השבר האפריקאי

בחודש פברואר השנה פרסם עיתון "הטיימס" הדרום אפריקאי כתבה שכותרתה: "שחקנים אפריקאים מוסיפים כוח לכדורגל הישראלי". הגעתם של ת'מבינקוסי פנטאני ופיטר מסיללה למכבי חיפה, גרמה כנראה לעורכי העיתון לשים לב לתופעה שבעצם מאפיינת את הכדורגל שלנו כבר מספר שנים, הצפת הליגה בזרים מהיבשת השחורה. "אם שחקן אפריקאי לא טכני ויצירתי, תמצא אותו ברוב המקרים פיזי, וזו איכות שרוב הקבוצות מחפשות", אמר אז גיא לוי. "זו עסקה טובה לשחקן ולקבוצה, שחקנים מצליחים יימכרו לקבוצות אירופאיות בכסף גדול", הוסיף ניר לוין.

הדברים של לוי ולוין בעצם ממצים את הסיפור כולו. הקבוצות מחפשות רכש זר שיספק את הערך המוסף. השוק מלא באופציות, העלות בדרך כלל לא גבוהה ומתאימה במיוחד למועדונים עם תקציב נמוך והשחקנים שמגיעים משלבים טכניקה ווירטואוזיות יחד עם אתלטיות, כוח ופיזיות, למרות ליקויים במשמעת ובטקטיקה. מעל כל אלה עומד החלום המשותף לשחקן, לקבוצה ולסוכן - לגלות יהלום ולמכור אותו במיליונים. לקחת שחקן צעיר ולפתח אותו לסופרסטאר. למצוא את היעקובו הבא.

כמעט 50 אחוז מכלל השחקנים הזרים שמשחקים העונה בליגת העל הם אפריקאים. הבעיה היא שהרמה הופכת לירודה וירודה מעונה לעונה. המשחקים משמימים ומעוטי שערים, והקהל ממשיך לברוח מהמגרשים. פתיחת העונה העגומה בליגת העל היא הזדמנות מצוינת לבעוט בשניים מהמיתוסים הגדולים בכדורגל שלנו: האחד הוא זה שמטיל את האשמה לרמה הנמוכה ביכולת והמנטליות של הכדורגלן הישראלי בלבד, השני הוא אותו חלום הכסף הגדול של לקנות זול ולמכור ביוקר.

הכדורגלנים האפריקאים הם הרוב המוחלט והכוח המשפיע מבין הזרים בכדורגל הישראלי. 54 שחקנים זרים משחקים העונה בליגת העל, 25 מהם (46 אחוז) מגיעים מהיבשת השחורה. שאר הזרים מתחלקים כמעט שווה בשווה בין דרום אמריקה (15) ואירופה (14). הטרנד הזה אינו חדש. אפריקאים שיחקו בישראל גם בתחילת שנות ה-90 (ווילפרד מוגאי, נלסון מנסה) עם כניסתם של זרים לליגה, אבל בשנים האחרונות העניין הפך לתופעה של ממש.

באופן כללי, את עידן הזרים בכדורגל הישראלי אפשר לחלק לתקופות. זה התחיל עם כוכבי עבר מבוגרים, ונמשך עם כדורגלנים מברית המועצות לשעבר. בית"ר ירושלים הכניסה את האופנה ההונגרית עם ההצלחה של אישטוואן פישונט וסטפן שאלוי, ולקראת סוף שנות ה-90 שלטו בכדורגל שלנו זרים ממדינות יוגוסלביה לשעבר בכיכובם של ג'ובאני רוסו, גוראן מילנקו וננאד פראליה. בשנים האחרונות המגמה השתנתה. חוק בוסמן הביא לפתיחת השערים לאירופה, כניסה של משקיעים פרטיים העלתה את המשכורות והביאה למצב שבו ישראל אינה אטרקציה כלכלית עבור זרים מזרח אירופיים. מחירם של שחקנים ברמה שהתרגלנו לראות לפני כעשור עלה פלאים.

