פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גם צום לא יעזור לכם

        לכל אחד מאיתנו יש דמות או רגע שאותם הוא לא זוכר לטובה, וגם יום כיפור לא ימחה את הכתם על לבו. אין טעם שתבקשו סליחה - חלק ב'

        ומה אתה חושב על בוזגלו היום, רוני? (אורן קורנפלד)

        פעם בכמה שנים קם במחלקת הנוער של מכבי חיפה מין אייל ברקוביץ', כזה שאוהד כורסה כמוני מטריח את עצמו להגיע מהמרכז לקרית אליעזר כדי לראות אותו בפעולה. אז נכון שיש את אייל גולסה, שכבר מדברים עליו כמי שיהיה הדבר הבא, אבל עדיין כואב לי שבמכבי חיפה לא עשו הרבה כדי להשאיר את מאור בוזגלו. הקלות הבלתי נסבלת ששיחררו אותו עד היום לא גורמת לי שקט.

        כשחיפה חזרה לפני שנתיים ממחנה אימונים בחו"ל עמדתי יחד עם מספר כתבים וביקשתי הסברים מרוני לוי לחזרתו המוקדמת של בוזגלו. לוי כעס על עצם השאלה וזרק לי בזלזול: "אני לא מבין את השאלה הזו. הוא שחקן נוער". רק חבל שמאז אותו שחקן נוער לא הפסיק להבקיע ולבשל שערים בכל מקום שבו הוא שיחק. לסכנין הוא היה מספיק טוב ולנו לא? אבל עזבו את טעויות העבר, מדוע לא דאגו להשאיר אותו בקיץ, הרי כבר כולם יודעים מה הוא שווה? בוזגלו הוא שחקן שבגללו אנחנו הולכים לראות כדורגל ואין לי ספק שאיתו חיפה הייתה יכולה להיות קבוצה טובה יותר. מעניין אם היום גם רוני לוי חושב ככה. אני, בכל מקרה, עד היום לא סולח.

        כמו פוליטיקאי שנאחז בכסא (יניב בינו)

        שלוש שנים וחצי הם פרק זמן ארוך בחייו של אדם, לא משנה בן כמה הוא. אם הן עוברות בסבל וייסורים, הן נראות כמו נצח. ככה נראתה כהונתו של ניר קלינגר כמאמן מכבי תל אביב בעיניי. תקופת שלטונו של קלינגר, בגיבויים ותמיכתם של מנכ"ל הקבוצה אלי דריקס והבעלים לוני הרציקוביץ', הייתה ארוכה מאוד ובעיקר עצובה ומייגעת.

        קלינגר הגיע בקול תרועה רמה למועדון. הבן האובד שקשר את חייו בצהוב, 'הנשמה' שהתאבדה על המגרש, חזר למקומו הטבעי, קרית שלום. אלא שאופיו כמאמן התגלה עד מהרה כבעייתי מאוד. אפילו האליפות בעונה הראשונה הוכתמה ברבב גדול עם השלכתו של אבי נמני לספסל. כל הישג של קלינגר לאחר מכן, כולל הניצחונות בדרבים, התגמד לאחר הדחתו של מספר שמונה מהקבוצה. הצהרות כמו "תהיה לנו העונה קבוצה בת זונה", והאופי הלוחמני שניסה להחדיר בשחקניו לא יכלו לעצור את תחושת המיאוס שהצטברה כלפיו.

        העונה וחצי האחרונות שלו במועדון הייתה פארסה אחת גדולה. היאחזותו בכיסא דמתה לפוליטיקאי מן השורה האחרונה הממאן להכיר ולהודות בטעויותיו הרבות וללכת הביתה. לא האמנתי שאושר כה גדול יכול להציף אותי מהתפטרות של מאמן, אולם תמיד יש הפתעות בחיים. בימים כתיקונם, סביר להניח שהייתי מאחל לקלינגר להיכשל מעבר לים, אך הפעם אחרוג ממנהגי - שא ברכה, עלה והצלח ותמיד תנצח, אי שם בקפריסין הרחוקה.

        פוצ'ימוי, גרשון? (קרן שמש)

        "השמיים פתוחים". ככה זה עכשיו, בימים הנוראים, זמן לפתוח את הלב, לחשבון נפש, ההזדמנות השנתית להתנקות ולפתוח שנה עם דף חלק או לפחות לקוות שהרעב והשעמום יעזרו לך לכפר על חטאיך. לסלוח זו מצווה, אבל יש רגעים בחיים שבהם אתה יודע שלא כל דבר יכולה הנפש להחליק ולהעביר קדימה.

        מהסיבה הזו יכול שמעון גרשון, כבר שנה שלישית ברציפות, לוותר על הארוחה המפסקת. מבחינת אוהדי הפועל תל אביב, מר גרשון, לסלוח לך זו לא אופציה. קבוצה שהייתה לך כבית שאותו לא כיבדת. היום אתה מבין בעצמך איזה בית זה היה, כשעם כל גליץ' אתה סופג קיתונות של רותחין מעוד אוהד רותח ומבוס לא מרוצה במקום לקבל את הרוח הגבית של שער 5. בחרת בכסף, מכרת את הנשמה. העיקר שאת הצ'ק תקבל בזמן.

