כוכב אחד מעז, אבל זה לא מספיק

מאזן בעונה שעברה: 23 נצחונות ו-59 הפסדים
סיימו את העונה: במקום ה-12 במערב

מכירים את סרטי הספורט האלה, שעוקבים אחרי קבוצה אנדרדוגית, לוזרית, שאף פעם לא מצליחה, אבל בעונה אחת הכל מתחבר, והם רצים כל הדרך למשחק הגמר – ומנצחים, או מפסידים, אבל עם מסר? אז אצל הקליפרס זה לא ככה. עונת 2007/8 של המועדון הנחות של עיר האורות הפלורסנטיים התחילה עם – וכדאי שתשבו, כי זה הולך להיות מפתיע – פציעות (כן כן, פציעות) של אלטון ברנד ושון ליווינגסטון. אפילו כריס קיימן, נקודת האור הבודדת של הקליפרס באותה עונה, החמיץ קרוב ל-30 משחקים בגלל פציעות כאלה ואחרות.

ככה זה אצלם: אתה יכול להיות טוב ופצוע, או בינוני ובריא. אל ת'ורנטון, שנבחר במקום ה-14 של דראפט 2007, דווקא נתן עונת רוקי לא רעה בכלל, אבל מלבדו ומלבד הסנטר הגרמני של הקבוצה, כלומר קיימן, הקליפרס הראו המון שום כלום ושום דבר, ועוד בעונה שהחזירה את הלייקרס למרכז במת הכדורסל העולמית. לעתים קרובות כישלון של הקליפרס לא מספיק: עדיף להיכשל עם ייחוס.

באו: בארון דייויס (שחקן חופשי, מגולדן סטייט), מרכוס קמבי (טרייד מדנבר), ריקי דייויס (שחקן חופשי, ממיאמי), אריק גורדון, דיאנדרה ג'ורדן, מייק טיילור (מהדראפט).

הלכו: אלטון ברנד (שחקן חופשי, ערק לפילדלפיה), קורי מגטי (שחקן חופשי, לגולדן סטייט), שון ליווינגסטון (שחקן חופשי, למיאמי), רובן פטרסון (שחקן חופשי, לדנבר), ברווין נייט (טרייד, ליוטה), קווינטון רוס (שחקן חופשי, לממפיס)

באופן לא לגמרי טבעי, מוכר או טיפוסי, ביצעו הקליפרס מספר רב של שינויים בקיץ האחרון. זה קרה בעיקר כי לאיל הנדל"ן דונלד סטרלינג, אחד מהבעלים הכי קמצנים בליגה, היו כמה ג'ובות לבזבז (הוא כנראה לא צפה את קריסת הכלכלה העולמית. נו שוין), ונמאס לו מההגמוניה הסגולה-צהובה בעיר. המטרה העיקרית היתה רכז טוב – הפעם מהסוג שלא מחזיק בהמון פוטנציאל והמון פציעות כמו שון ליווינגסטון, אלא מישהו מוכח. על הכוונת היו גילברט ארינס ובארון דייויס, שניים מהשחקנים החופשיים המבוקשים בשוק.

הקליפרס הלכו בכל הכוח על דייויס, שקיבל את החוזה הגדול שהוצע לו עבור האפשרות לשחק עם ברנד, וביחד להרכיב קבוצה לגמרי לא משעממת. אלא שברנד, שהיה אחד מאלה ששכנעו את הרכז להגיע למועדון, עשה כמעשה... ובכן, שחקן כדורסל אמריקאי, וניצל את מעמדו כשחקן חופשי גם כן, כדי לחתום על חוזה בפילדלפיה. בכך, השאיר הפורוורד את דייויס לבד במערכה, ומתוסכל. בדרך כלל לוקח לשחקנים כמה חודשים להתחיל להרגיש תסכול בקליפרס, אבל לא הפעם.

בלית ברירה, ותוך שהם מוותרים על קורי מגטי, הביאו הקליפרס את מרכוס קמבי וריקי דייויס – שני שחקנים בירידה, ובחרו בדראפט את אריק גורדון – שחקן בעליה, וחתיכת עליה. גורדון הוא שוטינג גארד העתיד של המועדון, עם דגש על השוטינג. מדובר בקלע עצום, מהסוג שהליגה משוועת לו, אך כזה שמסוגל גם לייצר לעצמו מצבי קליעה.

בסיבוב השני של אותו דראפט בחרו הקליפרס את דיאנדרה ג'ונסון, סנטר עם פוטנציאל בשמיים ומוסר עבודה באדמה, שאם יקיים 70 אחוז ממה שיש בו, יהפוך לאחד הטובים והמעניינים בליגה. לקראת סוף הפגרה פרש ג'ייסון וויליאמס, שריכז את חלוקת המריחואנה במיאמי ואת הקבוצה עצמה בעונה שעברה, ואלג'ין ביילור, הג'נרל מנג'ר הוותיק, התפוטר בגלל סיבות שעד היום לא התבהרו. את מקומו תפס מייק דאנליבי, שמשמש מאמן/GM, ולעתים גם כמוכר הנקניקיות ביציע.

