כשהילד הדחוי באמת מתעצבן

שערים דרמטיים ושיפוט שערוריייתי שפעו במחזור האחרון בספרד אפילו יותר מהרגיל, אבל הסיפור האמיתי לא מצוי על כר הדשא. הסיפור הגדול של המחזור מצוי בניצחון של ברצלונה בדרבי הקטלאני ההזוי שהסתיים בדקה ה-103 – וספציפית ביציעים. כמה מאוהדי ברצלונה החליטו להיפרד מהמונטז'ואיק (אותו תעזוב אספניול בסיום העונה) עם חזיזים שהושלכו לעבר אוהדי הקבוצה הביתית, שבנס לא גרמו לנפגעים. אירועים עם פוטנציאל אלים פשוט לא קורים בדרך כלל בכדורגל הספרדי, לפחות לא מחוץ לעיר סביליה ולויסנטה קלדרון, בטח ובטח שהם לא קורים לרוב בהקשר של ברצלונה, הידועה לשמצה דווקא ב'אוהדי התיאטרון' שלה.

אבל תיאטרון הוא הדבר האחרון שתראו במפגשים בין בארסה לאספניול. היריבות הזו היא הדבר הכי קרוב ל"מורבו" האינסופי שקיים בין שתי הענקיות של ספרד, והיא מזכירה עניין חשוב: בארסה איננה רק הצד המקופח תמידית בכדורגל הספרדי. בהקשר הקטלאני היא גם הצד המקפח. למעשה, החזיזים בשבת היו רק שרשרת נוספת במותג הותיק - "בארסה ואספניול: שנאה מזוקקת - since 1900".

במובן מסוים הכול התחיל עוד במאה ה-19. ב-1898 קרסו סופית שרידי האימפריה הספרדית: אובדן קובה לטובת ארצות הברית נחשב לאחד מאירועי המפתח בהיסטוריה המודרנית של ספרד בכלל וכרגע מכונן עבור הלאומיות הקטלאנית בפרט. מבחינת האליטה הכלכלית הקטלאנית – שכ 60% מייצוא מפעליה יועד לאי – הכישלון בקובה היה בבחינת עדות סופית לכך שממדריד לא תצמח הישועה. כך החלה להתבסס התנועה הלאומית הקטלאנית אשר קראה להסרת "הנטל" שהיווה השלטון המרכזי על שגשוג האזור, שהוביל יחד עם חבל הבאסקים את מהפכת התיעוש של ספרד והוצף במהגרים מאזוריה העניים (בעיקר אנדלוסיה).

בארסה נוסדה שנה לאחר מכן, ב-1899, והשתלבה מהר מאוד באותה אווירה פוליטית של דרישה גוברת והולכת לאוטונומיה, אף שמייסדה היה בכלל שוייצרי - האנס (ששינה את שמו לשם הקטלאני ההולם ז'ואן) גאמפר, יחד עם צמד אנגלים. הזהות הקטלאניסטית והקוסמופוליטית של ברצלונה התבססה בין היתר כניגוד מפורש לזהותה של אספניול, שהוקמה פחות משנה מאוחר יותר, בשנת 1900. אליטות הטקסטיל של ברצלונה היו אלו שהניעו את הלאומיות הקטלאנית וספציפית גם את בארסה כמועדון. אספניול, מנגד, התיימרה להיות הקבוצה של המהגרים קשיי היום – וספציפית של אלו מבין אותם מהגרים שרצו לשמר את זהותם הספרדית ולא להיטמע לחלוטין בהווייה הקטלאנית. לכן, לא היה זה פלא שתוך זמן קצר המועדון היה ל"ריאל קלאב אספניול", כאשר הפך את המלך אלפונסו ה-13 לפטרונו. ולמקרה שלמישהו היה ספק, השם אספניול אוית בהגייתו הספרדית ולא הקטלאנית, וכמובן שעל סמל המועדון הוטבע סמל בית המלוכה, בעוד לסמל של ברצלונה היו את צבעי קטלוניה.

הניגוד הפוליטי בין אספניול לברצלונה נעשה מוחשי ב-1918, כאשר, בהשראת "14 הנקודות" של הנשיא האמריקני וילסון הופצה בקטלוניה עצומה רחבה למען עצמאות. ראשי אספניול לא רק נמנעו מלצרף את חתימתם, אלא גם הניעו עצומה הפוכה המתנגדת לאוטונומיה שנפתחה במילים החד משמעיות: "מטרתנו היא לאושש את עיקרון האחדות הלאומית בכל רבדי החברה הספרדית." המילים האלו נוסחו על ידי קבוצת הבריונים "פניה איבריקה"(Peña Iberica) , שנוסדה כדי להפעיל אלימות כנגד הבדלנים, אלימות שנמשכה כאשר נלחמה מאוחר יותר לצד כוחות פרנקו במלחמת האזרחים בספרד.

