יכולים לשגע פיליז

שתי סיבות היו לזכייתו של "רוקי" בפרס האוסקר לשנת 1976. האחת - התוצאה המרהיבה שיצאה מסרט דל תקציב שצולם בתוך חודש, והעיקרית - התסריט האפל והכל-כך אנטי-הוליוודי שהביא לתוצאה הזו. לא עוד סיפור אהבה ניו יורקי או רומן תככים קליפורני שמסתיים בהפי אנד, אלא אפוס אפור בעיר קודרת על מתאגרף לוזר שמאוהב בדמות לא נוצצת בעליל, ושכל השאיפה שלו היא להפסיד בכבוד ליריב עדיף בהרבה בקרב המכריע על האליפות. רוקי אכן עמד 15 סיבובים על הרגליים, אבל הפסיד בקרב. סיום הוליוודי? אולי, אבל בטח לא בפורמט שאנחנו מכירים.

נדמה שפילדלפיה אימצה את "רוקי", הסרט ששם אותה על מפת הקולנוע באיחור מה, בתגובה מאוחרת. דווקא השנים הראשונות לאחר צאתו של הלהיט הראשון מבין שישה היו מלבבות - זכיה בוורלד סירייס של 1980, העפלה לסופרבול של אותה שנה ואליפות NBA של הסבנטי סיקסרס ב-1983, במקביל לעליה נוספת של הפיליז לגמר. במשך 25 השנים שחלפו מאז, נראו קבוצות הספורט של העיר כמו רוקי בסרט הראשון - משוועות לגמר אבל לא מאמינות ביכולתן לנצח. קבוצת ההוקי של הפליירס הגיעה חמש פעמים לגמר גביע סטנלי והפסידה. הסיקסרס עלו פעם אחת לגמר ה-NBA ונוצחו על ידי הלייקרס. הפיליז לא היו ממש פקטור, ומלבד שתי העפלות לא משמעותיות לפלייאוף (האחרונה שבהן בשנה שעברה), לא ממש נספרו כמועמדים לזכיה.

כל זאת עד 21:30 שעון מזרח ביום רביעי. זה היה הזמן שבו חדלה פילדלפיה להיות מתאגרף כנוע ומיוסר. טמפה ביי היא לא היאנקיז, הרד סוקס או המטס, קשה להכניס אותה לקטגוריית אפולו קריד (יריבו המר והעדיף של רוקי), אבל פילדלפיה לא ביקשה לראות בטמפה ביי את אפולו קריד. עיר האחווה פשוט רצתה לנצח ולא נתנה לשום דבר לעמוד בדרך.

מכל הקללות שהצמידו המיסטיקנים לקבוצות הספורט האמריקאיות, קללת ה"בילי פן" הייתה מלכתחילה מגוחכת ביותר. אם את קללת ה"בילי גואט" של הקאבס, "קללת הבמבינו" של הרד סוקס או "קללת הגרביים השחורים" של הוייט סוקס עוד ניתן להסביר באיזשהו רצף היסטורי ארוך של אירועים אומללים, ה"בילי פן" הייתה לא יותר מקוריוז צעיר בשנים.

מקורה של הקללה ב-1987. על פי הסכם ג'נטלמני לא כתוב עם אדריכלי העיר, לא היה אמור להיבנות מגדל שיהיה גבוה יותר מפסלו של וויליאם פן, מייסדה של פילדלפיה, שניצב על בניין העיריה. לפני 21 שנה נשבר הסיכום, כשהוקם גורד השחקים "וואן ליברטי פלייס", הגבוה ב-121 מטר. על פי המיתוס, מאותו רגע אחזה הקללה בכל ארבע קבוצות הספורט המקצועני בעיר.

מאמיניה של הקללה הסבירו אותה בחוסר המזל והיכולת של קבוצות העיר מאז בנייתו של וואן ליברטי פלייס. הפיליז לא חזרו לפלייאוף, הפליירס לא הצליחו לזכות בגביע סטנלי, הסיקסרס הגיעו לגמר NBA שבו היו אנדרדוג ברור ונוצחו דווקא על ידי בן העיר קובי בריאנט ב-2001, והאיגלס, אוי האיגלס. ארבע פעמים ברציפות הגיעה קבוצת הפוטבול לגמר ה-NFC, משחק אחד מהסופרבול. רק בפעם הרביעית, ב-2004, הם גם עלו לריקוד הגדול, שם נוצחו על ידי ניו אינגלנד פטריוטס במפגן "רוקי" קלאסי של נפילה מהרגליים, תרתי משמע, בדקות האחרונות של הקרב.

עד שהגיע פלייאוף 2008 והבהיר שקללת ה"בילי פן" מעולם לא הייתה, בעצם, קיימת. כי בייסבול, כמו כל ענף ספורט, הוא משחק שהפרטים הקטנים שבו עושים את ההבדל. זו לא רק הגשה דומיננטית או עוצמת חבטה, זו גם חוכמת משחק. המהלך שביצע צ'ייז אטלי במשחק 5, שבו זייף זריקה לבסיס הראשון ופסל את ג'ייסון בארטלט על בסיס הבית, הוא כזה שלא מלמדים באימונים, ששום קללה לא תנצח. אטלי אפילו לא הביט למוות בעיניים לפני שזה השפיל את עיניו, הוא רצח אותו בדם קר. אותו ואת קללת הבילי פן.