חמישיה: בארון דייויס, קטינו מובלי, אל ת'ורנטון, מרכוס קמבי, כריס קיימן.

ספסל: אריק גורדון, ריקי דייויס, ג'ייסון הארט, בריאן סקינר, סטיב נובאק, טים תומאס, מייק טיילור.

מאמן: מייק דאנליבי (עונה שישית במועדון)

מועמד לפריצה:

אל ת'ורנטון הגיע לליגה בעונה שעברה כאחד השחקנים הבשלים בדראפט 2007. אחרי ארבע שנים מלאות במכללת פלורידה סטייט, היה ברור לכל הנוגעים בדבר – וגם לכמה שלא – כי ת'ורנטון לא יהיה נפילה. גם לא בלוס אנג'לס קליפרס. ותאמינו או לא, אבל כך בדיוק היה.

הפורוורד קיבל לאט לאט יותר ויותר דקות משחק, והשיב עם יכולת מוכחת, כולל 39 נקודות לקראת סוף חודש מרץ נגד ממפיס. העונה, לאור עזיבתם של מגטי וברנד, צפוי ת'ורנטון לראות גם יותר נגיעות בכדור. ההתקפה של הקליפרס כוללת אותו ואת דייויס, כאשר הקו הקדמי – קמבי וקיימן – בעיקר יהיה אחראי על ההגנה, ריבאונד וסיומת מקרוב. זו צריכה להיות העונה בה ת'ורנטון עושה את קפיצת המדרגה, אם כי הוא צריך להיזהר: בדרך כלל, מי שקופץ מעל מדרגות בקליפרס נוטה להיפצע בברך.

מועמד לדעיכה:

כשדנבר ויתרה על קמבי תמורת האפשרות להחליף בחירת סיבוב שני, כסף ומקום תחת תקרת השכר, אנשים רעשו וגעשו, ודי בצדק. מפתיע הכיצד קבוצת הגנה כה מחורבנת מסוגלת לוותר על השומר הכי טוב שלה בשביל מעט מאוד, אבל מעבר להיבטים הכלכליים שבוויתור על קמבי, הרי שישנה סיבה נוספת, די גלויה לעין: מרכוס, איך להגיד, כבר לא מה שהיה. בדנבר, גם ליאור אליהו יכול להיות אחד השומרים הטובים, כי טיפה אכפת לו. בקליפרס, שמשחקת בסגנון איטי יותר מהנאגטס, נתוודע ליכולתו האמיתית של קמבי. אל תתפלאו אם היה תהיה מעט מאכזבת.

אקס פקטור:

לא נהוג לבחור בקטגוריה הזאת כוכב, אבל אצל הקליפרס זה שונה. גם כי מדובר במעין משפחה בלתי מתפקדת, וגם כי – ובכן, בחיית רבאק, תנו להם קצת ליהנות. בארון דייויס, שהגיע כאמור בקיץ, הוא האקס פקטור של המועדון – לא של הקבוצה - כי הוא אחד השחקנים היחידים בליגה שמסוגל להשיב לה קצת מהרלוונטיות שאבדה. הוא אטרקטיבי, הוא בברנז'ה ההוליוודית, הוא שחקן כדורסל נפלא. עונה מוצלחת ובריאה של דייויס, בצוותא עם מעט יחסי ציבור, עשויה להפוך את הקליפרס מבדיחה לא מצחיקה לסתם קוריוז. וזה השלב הראשון בדרך להיות שוב רלוונטיים.

תסריט אופטימי:

תוך שהוא קונה מקום בחמישית העונה, דייויס מריץ את הקליפרס לעונה מפתיעה ויעילה. קמבי וקיימן סוגרים את הרחבה, גורדון ומובלי פותחים את ההגנות מבחוץ, ואל ת'ורנטון מראה סימנים של גו-טו-גאי אמיתי. הקליפרס מנצחים את הלייקרס שלוש פעמים בסיבוב הראשון של הפלייאוף, מפסידים ארבעה, ומרוויחים לא מעט אופטימיות וכבוד.

תסריט פסימי:

בארון דייויס מכריז שהוא יתאים את עצמו למועדון, ומיד פוצע את עצמו בקרסול. קיימן נראה כמו קיימן של הנבחרת הגרמנית, דאנליבי מקבל על עצמו את תפקיד הפיוזטרפיסט של הקבוצה, ואם זה לא מספיק – שון ליווינגסטון נבחר לשחקן המשתפר של העונה במיאמי, עם 12 נקודות, 6 ריבאונדים ו-7 אסיסטים למשחק.

תחזית:

ובכן, קבוצה בלי זהות של ממש. אין מספיק שחקנים עם אוריינטציה הגנתית כדי להיות קבוצת הגנה טובה, אין מספיק כלים התקפיים כדי לרוץ בכל הזדמנות או לשחק התקפה עומדת יעילה. זה יספיק למקום ה-11 במערב, ולא להרבה מעבר.