מאמן מכבי הרצליה, אייל לחמן, מסביר את התהליך: "עד לפני כחמש שש שנים המניה הבטוחה ביותר היה זר שעבר כור היתוך של מערב אירופה, שספג מניחוחות המודרניזציה. אפילו אם היה מדובר בשחקן שלא שיחק דרך קבע. עצם השהייה שלו ברצף האימונים והחינוך לטקטיקה היה גורם לו לבוא לכאן ולהוות איזשהו יתרון גדול מאוד. יתרה מכך, דווקא שחקנים שלא ניגנו שם כינור ראשון, ביצעו בישראל את הפריצה. שחקנים כמו הולמאי, פישונט וקוביקה הגיעו לאחר שהייה של מספר עונות ורעב גדול לפרוץ. הכדורגל הישראלי הרוויח מכך שאת הפריצה הם עשו כאן. בשנים האחרונות התהליך הזה עבר שינוי גדול, לאור העובדה שהקדמה הגיעה גם לאפריקה כתוצאה מכך שהקבוצות הגדולות שולחות את המאמנים לעבוד שם, ואז השחקנים מקבלים כבר שם את הבסיס הטקטי".

אייגביני יעקובו פרץ את הדרך לטרנד האפריקאי. ההצלחה שלו פתחה את העיניים למאמני ועסקני הכדורגל בישראל. עם השנים, עלה מספרם של הזרים האפריקאים בליגה בהדרגה. שחקנים מגאנה, ניגריה, קונגו וקמרון החלו להציף את מחנות האימונים של הקבוצות. לכאורה, הרעיון הוא פשוט. מביאים אפריקאי בן 17, נותנים לו להשתפשף, משביחים אותו ומוכרים אותו לאירופה. בפועל, למרות עשרות ניסיונות, רק שני שחקנים נוספים עשו את המעבר: ג'ון פנטסיל לווסטהאם וז'אן ז'אק גוסו גוסו שהחליף את מ.ס אשדוד (בה לא הגיע להישגים מרשימים) במונאקו. היתר, נשארו בליגת העל או חזרו במהרה לארצם ללא הצלחה ניכרת.

"שחקן אפריקאי שעבר את גיל 21-23 ולא יצא לאירופה הוא בינוני פלוס", מסביר סוכן השחקנים דדה חדד, סוכנו של גוסו גוסו והאיש שהביא לישראל שחקנים רבים מהיבשת. "מי שלא יצא עד אז, אין סיכוי שפספסו אותו במארסיי, פאריס סן ז'רמן או צ'לסי. המזל הוא לשים את היד על שחקנים בגיל 17, ואז אפשר לקבל שחקן טוב. שחקנים אפריקאיים זקוקים לתקופת התאקלמות לאימוני כושר, לניהול אורח חיים נכון כי אין להם את המקצוענות הזאת בליגות שלהם. גם האפריקאיים שמצליחים באירופה, התחילו באקדמיות, בקבוצות מילואים ובליגות נמוכות לפני הפריצה".

לחמן ממשיך לאפיין את הזרים שמגיעים לישראל: "הבעיה מבחינתנו היא שהאירופאים מאוד מקושרים באפריקה, ולכן הקבוצות הישראליות מקבלות את השחקנים דרג ג' או ד'. בתום הליגות באפריקה, 30 השחקנים המובילים הולכים למערב אירופה, ואם לא למדינות הגדולות אז לקטנות יותר כמו הליגות בסקנדינביה. ישראל היא האופציה הבאה בתור".

מעבר לקושי להביא לכאן שחקנים איכותיים מאפריקה, מתווסף העניין המנטאלי. בינואר 2006 הגיע למבחנים במכבי נתניה מגן שמאלי גנאי בשם מוחמד חביב, שבהמשך אותה שנה שיחק עם גאנה במונדיאל. כשירד מהמטוס, חבוש בכאפייה ולבוש בגלבייה, נותר המום. חביב היה משוכנע כי הוא מגיע לארץ מדברית בה אנשים רכובים על גמלים. ההלם רק נמשך כשנתקל חביב לראשונה באוכל הישראלי.

