אין טעם שתבקשו סליחה

בעולם מתוקן, מאחורי הכסא שלי במערכת היה אמור להיות פוסטר של משה סיני, גיבור ילדותי. שחקן הליגה הטוב ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (ביחד עם נמני), שלקח אליפויות וגביעים עם חבורה של שחקנים שלא הייתם בוחרים שישחקו אתכם בשבת בספורטק, שכמעט כל נגיעה שלו בכדור היתה תענוג צרוף של מלאכת מחשבת. רבאק, האיש לקח במו רגליו מבית"ר את האליפות הראשונה שלה. כמה צדיק עוד אפשר להיות?

ובכל זאת, אין לי פוסטר של משה סיני. יתרה מזאת, אין לי מקום בלב עבורו. המקום שהיה, הפך לואקום ועם הזמן התמלא בגיבורים אחרים - אולי מוכשרים פחות, אבל ראויים יותר. איני שמח בשמחתו או כואב את כישלונותיו; איני מתרגש כשפרצופו מעטר את מסך הטלוויזיה או כששמו מוזכר. לעולם לא אסלח לו על המעבר לבני יהודה (איתה לקח אליפות), בעונה שבה הפועל ירדה לליגה הארצית; לעולם לא אסלח לו, כי בעונת החזרה של הפועל תל אביב התביית על משבצת המנג'ר שחקן וצורה סיסטמתית כמעט והוריד אותה שוב למאבקים מול מכבי שעריים. לעולם לא אסלח לו על חוסר הפרופורציה של השכר שקיבל בזמן שהקבוצה שוועה לתקציב גבוה יותר שיעניק לה חיזוק. ובעיקר לא אסלח לו על כך שאיני יכול עוד להעריץ אותו. לא אוכל לספר לילדי ונכדי על גדולתו כשחקן. על הגולים שהבקיע מהקרן, המסירה הגאונית ההיא לגילי לנדאו או חוכמת המשחק העילאית שלו. איזה מזל שיש שלום תקווה.

כפיות טובה של שחקני כדורגל היא לא משהו חדש בעידן הכסף: אין סמלים, אין הערכה, כדורגלנים חיים משבת לשבת ומדוגמנית על לדוגמנית צמרת. אז נכון, לא היו אמורות להיות לאוהדי יונייטד ציפיות גדולות מכריסטיאנו רונאלדו, הכדורגלן היחיד בעולם שהוא טוב כמו שהוא יהיר ושחצן (וחובב חזה מפלסטיק, אבל זה כבר נושא אחר): לא שציפינו לאיזו הכרת תודה של האגואיסט המושלם הזה לסר אלכס פרגוסון על שהאמין בו במשך תקופת הבוסר עד להתפוצצות הגדולה; לא חשבנו שהאיש שהשמש זורחת לו מהאחוריים ומעקב הנעל במקביל יידע להעריך את הבית החם של אולד טראפורד.

אבל בקיץ, כשריאל מדריד קיבלה את המנצ'יז העונתי שלה על הסחורה החמה באירופה, נראה היה שנשבר גבול מסוים: אתה יכול לרצות כסף ואתה יכול לרצות בחורות, זכותך להתעטף באמא חובבת הספרדים שלך וזה חוקי להקיא מפיש אנד צ'יפס. אבל הדרך שבה רונאלדו נהג בקיץ האחרון היא בושה וחרפה לכל האוהדים שעוד אוהבים כדורגל ורואים בו המשחק רומנטי וכובש; רונאלדו יכול היה לומר כי הוא חייב את הקריירה שלו לאנשי יונייטד אבל הגיע הזמן לדפוק את הראש בקיר. במקום זה הוא בחר במין קרב חפירות מכוער עם אנשים מכובדים ומנוסים ממנו, שטאטאו את ריאל מדריד באותו סטייל שרונאלדו תופר מגן אומלל כלשהו. ועל זה נאמר, שאם יש דבר יותר בלתי נסלח מלחשוב שאתה מתנת האל לאנושות, זה להיות גם גאוותן וגם מטומטם.

