פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        באמת, נו, בנו אודריך הוא הרכז הפותח שלנו

        מחממים את הפרקט: עם סגל צעיר ולא משכנע, תנסה סקרמנטו לעבור עונה נוספת בחיפוש אחר הזהות החדשה שלה. ספק אם תצליח

        תקציר הפרקים הקודמים

        מאזן בעונה שעברה: 38 נצחונות ו-44 הפסדים
        סיימו את העונה: במקום ה-11 במערב

        במידה רבה, העונה שעברה סימלה, באופן סופי ומוחלט, את סופה של סקרמנטו קינגס הגדולה. סביב אחת הקבוצות המהנות בליגה בתחילת העשור נשארה מעין הילה כזו, אפילו שרוב החבילה פורקה, והדרך היחידה שבה היית יכול ליהנות במהלך משחק של סקרמנטו היא לא להיות מודע לעבור הגדול. סקרמנטו, יותר מקבוצות אחרות, חיה על אותן שנים מופלאות, אבל מספיק – לכל התרפקות צריך לשים סוף, והסוף של הקינגס הגיע באמצע העונה שעברה.

        אחרי שבחרה את ספנסר הוס במקום העשירי של דראפט 2007 רק כדי לראות אותו נפצע מספר שבועות לאחר מכן, דשדשה סקרמנטו – כיאה לחולשתה, וכיאה לחוזק המערב. אנשים ציפו להרבה פחות ממועדון שהכוכב הבולט שלו – קווין מרטין, שאף זכה בתחילת הקיץ הקודם להארכת חוזה – שוקל ארבעה קילו. סביב קוו-מארט, היתה לה אסופה של חבר'ה צעירים וצעירים פחות, שאמנם הפתיעו את הליגה כשגירדו את מאזן של כ-50 אחוזים, אך לא הרבה יותר מזה.

        ומכיוון שהמחשבה בסקרמנטו של ארבע השנים האחרונות היא לבנות מחדש, גם זה נמשך: באמצע העונה הועבר מייק ביבי, השריד האחרון של אותה קבוצה מפוארת ומענגת, לאטלנטה תמורת, ובכן, מעט מאוד. את מקומו של ביבי תפס בנו אודריך, ונתן חצי עונה מאוד מרשימה, שקנתה לו חוזה חדש ומאוד מכובד בקיץ האחרון. אבל אודריך לא השכיח את הטרייד על ביבי. אנשים רבים יגידו שלא ברור מה יש כאן – שחקן שכבר עבר את הגבול או קבוצה שסתם מחפשת לפנות כסף מתקרת השכר. ואנשים רבים יצדקו, אבל בין אם מדובר בביצה או בתרנגולת, הרי שהטרייד של ביבי היה הרבה יותר סמלי מפרקטי. גבירותיי, רבותיי, קבלו את סקרמנטו קינגס החדשה. הפעם על אמת.

        אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון

        באו: בובי בראון (שחקן חופשי), דונטה גרין ובובי ג'קסון (בטרייד מיוסטון), ג'ייסון תומפסון (דראפט).
        הלכו: רון ארטסט ( בטרייד ליוסטון), אנתוני ג'ונסון (שחקן חופשי, לאורלנדו), שאריף עבדור ראחים (פרש).

        איכשהו, נדמה כאילו כל קיץ שעובר גורם לג'ף פיטרי – אחד הג'נרל מנג'רים המוערכים בליגה, לפחות עד השנתיים האחרונות – להיראות יותר כמו עוד GM כושל, ופחות האדם המבריק שהוא. השנים הגדולות של הקבוצה היו גם השנים הגדולות של פיטרי עצמו, אלא שמאז, ובכן, שימו לב: כריס וובר עבר לפילדלפיה תמורת כלום; מייק ביבי עבר לאטלנטה תמורת כלום; פז'ה סטויאקוביץ' עבר לאינדיאנה תמורת רון ארטסט, שעבר ליוסטון תמורת בחירת סיבוב ראשון מאוחרת. אז כן, המניה של כולם ידעה ימים גבוהים יותר, אבל בכל זאת, פיטרי עשה מעט מאוד כדי לעמוד ברפיוטיישן שלו כאחד הגדולים.

