מלכי הביזאר של ליגת העל

עונת הכדורסל מתקרבת ובאה. עומדת בפתח, מצלצלת בשקט בפעמון, משתדלת לא להאפיל על הכדורגל, מחכה שיפתחו לה. בשבוע הבא זה יקרה. ולאחר ששנת 2007-2008 בליגת ווינר היתה אחת הטובות והמלהיבות בהיסטוריה, הרי שמשם אפשר רק לרדת. ועדיין, לירידה כמו ההתפרקות של הפועל חולון, האיחוד של גליל עליון זכרונה לברכה, הבינוניות של ירושלים והאפרוריות של מכבי תל אביב לא ציפינו.

על הנייר, עושה רושם שדרמות והפתעות כפי שזכינו לראות בעונה שעברה לא יחזרו על עצמן, ואם כן – הרי שזה יקרה רק בזכות פלח אוכלוסיה אחד: השחקנים הזרים. יש כמה פרצופים מעניינים העונה בליגה – חלקם חדשים, חלקם ישנים – ומכיוון שרק אנשים ללא אלטרנטיבה ראויה מחכים שמונה חודשים, הבא נערוך מספר בחירות כבר עכשיו.

אולי הקטגוריה הקשה ביותר, אבל אנחנו לא כאן להתלונן (חובבי הכדורסל הישראלי למדו עם השנים להתלונן בבטן). מדובר במשימה לא פשוטה בכלל, מכיוון שלאורך השנים, כמות הזרים שמתחנפת למדינה, לעיר, למזון ולפולקלור רק הולכת וגדלה. למרות שאחד היתרונות השזורים ביותר בפיהם של הזרים הוא הים והחופים, נלך דווקא על עיר ללא ים – ירושלים, ולשחקן שעל פי מראהו, לא השתזף מעולם – אדם האלסקה. כרגע הוא פצוע, ויחמיץ משהו כמו חודשיים, אך בדקות שכן שיחק – האוהדים אהבו מה שראו. אדם נחמד, קלעי טוב, עושה רושם של בחור חביב שלא יגיד מילה רעה על אף אחד – בטח אחרי תקופת ההתאוששות מהפציעה. כך או כך, השחקנים הזרים תמיד מציבים אל מולנו מראה שכולה ורוד, ובכלל - אם כל כך טוב כאן, למה אתם עוזבים בסוף העונה ולא חוזרים?

נפתח בחידה, ברשותכם: באיזו קבוצה ישראלית פותח טונג'י אווג'ובי את העונה? להלן האפשרויות:

א'. מכבי רמת גן
ב'. עירוני אשקלון
ג'. יקנעם/מגידו
ד'. הפועל אוסישקין

והתשובה הנכונה? אף אחת מהנ"ל, כמובן. עכשיו, מעבר לעובדה שאני מתנצל על כך שגנבתי את השאלה מבחינת הבגרות האחרונה באזרחות, הרי שהנה התשובה: טונג'י אווג'ובי לא משחק באף קבוצה בארץ. הסנטר שלא ברור מה הוא יותר – נחמד או מתאגרף – חתם לפני כחודשיים בסראטוב מליגת המשנה ברוסיה. אבל יאללה, טונג'י, צריכים אותך כאן. ברוסיה קר. ברוסיה משעמם. ברוסיה הכדורסל בירידה. ברוסיה האלופה ידועה מראש. ואצלנו? אצלנו... אצלנו חם, ברוב השנה. כל שנותר לנו הוא רק לקוות שטונג'י יעלה על מטוס איפשהו באיזור ינואר, וישוב לחזק לנו את הליגה. תרתי משמע.

בצבא היה לי קצין שברוב ימות השנה היה לחוץ, ובאחרים סתם ישן. אחת למספר אקראי של שניות, דקות, שעות או חודשים, הוא היה מפציר בנו: "חבר'ה, חלאס עם השטויות – באוגוסט יש מלחמה!". הוא היה אומר את זה גם בספטמבר. אז אוקיי – באוגוסט כבר לא תהיה מלחמה (כלומר, לא באוגוסט הקרוב), אבל המבצע הצבאי בעזה הוא עניין של זמן, ואנשים חכמים או אינטרסנטים ממני אומרים שכמה שיותר מוקדם – ככה טוב. מכיוון שהקבוצה הכי קרובה גיאוגרפית לקו העימות הפוטנציאלי היא עירוני אשקלון, זה משאיר אותנו עם שלושת זריה. סטיב בארט המצוין פותח עונה שניה בארץ – כך שהוא כבר לא יעזוב, מה שאומר שנותרו לנו אדי פובס וראשון טרנר. ההיסטוריה מלמדת שבעשרים השנים האחרונות, אף שחקן בשם "ראשון טרנר" לא נטש את אשקלון, מה שאומר שפובס יברח, וישוב כשיהיה שלום. ב-2172.

