הרבה יותר מסתם שיא

כמעט כל אחד מאיתנו מנסה לשבור שיאים מהרגע שהוא זוכר את עצמו, ובזמן שמסביבנו מתנהלת לה ליגת כדורגל שמנסה לשבור את שיאי ה"מגעילות" - אנחנו החלטנו שבאתר ספורט ראוי, כדאי להיזכר לפעמים גם בשיאי ספורט אמיתיים. בקיץ היו לנו הרבה כאלה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. עכשיו, כשאנחנו בתחילתה של שנה פוסט-אולימפית, אפשר להיזכר גם בשיאים מסגנון קצת אחר.

רק מי שקפץ למים מגובה של עשרה מטרים ומעלה, יכול להבין את העוצמה של החומר, שרובנו מתייחסים אליו כאל כל כך סלחני. רק מי שקפץ בנג'י מגובה של 50 מטרים ומעלה, יכול להבין את העוצמה של הגובה המטורף הזה. ובכן, יש מי ששילב בין השניים - כלומר, קפץ מגובה של יותר מ-50 מטרים בלי חבל, ולתוך בריכה.

דיינה קונזי האמריקאי היה אלוף העולם בקפיצה למים (לשפויים) אי שם בשנות השבעים. כשסיים את הקריירה האולימפית שלו, הוא גילה את הפוטנציאל הטמון בהיותו ספורטאי וירטואוז, והפך לפעלולן סרטים מקצועי ולקופץ למים מגבהים לצורך מופעי ראווה. חוץ מזה, קונזי ניסה לפחות כל שנה לשבור את שיא העולם בקפיצה הגבוהה ביותר למים, בשילוב סלטות כמובן. שיאו הנוכחי של קונזי, שנקבע ב-2007, עומד על 52.4 מטרים. בוידאו המצורף תוכלו לצפות בקפיצה המדהימה, ולגלות בסיום מה עשתה הנחיתה במים לתחבושות שהגנו על הרגליים שלו.

ודרך אגב, אם אתם מתקשים להזדהות עם היכולת הוירטואוזית המדהימה של קונזי, מסתבר שקיים שיא עולם עממי יותר, בכל מה שקשור לקפיצות למים. שיא שמתאים לרובנו - ספורטאי הכורסא שקופצים לבריכה פעם בשנה ונוחתים על הכרס. אז יש כזה דבר, קפיצה מכוונת על הבטן, ושיא העולם במקרה הזה הוא גובה של 10.70 מ'.

סרטי גלישה היו פופולאריים מאוד בעולם בשני העשורים הקודמים. מ"יום רביעי הגדול" ועד ל"נקודת פריצה". אבל נראה שעידן האינטרנט, שלאט לאט סיפק לכולנו את הדבר האמיתי בכל מה שקשור לספורט אקסטרימי, לימד אותנו שבמיוחד בתחום הזה - הסרט הטוב ביותר הוא החיים עצמם.

חברת "בילבונג" מארגנת מדי שנה את תחרות הגל הגבוה ביותר, והאירוע הזה סיפק את שיאי העולם האחרונים, שתועדו והפכו לרשמיים. בעולם הגלישה קיימים לא מעט סיפורים על גלי ענק בגבהים של 25 מטרים, ויש גם לא מעט עדים לכך שקן ברדשואו האמריקאי, מי שנחשב לגולש גלי הענק הטוב בעולם, עשה את זה יותר מפעם אחת. אבל מי שרוצה להיכנס לספר השיאים - חייב לדאוג לתיעוד של הגלים שתפס.

וכך, הגל הגבוה ביותר שתועד עד היום במצלמות סטילס ו-וידאו, הגיע לגובה של 21.3 מטרים. מי ש"תפס" אותו היה מייק פארסונס הניו-זילנדי - מן הסתם, אחד מגולשי הגלים הגבוהים הבכירים בעולם. ההישג הזה נקבע ב-2008 בקליפורניה, וצולם ממסוק. את גלי הענק האלה תופסים הגולשים מלב ים, כאשר תחילה הם מחוברים בכבל לאופנוע ים, ועוזבים אותו ברגע שהם "רוכבים" על הגל. האופנוען מנסה להישאר צמוד ככל האפשר לגולש לכל מקרה שלא יהיה, אבל די ברור שבמידה והגולש ייאבד את שיווי המשקל שלו בזמן שהוא על הגל - שום דבר לא יעזור לו. כך, לא מעט גולשי גלים גבוהים קיפחו את חייהם בים הגדול, אבל זה לא מונע מפארסונס וחבריו להמשיך ולחפש את הגל הגבוה ביותר אי פעם.