גורמים מקצועיים מספרים כי לאפריקאים קשיי התאקלמות גדולים יותר מזרים אחרים, מה שמתייג אותם כבעייתיים. הבעיה הגדולה המזוהה עם האפריקאים היא האיחורים. מאמני הליגה יודעים שכששחקן יוצא לחופשה או למשחק נבחרת, יש לצפות לאיחור של כמה ימים בחזרה. בעונת 2004/5 רצה הפועל ירושלים בצמרת הליגה הלאומית. המאמן מישל דיין שחרר את ביו אדפמי למשחק של ניגריה הצעירה. דיין חיכה וחיכה וחיכה קרוב לחודשיים עד לחזרתו של השחקן. כשאדפמי חזר, ירושלים כבר איבדה כל סיכוי לעלייה. וזה, להזכירכם, שחקן שהגיע לגמר האולימפיאדה בבייג'ינג.

"כשהם מגיעים לאפריקה, הם רובצים ומעבירים דאחקות על אנשים שעוברים ברחוב. זו צורת הבילוי שלהם. המנטליות באפריקה היא כמו בישראל של לפני 30 שנה", מסביר גורם מקצועי באחת מקבוצות ליגת העל. "כשהם נוסעים הם מאבדים כל תחושה של זמן. יש איתם גם הרבה בעיות עם הגעה בזמן לאימונים". הצעה לפיתרון באה מכיוונו של חדד: "קבוצה שמביאה שלושה אפריקאים, צריכה להביא אדם בשכר שיהיה הבייביסיטר שלהם. שיביא אותם לאימון, יסביר להם וילמד אותם את מנהגי המקום. כך הם יוכלו להתרכז רק בכדורגל".

הבעיה המנטלית לא נגמרת בהתאקלמות, אלא גם בתרבות. שחקנים רבים שמשחקים בישראל שולחים מדי חודש כסף למשפחה ולפמליה באפריקה. אם המשכורת לא נכנסת בזמן, הלחץ מהמקורבים שמחכים לכסף פוגע קשות בריכוז של השחקנים. יתרה מזאת, תופעה נפוצה היא הירידה ביכולת אחרי העונה הראשונה, עם המפגש עם תרבות הבילויים הישראלית. לא פעם נשמעו תלונות על התנהגות הזרים במועדונים. חדד: "האפריקאים לומדים מהר את המנטליות הישראלית. יש שחקנים שאין להם אישה חוקית אחת, וביומיום הם אוהבים לבלות ולקנות בגדים באלפי דולרים ולבזבז את המשכורת שלהם".

גם ברמה המקצועית באה הירידה. מעבר למנהגי הבילוי, מאמצים האפריקאים גם את קצב האימונים האיטי בישראל. הדוגמא המושלמת לכך היא דרק בואנטג, מי שנחשב לאחד הזרים הטובים שהגיעו לישראל, ובעונתו השלישית הוא נראה כמו צל של עצמו. הדיבורים על מעבר לאירופה, נראים כמו היסטוריה רחוקה. לחמן נותן דוגמא משלו: "בהארטס אוף אוק אחד משלושת השחקנים האחרונים שלי בסגל היה ישמעאל אדו. הוא ביקש ממני הזדמנות, והיה מדהים לראות את הצורה שהוא התאמן. מדובר בשחקן שלפני שלוש ארבע שנים התחננו אליו בישראל שיתאמן ברצינות. לפעמים, גם אנחנו עושים את המיטב לקלקל אותם".

