הדרך מהאולימפיקו לדל אלפי

מבף אל העבר הלא רחוק. עונת המשחקים 1999/2000. ולנסיה, בהדרכת הקטור קופר, מציגה במשך עונה שלמה את הכדורגל היפה ביבשת. לא היתה הגנה, לא בליגה הספרדית ולא בליגת האלופות, שהיתה מסוגלת להסתדר עם המהירות המסחררת של קלאודיו לופז ובוודאי לא עם ניהול המשחק המעולה של גאיזקה מנדייטה, אחד מהקשרים הטובים ביבשת. ההפסד בגמר ליגת האלופות לריאל מדריד נבע בין היתר גם מהתרגשות מהמעמד מול יריבה מאוד מנוסה ומאוד איכותית.

בסיום אותה עונה נפרדו דרכם של לופז ומנדייטה. החלוץ הארגנטיני הצטרף לאלופת איטליה דאז, לאציו, והקשר הבאסקי המשיך לנהל את עניינים בוואלנסיה. לופז נפצע וגם כשחזר, לא הצליח למצוא שפה משותפת עם שותפו החדש לקבוצה ושותפו בנבחרת ארגנטינה, הרנאן קרספו. לאציו איבדה את תואר האליפות באיטליה לרומא השנואה, והיא הודחה בשלב הבתים השני בליגת האלופות. מהצד השני, מנדייטה שוב הוביל את ולנסיה לגמר האלופות, בו נכנע לבאיירן מינכן רק בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה.

הקיץ התרחש האיחוד החדש של מנדייטה ולופז. נשיא לאציו סרג'יו קראניוטי שילם 43 מיליון דולר תמורת עושה המשחק מולנסיה, כדי לחפות על אובדן שני הקשרים הטובים ביותר שהיו ללאציו מאז ומעולם - חואן ורון שעשה את דרכו לאולד טראפורד ופאוול נדבד, שנדד לדל אלפי. במהרה התברר כי ל-ורון המבריק ונדבד הנמרץ אין תחליף וההחלטה לשחרר את שניהם ביחד היתה מעשה התאבדות לשמו מבחינה מקצועית.

דינו זוף, שבנוסף לכך הסכים להעביר ליובנטוס את החלוץ הצ'יליאני מארסלו סאלאס תמורת דארקו קובאצ'ביץ', כבר שילם על כך במשרתו, לאציו תקועה במקום ה-15 בליגה האיטלקית, האוהדים מפגינים במתקן האימונים ומנדייטה עדיין מחפש את מקומו באולימפיקו. נראה כי בינו ובין שיתוף הפעולה הפורה עם לופז מפרידות שנות אור, כששניים מהכוכבים היותר גדולים שדרכו בשנים האחרונות על מגרשי הכדורגל באירופה, פשוט הלכו לאיבוד - ואיתם גם לאציו, מועדון עתיר מיליונים ואמביציה, אבל לוקה בראיית הנולד.

ארבע קבוצות שיהיו מדורגות בהגרלת שלב הבתים השני, הן באמת הקבוצות הטובות ביותר ביבשת. את ריאל מדריד יכול לעצור רק קיר עשוי בטון, אם כמובן המאמן דל בוסקה ימצא נוסחה לכך שזידאן לא יפריע לפיגו, מוניטיס יראה את ראול לא רק באימונים והיירו לא יתפנה ממחשבות על הסדר הפנסיה. לרשות יובנטוס וברצלונה עומדים עתה צוותי התקפה באיכות דמיונית.

אף אחד כבר מזמן לא מטיל ספק בכך ש-דויד טרזגה הוא אחד מהחלוצים האינטליגנטיים, האלגנטיים והמרשימים ביותר בעולם הכדורגל. "תנועת האיילה" של טרזגה והקלילות המדהימה בטיפול בכדור, המשולבת עם התמצאות ברחבה, מציבים בפני ההגנות בעיות כמעט בלתי ניתנות לפיתרון, במיוחד אם לוקחים בחשבון את השותף השני להתקפה, אלסנדרו דל פיירו, עם יכולת מסירה ברחבה, בעיטה מחצי מרחק וכמובן, כישרון פנומנלי להריח את המסירה המכריעה. סאלאס כחלוץ מחליף, נדבד ואמורוסו בקישור, הגנה יציבה ובופון בשער - הקבוצה של מארצ'לו ליפי בהחלט רשאית לראות בחצי גמר ליגת האלופות את המינימום הנדרש.

