מחממים את הפרקט: טורונטו רפטורס

מאזן בעונה שעברה: 41:41.
סיימה את העונה: הפסידה 4:1 לאורלנדו בסיבוב הראשון

טורונטו הגיעה לפתיחת העונה שעברה אופטימית ומלאת ציפיות, לאחר שהייתה הפתעת העונה שלפני כן וסם מיצ'ל נבחר למאמן העונה. התחושה הייתה שבריאן קולאנג'לו, הג'נרל מנג'ר שהגיע מפיניקס, הוא אכן קוסם שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. טי ג'יי פורד וחוזה קלדרון יצרו מפלצת דו ראשית נהדרת בפוינט גארד, כריס בוש התייצב כאחד הסופרסטארים העולים בליגה והבחירה הראשונה מלפני שנה, אנדראה ברניאני, אמור היה לפרוץ בגדול.

בפועל, הרפטורס חוו עונה די פושרת. בוש נשאר סופרסטאר (22.3 נקודות, 8.7 ריבאונדים), אבל שיחק 67 משחקים וזו הייתה העונה השלישית ברציפות (מתוך חמש) שהוא לא עובר את ה-70 משחקים בעונה הרגילה. המפלצת הדו ראשית בעמדה מספר 1 החלה להתפרק, כאשר פורד נפצע והתברר שקלדרון הרבה יותר יעיל כשהוא פותח, ואפילו מסוגל להפוך לאחד הרכזים הטובים בליגה, עד כדי מועמדות רצינית לאולסטאר. ככל שהעונה התקדמה נהיה ברור שאחד מהשניים צריך לעזוב ושהאחד הזה הוא פורד, ומכיוון שזה חברו הקרוב של בוש, ובוש הוא חברו הקרוב של מיצ'ל, לא מדובר היה במתכון טוב לכימיה טובה בקבוצה.

ההפתעה הגדולה הגיעה מצידו של ג'מאריו מון, רוקי בן 27 שהגיע מהירח (כפי שבישרה הכותרת של הכתבה עליו בכל עיתון ואתר ישראלי) ופתח את העונה בסערה. הוא נרגע בהמשך, אבל נשאר שחקן הגנה נהדר. המאכזב הגדול היה ברניאני, שפשוט נתקע ושיחק כמו רוקי במשך עוד עונה, עם אחוזים איומים וחוסר יכולת לקחת ריבאונד. אנתוני פארקר המשיך להיות שחקן NBA סבבה לגמרי, דלפינו ונסטרוביץ' נתנו גם הם תפוקה טובה ובסך הכל הרפס לא נחלשו מהשנה שלפני כן. הבעיה הייתה שהם גם לא התקדמו, והבית האטלנטי כן. זה הספיק למקום שישי עם 50 אחוזי הצלחה, ולהופעה אנמית במיוחד בסיבוב הראשון מול אורלנדו, שהשאירה טעם מר לעונה הזאת.

ההתקפה, בסך הכל, הייתה יעילה. בעיקר תודות לקלדרון (8.3 אסיסטים, 1.5 איבודים). טורונטו הובילה את הליגה ביחס האסיסטים-איבודים עם יותר מ-2:1. קבלת ההחלטות הייתה מצוינת וסידרה לא מעט זריקות נוחות שנכנסו באחוזים גבוהים (בעיקר מהשלוש), אבל עיקר נטל ייצור הנקודות נפל על בוש, מה שבלט במיוחד בפלייאוף מול אורלנדו.

ההגנה, לעומת זאת, היתה ממוצעת מצד שחקני החוץ וחלשה בפנים, בעיקר בכל הקשור לריבאונדים ולחסימות. טורונטו גם זכתה בתואר הקבוצה הרגועה בליגה, כאשר גם לה וגם ליריבות שלה הורחקו הכי מעט שחקנים במהלך העונה. רגועה מדי, כנראה, כי התחושה שנוצרה היא שלקנדים יש קבוצה סימפטית ששווה פלייאוף אבל בחיים לא תעבור סיבוב ראשון בסגל הנוכחי.

באו: ג'רמיין אוניל (בטרייד מאינדיאנה), רוקו לני אוקיץ' (קרואטי, שיחק בעונה שעברה ברומא), וויל סולומון (מפנרבחצ'ה), נתן גאווי (רוקי אוסטרלי, בחירה 41), חסן אדאמס (מטראמו באיטליה).

עזבו: טי ג'יי פורד, ראשו נסטרוביץ' ומייסיאו באסטון (בטרייד לאינדיאנה), קרלוס דלפינו וחורחה גרבאחוסה (לחימקי מוסקבה), פרימוז ברזץ' (לרומא).