בבארסה, לעומת זאת, התרכזו עוד לפני המלחמה במסר פוליטי הפוך לחלוטין. ביוני 1925 נערך בלס-קורטס (Les Cortes), האצטדיון הביתי שקדם לקאמפ נואו, משחק ידידותי מול קבוצה בשם יופיטר שהכנסותיו נועדו לשמש את האורפאו קטאלה (Orfeo Catala), אגודה מוזיקלית שהייתה סמל תרבות קטלאנית. ביציע הכבוד ישבו מנהיגי התנועה הלאומית לצד מייסד האורפאו, לואיס מילה פאחס, שצפו כיצד להקת מלחים בריטים מן הצי המלכותי שהוזמנה לאירוע החלה לנגן את ההמנון הספרדי. הבוז האדיר שנשמע מן הקהל גרם לבריטים המסכנים לעבור אינסטנקטיבית להמנון האנגלי – מה שגרם לקהל לפרוץ בתשואות ספונטניות. זה אולי נשמע כמו לא יותר מאשר אנקדוטה משעשעת, אבל פרימו דה ריברה, הדיקטטור ששלט באותה תקופה בספרד, לא צחק – וכעבור מספר ימים הוציא צו צבאי שקנס את מנהלי המועדון והקפיא את פעילותו לחצי שנה. כפי שכתב פיל בול, "רוביקון כלשהו נחצה באותו יום... ברצלונה הגדירה עצמה באופן בלתי הפיך כקהילת בוגדים בולשביסטיים, חוטפי החלום על ספרד מאוחדת".

מי הפסיד מהאירוע הפוליטי הזה ומכל אלו שבאו אחריו? אספניול, כמובן. בעוד ברצלונה הלכה וצברה תאוצה כסמל כל הדברים הקטלאניים, המועדון השני של העיר הלך ונדחק לשוליים. כל מהגר שהגיע לברצלונה היה צריך לבחור, ברגע שמצא לעצמו מקום לגור בו ועבודה (ואולי אפילו במקביל), גם קבוצת כדורגל. רובם, אחרי ככלות הכול, רצו להשתייך לביתם החדש ולא יכלו לעשות זאת באמצעות הקטלאנית אותה לא ידעו (או שדיברו אותה במבטא מזעזע, מה שגרוע לא פחות). על רקע כל זה הבחירה בבארסה הייתה טבעית. זו הסיבה שלברצלונה היו בשנת המאה שלה 112,000 חברי מועדון, ולאספניול היו עדיין 16,000 – בדיוק אותו מספר חברים שהיה גם ב-1950, כאשר גל ההגירה השני לקטלוניה רק החל.

המספרים האלו מספרים רק חלק מתסביך הנחיתות ממנו סובלים אוהדי אספניול, כמו כל מיעוט באשר הוא. האירוניה היא שבעוד בארסה מתיימרת לייצג את מחאת (ובשנים האחרונות גם את הצלחת) המיעוט הקטלאני כלפי חוץ, מול שאר ספרד, הרי שבתוך קטלוניה היא מייצגת את הענק הדורסני. הספורט הוא כמובן רק חלק מהעניין. כנס שהתקיים באמצע שנות התשעים בעיר ברצלונה ועסק בחינוך רב-לשוני נוהל אך ורק בקטלאנית ובאנגלית. קבוצת מפגינים מחוץ לאולם הכנס חילקה עלונים, בספרדית כמובן, בהן הוצגו טענות על "פאשיזם הפוך" – על האופן בו ההטמעה הקטלאנית מדכאת את המיעוט באזור שרוצה לשמר את זהותו הספרדית, ממש כשם שפרנקו דיכא את הזהות התרבותית של הקטלאנים עצמם. בין המפגינים בלטו אוהדי אספניול.

אף אחד לא ממש הקשיב להם - וזה לא מפתיע כאשר מסתכלים על 'המיינסטרים' בקטלוניה. בארסה מגלמת את אותו מיינסטרים, וכפי שכתב פעם סיימון קופר כהמחשה לעוצמה התרבותית של המועדון לעומת מותגי על אחרים בעולם הכדורגל, "ליד בארסה מנצ'סטר יונייטד נראית כמו רוצ'דייל. ליונייטד אין תוכנית סאטירה שבועית שמוקדשת להם בבי.בי.סי. הם גם לא מארגנים תחרות אמנות כה יוקרתית שאפילו סלבדור דאלי השתתף בה, הם גם לא יכולים להתגאות בעובדה שהאפיפיור מחזיק בכרטיס מנוי מספר 108,000. אפילו המוזיאון של בארסה הוא הכי פופולרי בעיר, עם יותר מבקרים ממוזיאון פיקאסו".