        הקיץ האחרון לא היה שונה. ארטסט, כאמור, עזב ליוסטון תמורת דונטה גרין ובובי ג'קסון. עם כל הבעייתיות של רון-רון, הוא עדיין שומר ענק בליגה שמשוועת לכאלה, ומחזיק בחוזה נמוך בליגה שלא ממש מכירה כאלה. הוויתור על ארטסט לא היה קריטי – הוא היה עוזב ממילא בעונה הבאה כשחקן חופשי – אבל בדומה לטרייד על ביבי, הוא בעיקר סמלי. אם בקטע הקודם דיברנו על סימול סוף תקופה עבור המועדון, לא מן הנמנע שאם הבנייה מחדש הזו, שפיטרי לא ממש מתמודד איתה, לא תעבור כמו שצריך, הג'נרל מנג'ר ייאלץ למצוא עבודה אחרת.

        בדראפט, ייתכן ושוב פיטרי שגה. בדומה לדראפט 2007, אז בחר ה-GM את הוס כשעל הלוח שחקנים מוכחים יותר כגון ג'וליאן רייט, אל ת'ורנטון או רודני סטאקי, גם הפעם לקח פיטרי הימור. ג'ייסון תומפסון הוא פוטנציאל ענק, על זה אין ויכוח, אבל כעת חובת ההוכחה עליו. ברור לגמרי שיהיה לו הרבה יותר קל לקבל דקות הודות לפרישתו של שאריף עבדור ראחים, שנכנע לבעיות הברכיים שלו. הצעד היחידי של פיטרי בשוק השחקנים החופשיים היה החתמתו של בובי בראון, אחד השחקנים הטובים בליגת הקיץ בווגאס, ומלפפון צבוע צהוב. הבנייה מחדש, גבירותיי ורבותיי, בעיצומה, אם כי לא ממש זזה. הקבלן יגיע מתישהו בין ארבע לשש, ובין 2009 ל-2011. תהיו ליד הטלפון.

        מה מי מו

        חמישיה: אודריך, מרטין, ג'ון סלמונס, מייקי מור, בראד מילר.

        ספסל: הוס, בובי ג'קסון, דונטי גרין, פרנסיסקו גרסיה, ג'ייסון תומפסון, שלדן וויליאמס.

        מאמן: רג'י ת'יאוס (עונה שניה במועדון)

        מועמד לפריצה:

        אם יש דבר אחד טוב מהטרייד של רון ארטסט עבור אוהדי הקינגס – כאילו, מלבד השלושה שגרים מעליו וצריכים לשמוע אותו שר ראפ במקלחת – זה שעכשיו, סוף סוף יהיו דקות עבור פרנסיסקו גרסיה. הפורוורד המגוון חתם בקיץ על חוזה של 30 מיליון דולר לחמש שנים, אות לחשיבותו בעיני האנשים שמנהלים את המועדון. ובצדק, יש לומר: הסטטיסטיקה של גרסיה לא היתה מאוד מרשימה בארבע עונותיו הראשונות בליגה, אבל כמעט בכל משחק בו קיבל דקות, הוא נתן תפוקה. כבוגר לואיוויל של ריק פטינו, קשה לחשוד בגרסיה כשחקן טיפש, בעיקר בגלל שהוא לא – ויותר מזה: הוא יכול להיות המספר 2של קווין מרטין. כשעל העמדה שלו משחק רק ג'ון סלמונס, צפו לעונת פריצה מצידו של הדומיניקני החביב. סטטיסטית, אבל לא רק.