קולאנג'לו הוא לא GM שקופא על השמרים ומסתפק בקבוצה סימפטית. הוא הגיע למסקנה הנכונה שכדי להתקדם הוא יהיה חייב להמר, ומכיוון שהיה לו ביד פוינט גארד מיותר הוא יכול היה לעשות זאת עם מינימום סיכון. את הז'טונים הוא החליט לשים על ג'רמיין אוניל, הפוטנציאל הגדול ביותר שניתן היה לקבל תמורת פורד, רכז זריז, אבל בעל היסטוריית פציעות לא פחות מרשימה משל אוניל. אינדיאנה קיבלה, יחד עם פורד, את החוזים הגמורים של ראשו נסטרוביץ' ומייסיאו באסטון, ואת הבחירה ה-17, בעוד שטורונטו קיבלה את הבחירה ה-41.

על ג'וניל נכתב כאן לפני כשבוע, לכן נקצר הפעם - סופרסטאר בדעיכה שהיה יותר פצוע מכשיר בשנים האחרונות ומקווה ששינוי האווירה יעזור לו לשחזר את תהילת העבר. הוא בוודאי ישפר את מאזן הריבאונדים והגגות של הקבוצה, ויספק נוכחות הגנתית בצבע, נוכחות שהיתה חסרה עד מאוד. אם הוא יצליח להישאר בריא וישתלב במשחק ההתקפה היעיל (לעומת התדמית שלו, הוא דווקא יודע למסור ולהיות שחקן קבוצתי) הוא יכול לעזור לטורונטו לבצע קפיצת מדרגה משמעותית.

בהחלטה להמר על ג'וניל היה ככל הנראה גם מניע נוסף. החוזה הענק שלו מסתיים ב-2010, הקיץ בו מתפנים המון שחקנים מעניינים, ולכריס בוש יש אופציה לצאת מהחוזה שלו ברפטורס. אם פרויקט בוש-אוניל לא יצלח, קולאנג'לו בוודאי ישווק את אוניל שלו בשנה הבאה כחוזה גמור של 23 מליון דולר, שאין קבוצה שלא תרצה וינסה להביא תמורתו שחקן או שניים אמינים יותר שיעזרו לבוש להשתכנע להישאר בקנדה.

פרט לכך, קולאנג'לו המשיך להפוך את טורונטו לקבוצה גלובלית. היותה הקנדית היחידה ב-NBA הופכת אותה לפחות אטרקטיבית לאמריקאים ויותר לזרים או אמריקאים שהתרגלו לאירופה, ויחד עם האמון של הג'נרל מנג'ר בכדורסל האירופי הפכו הרפטורס בשנים האחרונות למושבה עולמית. קלדרון הוחתם, כצפוי, לחמש שנים תמורת 46 מליון דולר (מחיר מציאה), בבחירה ה-41 הגיע הרוקי האוסטרלי גאווי, כגיבוי לקלדרון הוא הביא את רוקו לני אוקיץ' הקרואטי ואת מיודענו וויל סולומון (הנציג השלישי מהקבוצה של מכבי ת"א שניצחה את טורונטו במשחק ההכנה לפני שלוש שנים שהראפטורס מחתימים) שצבר קילומטראז' מכובד בצמרת האירופאית, ולהשלמת הסגל לקח קולאנג'לו את חסן אדאמס ששיחק באיטליה. דלפינו לא קיבל הצעה רצינית ועזב למוסקבה יחד עם גרבאחוסה. לא נורא.

כיאה לקבוצה גלובלית, היתה לטורונטו נציגות מכובדת באולימפיאדה בבייג'ינג. הנציג הבולט היה דווקא האמריקאי - בוש, שנחשב לאחת ההפתעות הנעימות של האליפות. בנבחרת של מייק ששבסקי ושל אבא ג'רי קולאנג'לו, קיבל עליו בוש תפקיד משני וביצע אותו בצורה נפלאה. הוא קלע בעיקר ליי אפים בזכות תנועה ללא כדור, היה אגרסיבי במיוחד בהגנה ובריבאונד ולא לקח על עצמו שום דבר מיותר בהתקפה, מה שעזר לו לקלוע ב-77.4 אחוזים בלתי אפשריים מהשדה. עכשיו, לטענתו, הוא סיבך את עצמו, כי בטורונטו גילו שהוא מסוגל לשמור. אם הוא אכן יביא את ההגנה והאגרסיביות מהקיץ לקנדה, אז אפשר להגיד שטורונטו הרוויחה שני שחקני הגנה מצוינים הקיץ.