לחמן נשאל מדוע השחקנים האפריקאים הבכירים שמשחקים בישראל, לא משדרגים עצמם לליגות בכירות יותר באירופה, וענה בדרכו המיוחדת: " אני תמיד גרסתי שכל מאמן ישראלי שייצא החוצה יצליח בגדול כי לפתע פתאום יהיה לו כל כך קל לאמן, ולהביא לידי ביטוי את הידע. אחד הדברים שגורמים לשחקנים האפריקאים לרדת פה ברמה זו העובדה שלמאמן הישראלי קשה לאמן בקצב, כי אז השחקן הישראלי בא בטרוניות. התוצאה אי שכמעט אי אפשר להצביע על שחקנים זרים שהגיעו לפה ופרצו הלאה. כתוצאה מקצב האימון הירוד, הזרים שבאים לפה מתקשים לצאת החוצה. אנחנו לא משמשים קרש קפיצה".

חדד מציע זווית שונה לסיפור: "כל השחקנים שמגיעים לכאן מאפריקה, המטרה שלהם היא להגיע רחוק. השאלה היא מה קורה איתם בדרך. גוסו גוסו למשל, לא היה מוכן להישאר כאן גם בחוזה משודרג כי הוא רצה להתקדם, אבל יש שחקנים שמסתפקים במשכורות היפות בארץ, ועוצרים לעצמם את הקידום".

העלויות הזולות יחסית של האפריקאים שמגיעים לקבוצות בישראל, מביאות לתחלופה הגדולה בשחקנים. אי הצלחה גוררת אחריה שחרור, הבאת שחקן חדש וחוזר חלילה. כך נוצר מצב שכמות האפריקאים שגדשו את ישראל בשנים האחרונות היא גדולה מאוד. השאלה היא האם הם מעלים את הרמה, בדומה לזרים האיכותיים של שנות ה-90, או שהם חלק מהסיבה לרמה הנמוכה בליגת העל?

"בארץ מצפים מכל זר לתת 100 אחוז מיד, אבל שחקן צריך להתאקלם לתרבות, למזג האוויר ולסגנון החיים והכדורגל", מנתח מאמן מכבי נתניה, לותר מתיאוס, את הכדורגל בארץ הקודש. "קח לדוגמא את פרנסיס קיויו", ממשיך הגרמני, "היה לו רע כי התנאים פה נמוכים. הוא בא מהבונדסליגה לאצטדיון של נתניה וזה השפיע פסיכולוגית. זו הסיבה שאי אפשר להביא לכאן זרים ממערב אירופה, אלא רק דרום אמריקאיים ואפריקאים. אמנם מגיעים לכאן שחקנים פחות מקצועניים, אבל כאלה שמוכנים להשקיע יותר".

"ברור שקבוצות שמביאות שחקנים ב-2,000 יורו שכר בסיס ו-400 יורו פרמיה לנקודה, לא יכולות להביא שחקנים רציניים", מוסיף לחמן. "אבל אי אפשר להפיל את האחריות על הזרים. בכל מדינה, המקומיים צריכים לתת את הטון או לפחות את האיזון. אצלנו לא נוצרים גלים של שחקנים צעירים, ולכן זה לא קורה". חדד מסכם: "האפריקאים בישראל הולכים אחורה ביחד עם הכדורגל כי לא נותנים להם אפשרות להצליח. מביאים אותם לשחק ומנסים לחנך אותם. שחקן הגיע באיחור לאימון? ועדת משמעת. קיבל דוח חנייה? ועדת משמעת. לא צריך להילחם בהם".

בעונה הבאה ישחקו בליגת העל עוד ארבע קבוצות. אחד הרציונלים להחלטה הוא עוד מקום לשחקנים ישראלים והבאת הכדורגל לפריפריה, אבל הצד השני של המטבע הוא תוספת של עוד 20 שחקנים זרים. אם מוסיפים לכך את הרצון להתקין תקרת שכר, וההנחה שקבוצות הלאומית יתקשו להעמיד תקציבי ענק, לא יהיה זה הימור גדול להניח שגם בעונה הבאה יציפו את ישראל "זרים ב-2,000 יורו". ליגת העל תמשיך ללקט את השאריות של היבשת השחורה. שדרוג ברמה? זו לא הדרך.