אותם הדברים, כמובן בשינויים הכפופים למבנה ולגישה המקצועים, תקפים גם לגבי ברצלונה. הקבוצה החדשה של המאמן קארלס רשאק מתאפיינת העונה בחוסר רצונה לספוג שערים שטותיים - דבר שמנוגד באופן יסודי לברצלונה מתקופת ואן חאל. פויול כבר עתה הוא משחקני הגנה היציבים ביבשת, קריסטנבאל ורושמבאק מייצבים כל האזור מעמדת הבלם ועד לקישור המרכזי וכפי שמתחיל להיראות (לא כמו בריאל), ריבאלדו וסאביולה אינם מפריעים אחד לשני, אלא משלימים, יחד עם קלויברט ואוברמארס, את אחד מחוליות ההתקפה המרשימות ביותר (טכנית וטקטית) שנראו בשנים האחרונות באירופה.

יכולת המסירה של סאביולה הביאה לפריחה מחודשת של קלייברט, סביולה משחק בברצלונה בעמדה קצת יותר נסוגה, מאשר הוא היה רגיל בריבר פלייט, מה שלא יוצר פקקים בחוד ומאפשר לשני הזרים הטובים ביותר של ברצלונה לנצל את הכישורים הטכניים שלהם בפריצה לאזור רחבת היריב, כן מהמרכז וכן מאגפים.

אלופת אירופה באיירן מינכן הינה מועמדת טבעית להגיע רחוק. לא חשוב כמה פצועים בקבוצתו של אוטמאר היצפלד, כמעט ולא משנה באיזה כושר אישי נמצא שחקן זה או אחר - חשובה השיטה. בשנה וחצי האחרונות לא היה כמעט משחק, בו איבדה באיירן לזמן ממושך יחסית (15-10 דקות) שליטה במרכז השדה. בכך בעונה הקודמת הכניעה ברבע הגמר את מנצ'סטר יונייטד, הדיחה בחצי הגמר את ריאל מדריד העדיפה וחזרה מהפיגור בגמר מול ולנסיה, במשחק בו לא היתה במיטבה בלשון המעטה. אז לא חשוב כל כך שאפנברג פצוע ויחד איתו גם שול ויירמיס - ישנם טרנאט, הארגריווס וספורצה. אפשר להסתדר בלי ג'ובאני אלבר - מה רע בסנטה קרוז, פיזארו או אפילו בציקלר. המכונה תקינה, עובדת על פי התיכנון המוקדם ואינה מתכוונת לעצור עד הביקור בגלאזגו, במשחק הגמר.

השגעונות של בארתז וההגנה מהדרג האירופי השני הבינוני עלולה לעלות ביוקר למנצ'סטר יונייטד. המקום השני בבית 7 מבטיח לאלופת הפרמייר ליג חיים קשים בשלב הבתים השני. יונייטד עדיין מסוגלת, כמובן, להגיע לשלבים הגבוהים, אבל לצורך כך תזדקק לכושר שיא של הרביעיה המובילה: בקהאם-ורון-גיגס-ואן ניסטלרוי והתעלות מצד אלה שאמורים לדאוג לשער נקי. כלל לא בטוח שזה מה שיקרה.

עלייתה של ליברפול לשלב הבתים השני הינה בגדר "הישג לא מפתיע", אם לקחת בחשבון שחניכיו של ז'ראר הוייה עלו מאחד הבתים היותר חלשים, על חשבון בורוסיה הבלתי יציבה ודינמו קייב, ממנה נשארו רק הזיכרונות. העובדה שליברפול לא הפסידה ולו משחק אחד, יכולה בהחלט להיזקף לזכות ההגנה (הופייה והנצ'וז) ולשוער ייז'י דודק, אבל השחקן החשוב ביותר באנפילד היה הקשר הצעיר סטיבן ג'רארד.

שילוב של מרץ וטכניקה (עדיין די נדיר בכדורגל האנגלי), ירידה להגנה וסיוע מתמיד ויעיל לאואן והסקי הופכים את ג'רארד לשחקן המפתח של ליברפול גם בשלב הבתים הבא, אם ברצונה לנסות להעפיל לשלב רבע הגמר.

יהיה מאוד מעניין לראות את אלופת איטליה, רומא, ששובצה לדרג הרביעי ותצטרך להציג את מלואו כישוריה, כדי לנסות לעבור יריבות רציניות יותר מלוקומוטיב ואנדרלכט. ולקינוח - פורטו ובואבישטה, שתי הפורטוגליות בשלב הבתים השני, מספר זהה לזה של נציגות איטליה וגרמניה. אכן, הכדורגל הפורטוגלי בעלייה מתמדת והעובדות מדברות בעד עצמן.