בשנות ה-80 היה מעקב אחרי נבחרת ישראל בכדורגל עסק ביזארי במיוחד. בשעות מוזרות כמו 4 או 6 לפנות בוקר היינו משכימים קום כדי לראות את שחקני הכחול-לבן מתמודדים עם הסוקרוז האוסטרלים או הקיוויז הניו זילנדים ועל הדרך משחילים שישיות ותשיעיות לטייוואן. לאוסטרלים היה מאמן יוגוסלבי שנוא בשם פרנק ארוק, שתמיד היה צוחק לנו בפנים עם תנועות ידיים רובוטיות מונפות אל-על. אוי, כמה ששנאתי את הארוק הזה.

ב-1988 הייתה לנו הזדמנות לסגור חשבון עם אותו ארוק, כש"אירחנו" בכרייסצ'רץ', עיר רפאים בניו זילנד, את האוסטרלים במוקדמות למשחקי סיאול. זה היה משחק מכוער שדמה יותר לפוטבול אוסטרלי מאשר לכדורגל. תחילה הורחק גארי מקדאוול האוסטרלי אחרי שיצק את פקקי נעליו על המצח של ירון פרסלני, ואז ראה גם אבינועם עובדיה כרטיס אדום אחרי שירה סמחטה עסיסית על שחקן יריב. בדקה ה-80 הגיעה ההזדמנות שלנו. דניאל בראיילובסקי קיבל פאס לאחד על אחד מול ג'ף אולבר וממצב שאסור להחמיץ ממנו בעט החוצה. נגמר 0:0, האוסטרלים שוב סיימו לפנינו ואנחנו המשכנו לחלום.

קצת יותר משנה לאחר מכן סגרנו עם ארוק חשבון כשעלינו למשחק מכריע מול קולומביה במוקדמות מונדיאל 1990 על חשבונו ועל חשבון האוסטרלים. אבל את שעות השינה האבודות, את תחושת הגועל מהמשחק המזעזע ואת האכזבה מההחמצה של בראיילובסקי אף אחד לא יחזיר לי. ואה, כן, גם הייתי מוציא יותר מה-65 שקיבלתי במבחן בהנדסה, אותו כתבתי טרוט עיניים בבוקר שאחרי החוויה הנוראית ההיא. הכל בגללם.

לפעמים אני מתגעגע לימים שבהם היה אפשר לעשן בקולנוע, להשתין בכל חצר, לשתות מים מהברז ולדון עם כל אחד ואחד על מה שראיתי באותו ערוץ בודד בטלוויזיה. הימים שבהם היינו נוסעים בשבת לעודד את הקבוצה שלנו, לא חושבים בכלל על רמת הכדורגל בגלל הלחץ, ואחר כך חוזרים הביתה כדי לצפות בשערי המחזור, רק בשערי המחזור שגרמו לנו להאמין שכל אחד מיתר המשחקים הורכב משערים בלבד. ימים של תמימות, של פנטזיה, ובעיקר של שכונה.

זו בדיוק הסיבה שאני לעולם לא אסלח לגוף הטלוויזיוני הנקרא "צ'רלטון", הגוף שניפץ לנו את אחת האשליות הגדולות מכולן. ההיסטוריה הוכיחה שאזרחים לא תמיד חייבים לדעת את כל האמת, וזה בדיוק מה שקרה לנו כל כך הרבה שנים. למה החלטתם להיכנס לחיים שלנו ולספר לנו את כל האמת בכוח? היה כל כך טוב עד שהגעתם. היו ימים שאנשים אשכרה האמינו שמספר 13 של הפועל לוד בועט מ-30 מטר למשקוף שלוש פעמים במשחק, שהחלוץ החדש של בני יהודה עושה ניסים ונפלאות ברחבה, ושאי אפשר בכלל לתאר את האווירה באצטדיון בזמן הדרבי הפתח-תקואי.

