות (ובלי עין הרע, יש לו לא מעט). הוא ידע לתעל את האגו טריפ שלו לתחרותיות ולשאיפה לניצחונות, הביטחון העצמי המופרז דרש ממנו להחזיק בכדור ולשלוט במשחק, ולפה הגדול שלו היו קבלות על המגרש. היום, בגיל 35, הוא נזנח הצדה, ולא נותר לו אלא לירות לכל עבר, ולמשוך אש בכוח. הבעיה היא שהוא חושב שהכל מותר לו, ושכולנו כמוהו. מבחינתו, זה מובן מאליו ש"שחקן ספסל שלא שמח שהקבוצה שלו מפסידה, אין לו נשמה של כדורגלן". הוא מודה ש"כפרשן לא ביקרתי בפומבי את גאידמק כי הוא המעסיק שלי ורציתי לשמור על מקום העבודה", ומצפה שנעריך את הכנות שלו. אבל אנחנו לא. למעשה, לחלקנו נמאס מזה.

התפנית ב"שבוע ברקוביץ'" הגיעה מארגנטינה, שם מינו נרקומן לשעבר למאמן הנבחרת. לפתע החלו להישמע קריאות לעשות את אותו מהלך עם המאסטרו שלנו. הלא יש לו הרבה קווים מקבילים עם מראדונה: הוא כוכב עבר, פנטזיסט במהותו, שיחק באירופה ומאוהב בנבחרת (חוץ מהמשחקים שלא זימנו אותו, או בפעם שביקשו ממנו לוותר על המועדון בנשר). וברקוביץ' הרי הרבה יותר רגוע ממראדונה. המקסימום שהוא עשה זה לאיים על מאמן בקבוצת ילדים. או לתפוס לקולגה באשכיו. או לזרוק כיסא על עיתונאי. בקטנה.

אי לכך ובהתאם לזאת, נדמה שאין ברירה אלא למנותו במקום קשטן. זה גם יגשים את רצון הציבור, ימלא את החלל שנפער בחייו של הכוכב המשועמם, יפתור את חוסר העניין סביב הנבחרת ויעניק לה זוהר ותשוקה התקפית. אבל חשוב מכך, יהיה זה גמול הולם לפרשן המבוקש, שיגלה לראשונה איך נראים החיים מהצד השני. יהיה מעניין לראות את מי יאשים ברקוביץ' בכישלון. מה שבטוח, לא יהיה קשה למצוא את הפרשן הממורמר הבא שיחכה לו בפינה. ספק אם גם הוא יצליח לסתום לו את הפה.