        מועמד לדעיכה:

        שלדן וויליאמס הוא לא השחקן הראשון שיוצא ממכללת דיוק המפוארת ומתגלה כאכזבה עצומה ב-NBA. באופן כמעט אוטומטי ומובן, מצפים מחבר'ה שלומדים ומשחקים באחד הקולג'ים הנחשבים והמוערכים ברחבי המדינה, להיות שחקני כדורסל טובים – ולא רק ברמת מכללות. לשחקנים מבטיחים מוויליאמס זה לא ממש קרה, ושלדן שלנו עצמו, ובכן, הוא בדרך להיות הדנטיי ג'ונס או הטרג'ן לנגדון הבא. וויליאמס נבחר חמישי בדראפט 2006 (מעל ברנדון רוי ורודי גיי, למשל) על ידי אטלנטה – קבוצה שעשתה את הדוקטורט שלה בלפשל בדראפטים. ואכן, וויליאמס לא הצליח להסתגל ל-NBA, ולהוקס לא היתה שום בעיה לוותר עליו לטובת מייק ביבי באמצע העונה שעברה. גם בסקרמנטו, נטולת אנשים שמשלבים גובה עם יכולת לשחק כדורסל, לא הצליח וויליאמס להזכיר נשכחות מימיו בדיוק. ואם הוא לא יעשה משהו השנה, כשהקו הקדמי של הקינגס דל מאי פעם והקבוצה מטיפה לשילוב חבר'ה צעירים, ייתכן וימיו בליגה ספורים.

        אקס פקטור:

        בקטע הזה נהוג לבחור שחקנים, אלא שבסקרמנטו של השנה קשה לשים את האצבע על שחקן אחד שאם ייתן עונה טובה, הקבוצה תהיה שונה מאוד לטובה. גם בגלל השחקנים עצמם, וגם כי מעל מרחף לו סיפור גדול בהרבה: האחים מאלוף. שניים מהאנשים העשירים והחביבים בארה"ב הם גם הבעלים של סקרמנטו, וגם חבר'ה שאוהבים לעשות כסף – והרבה. במשך זמן רב נזרקות שמועות לאוויר כאילו הפרנצ'ייז יועבר מסקרמנטו ללאס וגאס, שם למאלופס כמה מלונות ובתי קזינו שמגלגלים מיליונים, ואם דיברנו מוקדם יותר על סופה המקצועי של סקרמנטו קינגס הגדולה, הרי שהשנה, אם הקהל (שעד לפני כמה שנים היה הרועש בליגה, וסולד-אאוט מובטח בארקו ארינה) ימשיך לא להגיע והקבוצה שוב תדשדש, ייתכן וזה יהיה הטריגר שהמאלופס צריכים כדי להיפרד ממעט סימפטיה מיותרת עבור כמה דולרים לא מיותרים בכלל, ולהעביר את המועדון לווגאס.

        ולכדור הבדולח

        תסריט אופטימי:

        רג'י ת'יאוס הופך את סקרמנטו של 2008/9 לפורטלנד של 2007/8: קבוצה צעירה ולוחמנית, עם מעט אגו והרבה כיף. קווין מרטין מגיע לאולסטאר, הקבוצה מנצחת 41 משחקים, מפספסת את הפלייאוף אך בפעם הראשונה מזה מספר שנים – מראה ניצנים של בנייה מחדש מוצלחת.

        תסריט פסימי:

        רג'י ת'יאוס הופך את סקרמנטו של 2008/9 לממפיס של 2007/8: קבוצה מלאה בשחקנים צעירים, אך ללא מנהיג מובהק או כיוון כלשהו. בראד מילר עורך עם עצמו תחרות פציעות ומפסיד – פיטרי מחליט להעביר אותו לניו ג'רזי תמורת קיאון דולינג. הקבוצה עוברת ללאס וגאס, אך האחים מאלופס מפסידים אותה למחרת על שולחן הפוקר.

        תחזית:

        על הנייר, זו בוודאי קבוצה פחות טובה מזו של העונה שעברה. החיסרון של ארטסט וביבי, על שלל הדברים שעומדים כנגדם, יורגש. פתאום, זו אחת הקבוצות הצעירות בליגה, כשהסקוררים הפוטנציאלים (דונטה גרין, ג'ייסון תומפסון) צעירים, ושלושה משחקני החמישיה (אודריך, מרטין, מילר) הם שומרים נוראיים. עם 30 נצחונות, העתיד המעט אופטימי יתקשה לחפות על ההווה העגום. ואם מישהו עדיין קורא או שומע "סקרמנטו" וחושב על ולאדה דיבאץ', דאג קריסטי וכריס וובר, אני מקנא בו. סביר שגם ג'ף פיטרי.