מי המציא את המילה אהבה?

כבר הרבה זמן לא זכור ספורטאי ישראלי שהצליח להלהיב ולרגש את חובבי הספורט כפי שעשה זאת דודי סלע בתחילת השבוע. בדרך כלל התקשורת המקומית נוטה להיסחף, להפריז ולהתלהב יתר על המידה מהבלחות חד פעמיות של ספורטאינו, אבל נדמה שהפעם, אולי הפעם, אכן מדובר בדבר האמיתי. מי שראה את סלע מלהטט מול רוברדו, שוטלר ובעיקר רודיק לא יכול היה שלא לתפוס את הראש בתדהמה מהטניס האיכותי של הבחור צנום המימדים, מהמכות המגוונות, מהזריזות המרשימה, מחבטות ההעברה המדויקות, וחשוב מכך - מסגנון המשחק האטרקטיבי והכל כך שובה עין. בניגוד לשחר פאר, שבה התאהבנו אך ורק בזכות היותה ישראלית, נדמה שככל המדובר בסלע, כל חובב טניס באשר הוא אמור להביט בו בהערצה, ולהיכבש.

נדמה שמגיעה מילה טובה גם לצ'רלטון, על התגובה המהירה וההחלטה לשדר את המשחקים מסין. מנגד, בעוד על כישורי ההגשה של דני רופ אין טעם להרחיב את הדיבור, אי אפשר להתעלם מהשיבוץ המפתיע בעמדת הפרשן, הלא הוא לא אחר מאשר עופר סלע, אחיו של דודי. נדמה שאת מחיר חוסר המקצוענות של הפרשן שילמה בעיקר צ'רלטון, ואין מדובר בחובבנות שהתבטאה בפליטות הפה המביכות ("סוף סוף יהיה לי כסף לשלם את דו"חות החנייה", אמר בהתייחסו לסכומי הזכייה של אחיו), אלא בעיקר בגילוי הלב חסר הטאקט – "לא, אמא שלי לא רואה את המשחק", סיפר, "היא לא עשתה את הערוץ הזה".

בקושי חמישה מחזורים עברו מאז פתיחת הליגה האיטלקית, ונדמה כאילו ז'וזה מוריניו כבר 30 שנה בסרייה A. תוך פחות מחודשיים באינטר הוא כבר הספיק לריב עם התקשורת, להשניא את עצמו על הקולגות, להסתכסך עם חצי מהמאמנים, להשמיץ את רניירי, לבקר את אנצ'לוטי, להתבכיין על השופטים ולהתלונן להתאחדות. "כשאני מסתכל על הטבלה, עם כל הכבוד, אני לא מסתכל על לאציו, נאפולי או קטאניה. אני רואה שאנחנו לפני רומא, יובנטוס ומילאן", אמר אחרי ההפסד בדרבי, וניתן היה ממש לחוש את השנאה שלו ליריבה העירונית, כאילו את כל חייו בילה בפרברי מילאנו כנראזורי שרוף שעמד בצלה של מילאן הגדולה והמושחתת. גם אם ההתנהגות הזו ממחישה בעיקר את הצורך האובססיבי שלו לספק כותרות וסנסציות ולהימצא בעין הסערה בכל מחיר, אני נוטה לזהות בדבריו דווקא את התשוקה, הטוטאליות המקצועית והמחויבות הכנה לקבוצה ולאוהדיה. בסופו של דבר, אוהדים תמיד יעדיפו לשמוע את המאמן שלהם מתבטא באמוציונליות וברגשנות, בניגוד למאמנים הישראלים שעסוקים בעיקר בכיסויי תחת ותירוצים משעממים.

מוריניו פשוט יודע את הסוד: אוהדי הספורט מונעים מרגש, מזרמים של רגשות ואמוציות שמשתלטים על הגוף. את מה שחשו ביום חמישי אוהדי הפועל ת"א חווה בעבר כל אוהד כדורגל. אין דבר יותר מדכא מאשר לראות את הקבוצה שלך מובסת, אך נדמה שכשזה קורה במשחק חוץ, הכאב גדול שבעתיים. יש משהו קורע לב בלשמוע את האוהדים המקומיים חוגגים על חשבון העליבות של האהובה שלך, צועקים "אולה" אחרי כל מסירה, עושים משולשים, משתעשעים על חשבונה, שרים וצוהלים, דורשים את הקזת הדם, ואילו אתה יושב בבית, נבוך, מושפל, ובעיקר חסר אונים. הדבר חמור אף יותר כשאתה נמצא פיזית באיצטדיון העוין, כשבנוסף להפסד הכואב אתה אף משוקץ, מגודף, מנואץ ומקולל על ידי חבורת פרחחים, שמשליכים לעברך גרעינים וקוראים לעברך בשנאה מופגנת "לך הביתה יא מנאייק". זר לא יבין זאת, אך אלה הדברים שגורמים לכל אוהד כדורגל לתעב כל קבוצה שהוא אי פעם הפסיד לה, להמתין בסבלנות לנקמה, ובהזדמנות הראשונה לגמול לאוהדיה ולהתנהג אליהם בדיוק באותה צורה. האמת, זה די מהנה.

רק לעתים נדירות מזדמן לאוהדים להשתתף באירועי ספורט בהם הם יכולים לזנוח לכמה שעות את הנקמנות והשנאה, ולהתרכז רק באהבה טהורה ובאנרגיות חיוביות. וכך בשבת על כל אוהדי מכבי ת"א להתקבץ בהמוניהם בהיכל נוקיה, להתעטף בשמחה ובדגל צהוב ולהודות לאחד מגדולי הכדורסלנים שנחתו בישראל. ניקולה וויצ'יץ', בדיוק כמו מוריניו, מספק לקבוצתו הרבה מעבר לכישרון והבנת משחק; לאורך שבע השנים שלו בת"א וויצ'יץ' הצליח לתת לאוהדים הצהובים את התחושה שמכבי היא כל עולמו, שהוא יעשה למענה כל שביכולתו, שהוא יקריב, יילחם, יאהב וינצח. אי אפשר להתל בחושים הטבעיים של החבר'ה ביציעים, שביכולתם לזהות מיהו שכיר חרב ומיהו לוחם אמיתי, מי מחויב אך ורק לעצמו ומי מחויב בעיקר לאוהדים. תודה לך ניקולה.