קצת כמו אוכל הודי נורמאלי או תרבות נהיגה, שחקנים מהסוג של דבון ג'פרסון פשוט לא מגיעים לארץ. קשה לזכור מתי שחקן עם פוטנציאל וייחוס כמו שלו הגיע לכאן. עד לא מזמן, היה ג'פרסון בחירת לוטרי בטוחה בדראפט ה-NBA, אלא שמאז המניה שלו ירדה – בגלל האופי, היופי או היכולת – כל כך ירדה, עד שהוא לא נבחר בדראפט האחרון, וחתם במכבי חיפה. אבל הכישרון שם. הפוטנציאל – ועוד איך. העונה הנוכחית של ג'פרסון לא תשנה הרבה את סיכוייו של הפורוורד הסופר-מוכשר להגיע לליגה הטובה בעולם. היה תהיה טובה – תהיו בטוחים בזה – אבל בקיץ הבא, כשהוא יילך לליגות הקיץ, קבוצות כבר לא יוותרו עליו שוב. ומי יודע – אולי הוא יחתום בסן אנטוניו, ואז, כשמוני פנאן ימונה למנהל הקבוצה, הוא יטפל בו.

בשנים קודמות זה היה נדיר. היית צריך להיות תותח גדול ושבאימפריה הצהובה ייפער לו חור גדול עוד יותר כדי לקבל חוזה באלופה הנצחית. אלא שמאז דברים השתנו. מעז עזיבתם של פיני גרשון – ובעיקר של דייויד בלאט – מערך הסקאוטינג של מכבי תל אביב לקח צעד אחורה, והבאת זרי ליגה טובים הפך לעניין נורמטיבי. בעונה שעברה היו אלה טריי סימונס וג'ייסון וויליאמס שהרשימו וקנו לעצמם את החוזה, ובעונה הקרובה? אל תחפשו רחוק יותר מרוברט קונלי. כן, הוא בן 31. כן, הוא אולי מעט אנוכי. אבל כן, והנה באות נקודותיים: הוא סקורר עצום. אחרי שעבר בטאו ויטוריה ווילבראן, ואחרי שיקטוף בקלות את מלכות הסלים, לא יוותר למכבי תל אביב אלא להחתים את הפורוורד – אולי מלחץ שיווצר, אולי פשוט כי לא מסתובבים כאן סקוררים כמוהו.

לא חסרים שחקנים זרים שהגיעו לארץ מאחת מליגות המזרח תיכוניות. לא חסרים גם כאלה שהמשיכו מארץ הקודש לארץ עם פחות קודש, אבל חומוס עדיף. ואם צריך לשים את האצבע על מי זה יהיה השנה – בואו נלך על קורי קאר. פחות בגלל היכולת המקצועית שלו (שהולכת ודועכת עם הזמן, למרבה הצער), ויותר כי לכל אדם הגיוני יש גבול בו הוא עשוי להרגיש לא רצוי במדינה בה משלם מיסים. אם קאר עדיין לא קיבל אזרחות ישראלית – והוא לא, אגב – אולי הוא ימצא נחמה בליגה הלבנונית, וכעבור שלושה חודשים כבר יפאר את מדי הנבחרת השכנה לנו.

אוסמן סיסה הוא בחור נחמד, חביב וחייכן. הסנטר של בני השרון יתחיל את עונתו הרביעית במדי הקבוצה, וכולם יודעים בדיוק מה יתן: הגנה חזקה, מינימום אגו ומקסימום חסימות. סיסה, באופן מסורתי הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, והנה השערה: את העונה הבאה הוא יפתח בצהוב כחול של מכבי תל אביב. המועדון, שמחפש שוב ושוב מחליף למייסיאו באסטון, לא צריך להביט אל הליגה הבלגית ואל דאור פישרים, כשיש לו חבר'ה כמו סיסה כאן, מתחת לאף. אחרי שיגיע למכבי, יתקיים צירוף מקרים קוסמי ובלתי מוסבר, בסופו יקבל סיסה אזרחות, ויוכל לשחק בנבחרת ישראל בתנאי שיעבור טירונות, או מילואים, או שירות צבאי כלשהו למטרה קומית או יחצ"נית. כשהוא יגיד שהוא מתמחה בשמירה, יגייסו אותו מיד לגולני.

הו, האינטרנט. כלי שהביא לנו כל כך הרבה דברים – איבוד התמימות, גניבות כרטיס אשראי, חינוך קלוקל, אבל תתפלאו – יש גם כמה דברים רעים בוורלד ווייד ווב: כותרות אינטרנטיות, בתור התחלה. העונה, יש מספר רב של מועמדים, ואחרי שהורדנו את ארון מגי מנהריה ("יצאו מהארון", "ארון הקודש", "משחק מגיל" וכו'), נשארנו עם שני מועמדים: ראשון קלארק מהפועל ירושלים ובן סטרונג ממכבי חיפה. למרות שהבחירה הפופולארית ודאי תהיה בקלארק (כי שמו הפרטי מאפשר שלל כותרות חלשות יותר מיכולתו על הפרקט), אני דווקא הולך עם סטרונג (באמת צריך דוגמאות בסוגריים?). אבל כידוע לכולם, בקטגוריה הזו – שהיא גם האחרונה, אז אתם מוזמנים לנשום לרווחה – אין מנצחים, יש רק מפסידים. אחרי הכל, כותרות מטופשות לעולם לא נגמרות. הן פשוט מתחלפות.

nimrodofran@walla.co.il