אנחנו הישראלים נוטים להתלהב מצליחת הכינרת, אלא שעבור סקיפ סטורץ' האמריקאי - צליחת הכינרת היא טבילה מפנקת באמבטית שמנים, בשילוב עיסוי בארבע ידיים.

סטורץ' הוא כנראה השחיין "המחורפן" בכל הזמנים, וזה ששבר את שיא המשחה הארוך ביותר אי פעם, ללא עזרים ובאופן רציף. בשנת 2007, לרגל יום ההולדת ה-50 שלו, סטורץ' הקיף שלוש פעמים את האי מנהטן, ושחה בסך הכל 85.5 מיילים שהם 136.8 קילומטרים.

סטורץ', שנחשב לאבי השחיה במים פתוחים, נכשל בעבר בנסיון לשחות מקובה לארצות הברית, אבל נראה שבכל מה שקשור לשיאו העולמי הנוכחי - הוא לא יסתפק. חשוב לציין כי כל המשחים שאותם צלח סטורץ' נעשו למטרות צדקה כמו למשל סיוע לנפגעי אסון התאומים וסופות ההוריקן למיניהן. בקיצור, בפעם הבאה שתשחו מהחוף למזח - אל תתלהבו יותר מדי.

כאן מדובר באחד משיאי העולם הוותיקים בספורט, שלעולם לא יישבר על ידי אותו ספורטאי מאחר והוא כבר לא איתנו. מדובר ברוכב סוסים צ'יליאני בשם אלברטו לראגוויבל, שעשה את הבלתי ייאמן (לפחות מבחינת מי שעוקב אחרי ספורט סוסים) לפני 59 שנים בעיר וינה דל מאר.

לכל אחד ודאי יצא להיתקל לפחות פעם אחת בתחרות קפיצות סוסים בטלוויזיה. לפני שמיהרתם להעביר תחנה, בודאי שמתם לב לגובה המכשולים שאותם עוברים הסוסים. אולי העובדה שמדובר בסביבות ה-1.5 מ' בממוצע, גורמת לחלק מהאנשים לפהק. אבל באותו יום בצ'ילה, אף אחד לא פיהק. כנראה שלראגוויבל סמך על סוסו "הואסו", עד כדי כך שהוא החליט שהוא עובר מכשול גבוה יותר ממשקוף של שער כדורגל תקני. וכך, הפרש והסוס עברו גובה של 2.47 מ', ולמרות ששניהם קבורים ממזמן, השיא חי וקיים עד היום.

הסוס, ששמו הקודם היה "פיית'פול" (נאמן) נחשב ל"גמור" על ידי בעליו הקודמים. הוא היה עצבני מדי למקצועות הסוסים האחרים ונפילה שלו על הגב כמעט וגרמה לבעליו להרדים אותו. בסופו של דבר, הוא גילה את הכשרון הגדול ביותר שלו כשברח מאחת החוות תוך כדי קפיצה מעל גדר בגובה של שני מטרים. הפרש שבמקרה ראה את זה היה לראגוויבל - וכך התחיל הסיפור המופלא עם מוסר ההשכל הכל כך חשוב - לכל אחד יש כשרון חבוי, צריך רק למצוא אותו.

הדעה הרווחת היא ש-147 נקודות רצופות בסנוקר. כלומר, 15 אדומים ושחורים וכל הבצעים בסדר עולה - יוצרים את הברייק המקסימלי בסנוקר. מצד אחד זה נכון, אבל לפי החוקים בסבב המקצועני - יש אפשרות לבצע גם ברייק של 155 נקודות. זה קורה במידה והיריב מבצע שגיאה ומשאיר "כדור חופשי" לשחקן שיבצע את הברייק.

בכל מקרה, את השיאים סופרים לאלה ש"הסתפקו" ב-147 נקודות וגם זה לא קורה הרבה. אחת הסיבות שרוני אוסליבן נחשב לשחקן הסנוקר הגדול ביותר בכל הזמנים היא ש"רוקט רוני" ביצע את הברייק המקסימלי 9 פעמים בתחרויות רשמיות. הסיבה שקוראים לו "רוקט רוני" היא בגלל שאוסליבן גם היה אחראי לברייקים המהירים ביותר. שיא העולם שלו ל"ניקוי שולחן" בניקוד מקסימלי הוא 5 דקות ו-20 שניות. תחשבו על זה ככה - 36 כדורים בפנים ב-320 שניות, כלומר 8.8 שניות לכל כדור וזה כולל הזמן שצריך לחשב בראש את המהלכים הבאים. ואם עד עכשיו לא הבנתם, זה שחקן הסנוקר הגדול בהיסטוריה.