ואז הנחיתו עלינו את האמת כמו פצצת מימן סובייטית. כל הסיפורים היפים על בלמים אימתניים, קשרים יצירתיים וחלוצים עם מטרת ענק על החזה הפכו למראות קשים של חבורות פרזיטים שמתרוצצים אחרי כדור, בדיוק כמו בקלישאות של שונאי הכדורגל למיניהם. פתאום היציעים ריקים ברוב המקרים, הכדורגל – הלוואי ואפשר היה לקרוא לו שכונתי, כי אז עוד היינו רואים גולים יפים, המאמנים – מדברים שטויות בסוף המשחק כדי לנסות ולהסביר את מה שאי אפשר להסביר. המכלול? כמו מכלול של רובה אמ-16 מלא במים ובוץ. ככה נראה היום הכדורגל הישראלי, והכל בזכות גוף שהחליט להראות לנו את כל המשחקים ועוד לוקח לנו על זה כסף.

אבל זה עוד לא הכל. מישהו בארץ חושב כנראה שאנחנו צמאים לעוד קצת "תת רמה" על מסך הטלוויזיה שלנו, כאילו שאין לנו מספיק מזה גם באמצע השבוע. זה אומר שבשנה הבאה אנחנו נקבל את אותו הזבל, רק בכמות גדולה ובאיכות ירודה יותר. ניפגש ביום כיפור הבא, אחרי עוד כמה מחזורים. אז, נדבר על הסליחה שאבי לוזון לעולם לא יוכל לבקש.

יש ימים שבהם אתה פשוט בצד הלא נכון של החוויה, ומחמיץ אותה לחלוטין. כבר נכתב השיר על ההוא שבמעמד הר סיני סבל משלשול, או על זה שבוודסטוק היה שוטר; אני מאלה שעליהם נכתב השיר על אחד המשחקים הגדולים בתולדות ליגת העל – ה-0:5 של חיפה על מכבי. הייתה זו חוויית הספורט הנוראית בחיי, באותו ערב היסטורי בקרית אליעזר, כשמלבד לתבוסה המשפילה גם נאלצתי לשבת ביציע גדוש באוהדי חיפה, ולספוג יריקות, קללות ושאר התעללויות. אומנם מאז כבר נקמנו לא פעם בירוקים, ואין ספק שיצאתי חזק מהיום הזה, שתרם רבות להתפתחות שלי כאוהד וכאדם, אך באותם ימים הצטבר בי הרבה כעס ומרמור שנשמר עד היום, כעס על הקבוצה שלי שנטשה אותי, ובמיוחד על נועם שוהם.

כאמור, הייתי פשוט בצד הלא נכון של החוויה. בזמן שכל אוהד כדורגל נורמלי צופה בהנאה בפצצה של עטר לחיבורים של אובארוב ומעריך את ההתעלות הספורטיבית, אני רואה אך ורק את החור בהגנה, את נועם שוהם נכנע בתיקול ומפקיר את קבוצתו. מה קרה שם נועם? איך לא לקחת לו את זה? עם כל הכבוד לעטר, לא יכול להיות שהוא יהיה יותר קשוח ממך, יותר חזק ממך, שייקח לך את הכדור בצורה נקייה, בלי פאול, בלי שתעיף לו את הרגל. למה חלמת? נכון שגם פולוקארוב היה שם, אבל הכעס שלי הוא קודם אליך נועם, אתה שהיית אחד הסמלים הגדולים של הקשיחות והנחישות המכביסטית של אותן שנים. נטשת אותנו ברגע האמת.

כמובן שאיני נוטר טינה לשוהם, יקיר המועדון, האיש שלימד את ליגת העל מהו קשר אחורי מודרני, שבראייה היסטורית ייזכר כחוליה משמעותית באותה קבוצה מופלאה, אבל נועם, היית צריך לקחת לו. אתה יודע את זה.