        ברדה זה לא רק אליניב (אור שקדי)

        בשנים האחרונות ידעה קבוצת הכדורגל של עירוני ראשון לציון בעיקר כשלונות, ואני כאוהד של הקבוצה ידעתי לא מעט לילות של תסכול אחרי משחקים מפוספסים לצד תבוסות משפילות. העונה שעברה נפתחה בסערה על ידי הקבוצה שאותה אימן אבי פיטוסי, מקום ראשון באמצע הסיבוב הראשון, ואפילו בתחילת הסיבוב השני מצאה עצמה בצמרת, אבל אז החלה הדעיכה. שחקנים לא קיבלו משכורות, השוק האפור החל לצוץ כלפי מעלה והקבוצה צברה הפסד אחרי תיקו אחרי הפסד, עד שהגיעה למחזור הסיום מול בני לוד כשיודעת דבר אחד - ניצחון והיא שורדת עונה נוספת בלאומית.

        את מאורעות ה-23 למאי 2008 גם פסיכולוג קליני לא יוכל למחוק מראשי. שער מהיר של שלומי אדרי נתן לי קצת אוויר, אבל כרטיס אדום טיפשי של רוני אוחנה הכניס אותי ללחץ. כמה פספוסים נדירים של ראשון מנעו מהקבוצה להבקיע את השני, ואז, עמוק בדקה ה-84, ניצב לו ינון ברדה מול אבי איבגי וכבש בקלות את ה-1:1. למה אני כועס על ברדה ולא אסלח לו? כי לבני לוד לא היה על מה לשחק, ובעיקר בגלל העובדה שלוד התאמצה כדי לתת לראשון את המשחק. אולי אני לא ספורטיבי, אבל בשביל שהקבוצה שלי תישאר בליגה הייתי מוכן לדרוך על כמה חוקים ספורטיביים. את העונש על הנאיביות קיבלה ראשון בירידה לליגה של בני ג'דידה ואום אל פאחם וברדה? לא אנחנו לא נסלח, גם לאחר שהוא ירד לשחק בארצית אני אמשיך לראות בו את הדמות השנואה בחיי.

        מריון, את אסון (ישי רז)

        מהפעם הראשונה בה ראיתי את מריון ג'ונס ב-1997 היא הפכה לאתלטית האהובה עליי. לא בגלל תואר אלופת העולם ב-100 מטר בו זכתה, אלא בזכות החיוך המבויש של הצעירה קצוצת השיער שכמעט והתנצלה בפני יריבותיה על שניצחה אותן. אותה צניעות כובשת תמיד נותרה על פניה, גם בשנים בהן הפכה לכוכבת הכי גדולה של האתלטיקה העולמית, וגם בשנים בהן הדפה ללא הפסקה את השמועות על הסמים הממריצים שנטלה. עד אותו היום, לפני שנה בדיוק, בו הודתה שהכל היה שקר אחד גדול.

        הכעס שהציף אותי ברגע בו חשפה ג'ונס את סודה הלך ופחת עם הזמן, ועונש המאסר שנגזר עליה כמעט וגרם לי למחול לה, עד שהגיע המופע של יוסאין בולט בבייג'ינג. הטיסה שלו בגמר ה-100 מטר העלתה על פניי חיוך ענק שלא ירד במשך יומיים, אבל ברגע בו עצר הסילון הג'מייקני את השעון על 19.30 שניות בגמר ה-200 מטר, פתאום הרגשתי שמשהו לא בסדר. הייתי משוכנע שהוא נקי, וכל כך רציתי לחגוג יחד איתו את ניפוץ השיא הגדול מכולם, אבל הספק הקטן והמרגיז הזה עצר אותי. אותו ספק תמידי שנטעה הבגידה של מריון ג'ונס בליבם של כל אוהבי הספורט, ובגללו אין לי שום כוונה לסלוח לה לעולם.

        לותר מתיאוס חי בסרט (איציק יצחקי)

        בא לנו איזה גרמני לישראל, חושב שהוא זה שילמד אותנו את תורת המשחק. הצחיק אותנו. כאן בישראל, אין מקום לאיזה תורת משחק משנות ה-80', לפסים קצרים. מי הוא חושב שהוא, החבר של ברמה? מי הוא שילמד איך משחקים כסאח בקבוצה של חיים בר? מי הוא, הגרמני המהולל, שילמד את דלה ימפולסקי להרים כדור, את איתי שכטר לעשות דאבל פס, את זאב חיימוביץ' להרחיק כדור, הא? כולה אלוף עולם וחושב שהוא בא לעשות לכולם בית ספר. הלו, גרמני, תתעורר. את טל מעבי לא מלמדים לשחק כדורגל, את פרנסיס קיויו לא מלמדים לשחק עם הגב. אחח, לותר לותר, מה חשבת לעצמך – שתלמד שחקן ישראלי להוביל כדור? איך להוציא חוץ? כולה מקום ראשון, אפשר לחשוב. לך, לך תלמד מקלינסמן, לך. מזל, מזל שאתה לא צריך לצום היום. יאללה, וקסלה דן אנדליך אאוס!