קלדרון, מצדו, פחות הרשים. הוא אמור היה להנהיג את נבחרת ספרד אבל לא בלט רוב הזמן, וראה את הילד ריקי רוביו מכרסם לו בדקות. הוא נפצע ופספס את חצי הגמר ובעיקר את הגמר, בו ספרד נתנה הצגה גדולה למרות ההפסד. הפציעה שלו לא רצינית והוא הגיע כשיר לפתיחת מחנה האימונים בשבוע הבא. הנציג השלישי של הרפטורס במשחקים האולימפים היה אוקיץ', שלא הראה יציבות בנבחרת קרואטיה ולא בטוח שהוא מוכן ל-NBA, מה שעשוי להוביל את וויל סולומון לתפקיד משמעותי יותר.

חמישייה: חוזה קלדרון, אנתוני פארקר, ג'מאריו מון, ג'רמיין אוניל, כריס בוש

ספסל: אוקיץ', סולומון, ג'ייסון קאפונו, ג'ואי גרהאם, אדאמס, אנדראה ברניאני, כריס האמפריס, גאווי.

מאמן: סם מיצ'ל (עונה חמישית במועדון)

מועמד לפריצה: בוש נפצע שלוש שנים ברציפות ומגיע אחרי קיץ עמוס, ג'וניל מחמיץ 30 משחקים בעונה ממוצעת ורוב המחליפים לגבוהים עזבו. שני הגבוהים שנשארו על הספסל הם ברניאני וכריס האמפריס, והם בהחלט יכולים למצוא את עצמם משחקים הרבה יותר דקות מהצפויאם צריך להמר על מי מהם, אז נלך על האמפריס הקשוח בתור זה שיכול להתקדם השנה, גם כי הוא לא קיבל מספיק צ'אנסים עד היום ויש לו מה לתרום, וגם בגלל שיהיה מוזר לשים את אותו השחקן גם כמועמד לפריצה וגם לדעיכה.

מועמד לדעיכה: הבנתם נכון, אתם מהירי מחשבה - ברניאני הוא האיש. הוא לא הראה עד היום יכולת שיכולה לדעוך, זהו המעמד שלו שיספוג השנה מכה אנושה. מסתבר שגם קולנג'לואים מסוגלים לטעות, מה שכואב במיוחד כשמדובר בבחירה הראשונה בדראפט. אבל בריאן לפחות גדול מספיק כדי להודות ולהמשיך הלאה. ההבאה של ג'וניל היא, בין היתר, הבעת חוסר אמון מוחלט באיטלקי מרובה ההייפ. ימי החסד נגמרו, והפעם ברניאני ייאלץ להרוויח כל דקה שהוא יקבל.

אקס פקטור: קלדרון. יש הבדל בין לככב כשהרכז הראשון פצוע לבין לקבל באופן רשמי את המפתחות לקבוצה. הרבה לפני שאלת ההשתלבות והבריאות של ג'וניל, טורונטו תהיה תלויה ביכולת של קלדרון לשחק באופן קבוע ברמה בה שיחק בין דצמבר לפברואר בעונה שעברה. טורונטו היא קבוצה של רכז, היא מייצרת מצבי קליעה דרך תרגילים, תנועה וקבלת החלטות טובה. בלי בעל בית אמיתי זה לא יעבוד.

תסריט אופטימי: בוש אולסטאר, קלדרון וג'וניל לא רחוקים, ברניאני מתחיל להראות את הכשרון ומשתלב במעט המשחקים שג'וניל ובוש יושבים בהם בצד. פארקר ומון משיכים לתרום בשקט. בעונה גדולה טורונטו מסוגלת להתברג בין שתי הראשונות באטלנטי ובין ארבע הגדולות במזרח עם יותר מ-50 נצחונות.

תסריט פסימי: ג'וניל נפצע בדצמבר, בוש בפברואר, קלדרון והשחקנים המשלימים הינם סולידיים, ולא יותר. 38 נצחונות בלי פלייאוף ובוש מתחיל לדבר על עזיבה ב-2010 כעל החלטה סופית.

תחזית: טורונטו היא קבוצה טובה שתלויה על כמה בלימות. בתחזית הריאלית היא פחות טובה מחמש הגדולות של המזרח (בוסטון, דטרויט, פילי, קליבלנד ואורלנדו) ונאבקת על מקום 6-7 עם 46 נצחונות. אבל לא אופתע אם דווקא אחד התסריטים הקיצוניים יתממש במקרה שלה.