סביר להניח שמעולם לא שמעתם על רו'צדייל. זה לא מפתיע. למקרה שתהיתם, גם הקבוצה הזו נמצאת באזור מנצ'סטר, ומשחקת בליגה החמישית באנגליה. למרות שמעמדם בליגה הראשונה איתן, באספניול מרגישים כבר יותר ממאה שנים כמו רוצ'דייל של העיר ברצלונה – הם בקושי יצליחו אי פעם להתחרות באחיות פיק, שלא לדבר על פיקאסו. תייר ממוצע שמגיע לברצלונה ללא עניין מיוחד בכדורגל עלול לחשוב שבעיר הייתה קיימת מאז ומתמיד קבוצה אחת בלבד. ליד המגה-סטורים של בארסה, חנות המרנצ'דנייז של אספניול נראית, כפי שניסח זאת חבר טוב (ואוהד הפועל פ"ת לצערו), "בערך כמו אחד מהקיוסקים ליד האורווה". אז מה עושים באספניול בתגובה? על כר הדשא מנסים למרר לבארסה את החיים כמה שיותר ומגישים לריאל מדריד אליפויות (כמו במשחק הדרמטי בקאמפ נואו לפני שנתיים). וביציעים? גם כאן, בדומה מאוד לתהליך שקרה לאתלטיקו במדריד, האנלוגיה לעומת פסיכולוגיית ילדים ברורה: ככל שהילד דחוי יותר הוא הופך לאגרסיבי יותר ומתנהג כאילו הוא מרוצה מבדידותו – "זה לא אתם שדוחים אותי, זה אני שמשאיר אתכם בחוץ." התוצאה הצפויה היא ארגון אוהדים מפחיד. במקרה הזה מדובר ב"בריגדות הכחולות לבנות", היורש של הפניה איבריקה. זוהי קבוצה שמקפידה לא רק על שמה בעל הקונוטציות הצבאיות-במכוון, אלא גם על צלבי קרס מעוצבים היטב (שוב אירוניה לנוכח פירוש שמו של האיצטדיון הביתי – הר היהודים). אין פלא שהם מצליחים להוציא את הצד הגרוע ביותר מהגרועים ביותר שבקרב אוהדי בארסה.

האחרונים, בתורם, גם רחוקים מלהיות מועמדים לפרס נובל: "הבו'צוס נוייס", "הקומץ" בגרסת בארסה, היא קבוצה של מאות בודדות של אוהדים שנבלעים בקאמפ נואו העצום במשחקים הביתיים. הם היחידים שמעיזים להגיע למשחקי חוץ של מול אספניול. סביר להניח שכל בולדוג ממוצע (זהו סמלם) חכם יותר מהם: השם שהיה אמור להיות "נערים מופרעים" (bojos nois) הפך, הודות לשגיאת כתיב, להיות "נערי קופסת העץ" (boixos nois), מה שנראה בדיעבד לחבר הגאונים ככינוי 'מטורף' עוד יותר. ז'ואן לפורטה הכריז מלחמה על החוליגנים הללו מרגע כניסתו לתפקיד – והם בתגובה הכריזו עליו מלחמה במקביל למלחמתם המתמשכת באספניול.

מאבקו של לפורטה בחוליגנים מבית לא הפך אותו או את בארסה למקובלים יותר על אנשי אספניול, ובראשם הנשיא (המוערך) דניאל סאנצ'ז ליברה. השנאה במשקל כבד שרווחת בין שני המועדונים לא נרגעה בשום שלב, למרות הניסיון ה'צולע' של אספניול להתרחק מן החיבור לימין הפוליטי בספרד, באמצעות שינוי שם המועדון להגייתו הקטלאנית ב 1994. גם בשנים האחרונות מושמעות אינספור טענות מצד אספניול על שיפוט המוטה נצחית לטובת בארסה, על התנשאותה בעיר ועל התנהלות בלתי הוגנת (כולל פרשיות מכוערות סביב שחקנים דוגמת חאווייר סביולה שלא קיבל אישור מלאפורטה לעבור ליריבה העירונית).

סביר להניח שהתפתחות האירועים במשחק האחרון רק תעצים את כל אותן טענות. במקביל, משקל ההיסטוריה הוא כנראה הסיבה שלאפורטה חרג ממנהגו התקיף אל מול החוליגנים 'שלו' והעדיף לבקר את מחדלי האבטחה של אספניול שאיפשרו את האירועים ביציעים. גם התגובות של סאנצ'ז ליברה ("אולי נלך ונקים ליגה אחרת") לא מרמזות על התקררות ביריבות ההיסטורית וההיסטרית הזו, ששורשיה התחילו עוד בסוף המאה ה 19. סביר להניח שכל העניין הזה יימשך עד שהבוצ'וס נויס ילמדו לאיית, מה שיקרה פחות או יותר כשואן ניסטלרוי יפסיק להתחפש לקונוס במשך 90 דקות, רק בשביל לנצח את המשחק במהלך אחד. בספרד בכלל ובכדורגל הספרדי בפרט, אסור אף פעם לזלזל בכוחה של המסורת. אולי בכל זאת ישנם דברים שנמשכים לנצח.