וכך, בתוך חמש שנים בלבד הוסרו שלוש מארות מיסטיות גדולות בעולם הספורט האמריקאי בכלל והבייסבול בפרט (הבמבינו, הבלק סוקס והבילי פן). רק שיקגו קאבס נותרה עם קללת העז ועדיין מאמינה שליכולת שעל המגרש יש קשר קלוש ביותר לעובדה שהיא סוחבת 100 שנים בלי זכיה בוורלד סירייס.

בפלייאוף של 2005 נתן בראד לידג' הומראן מנצח לאלברט פוחולס מסט. לואיס, הפסיד שני משחקים בוורלד סירייס של אותה שנה והקריירה שלו ביוסטון איימה לשקוע. עד לאותו הומראן לפוחולס, לידג' נחשב לאחד מטובי הקלוזרים במייג'ור ליג והאסטרוס בנו עליו כעל עוגן.

כפי שקורה לא אחת למגישים שהפסידו משחק מכריע, לידג' לא התאושש. למרות אין ספור הזדמנויות שנתן לו המנג'ר פיל גארנר, עונת 2006 הייתה קטסטרופלית. הוא שמר, אמנם, 32 פעמים, אבל ה-ERA שלו צמח ל-5.28 והוא כבר לא היה דומיננטי. תשעה ימים בלבד בתוך עונת 2007, היה ברור שהדרך למטה סלולה, כשהוא הודח ממשרת הקלוזר, אליה חזר מאוחר יותר ולא בהצלחה רבה (19 שמירות ב-27 ניסיונות). כל אלה הובילו אותו והאסטרוס לפרידה, ובנובמבר בשנה שעברה ביצעה יוסטון טרייד עם פילדלפיה, שהעביר את לידג' לשורות הפיליז.

מסתבר שלפעמים משנה מקום הוא גם משנה מזל. האוויר החדש עזר ללידג' לרשום את אחת העונות הגדולות ביותר בהיסטוריה של מגיש מחליף. הוא עלה לשמור 41 פעמים בעונה הרגילה, וירד עם 41 שמירות. בפלייאוף הגיע 7 פעמים נוספות לאפשרות שמירה, מכולן ירד כשידו על העליונה ורשם עונה מדהימה של 48 מ-48. הסיכולים הממוקדים שביצע בחובטי טמפה ביי, שנותרו המומים ומבולבלים על הצלחת כשהכדורים הגיעו אליהם, רק הוכיחו כמה גדולה הייתה הדומיננטיות שלו. עכשיו לאף אחד אין ספק שהשדים עזבו אותו.

ואי אפשר לסיים בלי כמה מלים על המפסידה של הסדרה, טמפה ביי רייז. בדיעבד, טמפה ביי היא הרוקי בלבואה של העונה הזו, קבוצה שאיש לא ספר ולא האמין שתוכל בכלל להגיע למעמד. עם תקציב זעום של 43 מיליון דולר, בערך 20 אחוז מתקציבה של ניו יורק יאנקיז ו-30 אחוז מזה של בוסטון רד סוקס, עשו הרייז בית ספר לאחיות הגדולות והשחצניות מבית ה-AL מזרח וסיימו ראשונים. אחר כך, כדי להוכיח עוד יותר את העליונות, הם עברו את הרד סוקס בפלייאוף בדרך לוורלד סירייס.

בסדרה מול פילדלפיה נראתה טמפה ביי כמי שעשתה את שלה. זה לא היה שובע, זה היה אפטר-שוק. האדרנלין מהסדרה המותחת עם בוסטון לא תועל לאפיקים חיוביים. בי ג'יי אפטון לא פגע, אבאן לונגוריה לא היה חד ואקינורי איוואמורה לא הפסיק לבצע שגיאות, שלא לדבר על חוסר האמינות של המגישים המחליפים ג'יי פי האוול וגרנט בלפור, שהתפרקו מול בוסטון ופילדלפיה. חוסר הניסיון של טמפה ביי, זה שאמור היה להפריע לה דווקא בשלבים המוקדמים של הפלייאוף, פגע בה אנושות בסדרה הזו.

העתיד של טמפה ביי נראה מבטיח. רוב שחקני המפתח בקבוצה חתומים על חוזים ארוכי טווח, הסגל צעיר וצוות ההגשה, שמהעונה הבאה יכלול את דייויד פרייס בעל הפוטנציאל העצום, ידבר רבות. הבעיה היא שבטווח הארוך, הכסף בדרך כלל מנצח. טמפה ביי לא תהיה גרסה נוספת של פלורידה, שביצעה מכירות חיסול אחרי הזכיות של 1997 ו-2003, אבל ההיסטוריה מגלה שקבוצות שוק קטן כמו הרייז לא מצליחות להתפתח ולהיות שושלות. זאת, כמובן, בצירוף לעובדה שסינדרלה משחקת באותו בית עם שתי האחיות החורגות המתנשאות והרעות. מצד אחד, טמפה ביי היא קבוצת העתיד. מצד שני, יכול מאוד להיות שהעתיד הזה הפך אור לבוקר יום חמישי לעבר. מתי נקבל את התשובה? החל מאפריל 2009.