וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לוזון, תחזור לעם

10.10.2008 / 18:50

עד שיו"ר ההתאחדות לא ישוב להצטופף בתורים, לסבול מהשוטרים ולעמוד ביציע עם האוהדים, הוא לא יוכל להבין את הבעיות הבסיסיות בכדורגל

חביבי, פה זה לא מקרטני

"משה, בוא נעוף מפה, עוד מעט מתחיל הכדורגל", צעקה בהיסטריה גברת במגרש החנייה של קניון איילון. עוד 20 דקות ייפתח המפגש בין מכבי ת"א למכבי נתניה, משחק צמרת שאמור להיות חגיגה ספורטיבית, אבל האינסטינקטים של הגברת שלחו לה אותות אזהרה: היא פשוט חייבת להתרחק מהאזור. גם היא, כמו כולנו, מכירה את המוניטין של אוהדי הכדורגל, ומגרש החנייה של הקניון אכן עמד בציפיות המוקדמות. בין הנתיבים הלא מסודרים התחוללה אנדרלמוסיה מוחלטת, ברקע נשמעו צפירות עצבניות, ידיים של נהגים לחוצים נשלפו החוצה מהחלונות בכעס, ובאוויר שררה תחושה של מתח ועצבים. אלה הם הרגעים בהם ניתן להבין באילו סיטואציות אנשים נדקרים בגלל ריב על מקום חנייה, ומיהם הטיפוסים האחראים לכך.

האמת, זו הייתה טעות מלכתחילה לנסות לחנות ליד הקניון. "אתה לא מבין, לפני כמה ימים חניתי פה להופעה של מקרטני, ויצאתי תוך שתי דקות, בלי פקקים, בלי בעיות", ניסה להסביר את המהלך ידידי הנהג, בעודו בורח מההמולה בדרכו חזרה למימדיון. "חביבי, פה זה לא מקרטני", הזכרתי לו. הרי להופעה של מקרטני המשטרה נערכה ברצינות מירבית ובכוחות שיא, כבישים נסגרו, מסוקים פטרלו וגלגל"צ דיווח על כל פקקון זניח או מכונית תועה. באיצטדיון ר"ג, לעומת זאת, מתקבצת לפחות כמה פעמים בשנה כמעט אותה כמות של אנשים, ולאף אחד לא אכפת. כי מי הם אוהדי הכדורגל הברברים האלה לעומת אנשי התרבות שהולכים לראות את מקרטני? שיתחרבשו בחרא שלהם, שייתקעו בבלגן. בעיה שלהם שהם אוהבים כדורגל.

הלו, יש פה ילד

עשר דקות לשריקת הפתיחה, והלחץ בשיאו. משום מה, מאז ומתמיד הכניסה ליציע המערבי באיצטדיון ר"ג היא סיפור של לפחות חצי שעה. הצפיפות בתור לבדיקות הביטחוניות, אותה סצינה בלתי נסבלת, היא לא משהו שאדם מכובד אמור לעבור. מכל עבר נשמעת שוב ושוב הקריאה הכי מפורסמת מהתורים בכדורגל – "הלו, יש פה ילד" – אבל זה לא מונע מהחבר'ה לדחוף. מימיני אני רואה עוד אבא שנשבע שזו הפעם האחרונה שהוא מביא את הילד שלו למגרשים, ומשמאלי אני מבחין במכוניות המהודרות נכנסות בניחותא לרחבה של תא הכבוד. מעניין מתי לאחרונה אבי לוזון עמד בכזה תור.

העיכוב הגדול נובע, כאמור, מהבדיקות הביטחוניות. מעבר למציאות המיליטריסטית בישראל, שבה כל אדם הוא מחבל בפוטנציה, הרי שכל אוהד הוא גם חוליגן בפוטנציה. הבדיקות חודרניות ומביכות, אבל כבר התרגלנו. אנשים מרימים בהשלמה את ידיהם מעלה, ומאפשרים לשוטרים למשש את גופם בגסות. התהליך המסורבל מגביר את העומס בתורים, והחבר'ה מתחילים לאבד את הסבלנות. הדחיפות מתגברות. "יאללה שוטר, המשחק התחיל", הם צועקים, אבל אותו שוטר, אדם שגם בחייו הפרטיים הוא כנראה אלים וחסר תרבות, מחייך בזלזול ומתעלם באופן מופגן. המשחק כבר החל לפני עשר דקות. אחד הקצינים קולט שבקצב הזה ייקח לפחות עוד שעה עד שכולם ייכנסו לאיצטדיון, ומחליט לבטל את הבדיקות. אומנם האוהדים זורמים פנימה, אבל לפי הפרצופים המפוקפקים שמסביבי, אני כבר לא יודע מה עדיף.

מתברר שחוסר הסדר בתוך האיצטדיון גדול לא פחות מזה שמחוצה לו. עשרות אנשים טיפסו בחופשיות מעל לגדרות בין היציעים והציפו את שער 2, הרבה מעבר לקיבולת המקסימלית שלו. אנשים התיישבו על המדרגות. המעברים התמלאו. האפשרות לטפס במעלה היציע בוטלה. הסדרנים כבר מזמן הרימו ידיים, והמונח "מקומות מסומנים" נשמע כמו בדיחה עצובה. מוכר הארטיקים נעמד מרחק חצי מטר ממני, והחל לצווח "ארטיק, בייגלה, גרעינים". אכפת לך לא לצעוק לי באוזן, שאלתי ברגע של חולשה, אבל הוא שלח לעברי מבט מזוגג ולא טרח לענות. האמת, בצדק. לא יודע מה עבר לי בראש.

יש לי חלום

אם מוסיפים למשוואה את הנתון אולי החשוב ביותר – הרמה הזוועתית של הכדורגל! – הרי שאין פלא שרוב האנשים הנורמלים אינם מוכנים לעבור סיוט שכזה. העובדה שההתאחדות משלימה עם המציאות הנוכחית רק מנציחה את המצב. היחס המזלזל באוהדים יוצר מעגל שלילי בלתי נמנע. הרוב השפוי הפסיק להגיע. המשחק הופקר אך ורק לפנאטים. מאחר שכך, המשטרה מרגישה שיש לה לגיטימציה לזלזל עוד יותר בקהל. נקודת המוצא היא שמדובר בחוליגנים, מה שמאפשר להם להתנהג בגסות ובאלימות ולספק תת תנאים. מישהו חייב להפסיק את המעגל הזה. איפה לוזון?

באמת שאנחנו לא מבקשים הרבה. קצת תנאים נוחים, תחושת ביטחון, אולי גם כיסא נקי. בסך הכל תתייחסו אלינו בכבוד, כאילו באנו לראות את פול מקרטני. לט איט בי. בהצלחה לנבחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully