נא לפתוח יומנים

נדמה שאם יש מישהו שמסוגל להזריק קצת אופטימיות לכדורגל הישראלי במצבו הנוכחי, זה מאור בוזגלו. יש לו את זה, לבחור, את אותו קסם מיוחד שמאפיין כוכבים, אך מעבר ליכולתו להעניק עניין וצבע לליגה, די ברור שמי שזקוקה לו יותר מכל היא הנבחרת. ניצחון בלטביה, עדיף תוך כדי הפגנת יכולת מעודדת, ייתן דחיפה גדולה לסיכויי הנבחרת להעפיל למונדיאל, ומי יודע, אולי הענף השוקע יחווה מעט רגעי אושר נדירים. כנראה שלא, אבל זה ראש השנה. בואו נהיה אופטימים.

לא קל לראות משחק שלם של בייסבול. צריך להיות חובב ממש מושבע של המשחק המוזר הזה כדי לשרוד שלוש שעות מתישות באמצע הלילה, עם ההפסקות המעיקות והססטיסטיקות המיותרות, אבל פעם בשנה, בוורלד סירייס, אפשר להתמסר לדרמה, כשכל זריקה מכריעה, כל חובט גיבור, כל ניצחון נכנס להיסטוריה. אם הקאבס יהיו שם במשחק השביעי של הגמר, בקרב על אליפות ראשונה אחרי 100 שנה, אתם לא רוצים להחמיץ את זה. בין אם ינצחו או יפסידו, זה יהיה בלתי נשכח.

חודש כסלו הוא הזמן בשנה שבו שוב מתגלה האהבה הישראלית לכדורגל האנגלי. אומנם הכריסמס בפרמיירליג כבר לא גדוש כבעבר, אך עדיין אלפי ישראלים יעשו את דרכם ללונדון הקפואה כדי לטעום מעט מההילה של המסורת האנגלית, לחוש את הבארים סביב האיצטדיון, לצעוד את הדרך מהרכבת לצד האוהדים המקומיים, לטעום מהדגים המטוגנים והצ'יפס המוגש בנייר עיתון ולחוות את האווירה שאין כמותה בכל העולם. אנחנו נראה בטלוויזיה. גם נחמד.

בעוד כל חלקו הצפוני של כדור הארץ סובל מהקור, באוסטרליה משתולל לו קיץ חם ומגניב במיוחד. אין פלא שעולם הטניס בוחר לפתוח את השנה במדינה שהכי אוהבת ליהנות מספורט; אין טניסאי שזכה להשתתף באליפות אוסטרליה שלא ציין את חיבתו לאווירה הייחודית במלבורן; אין אוהד שהיה חלק מהקהל הססגוני הזה שלא חלם לחזור בשנית לחגיגה של טורניר כה נפלא. ונקנח בברכה אופטימית: יאללה דודי.

אז נכון שהאולסטאר כבר לא מרגש כמו פעם, ושתחרות ההטבעות איבדה מהזוהר שלה, ושאי אפשר להשוות את משחק הראווה הזה לנחישות והאינטנסיביות שמופגנות בפלייאוף של הליגה, ועדיין בכל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתעוררים באמצע הלילה רק כדי לראות מה קורה כש- 24 הכדורסלנים הכי טובים בעולם מתאגדים על מגרש אחד, ומספקים את אחת ההצגות הכי מלהיבות של השנה. משום מה, לא נראה שהשנה זה ישתנה. אז קדימה חבר'ה, תבדרו אותנו.

אבל פה זה לא באמריקה. כאן אין שואו, בטח שלא הצגות. כאן, בישראל, בליגת העל שלנו, עם ברוך דגו ושאר החברים, המציאות נראית אחרת. בשנים האחרונות פתיחת הסיבוב השלישי היה אחד מרגעי המשבר המרכזיים של ליגת העל, רגע שהמחיש כמה מיותר נראה לפעמים קיומו של הענף וכמה סתמית היא שגרת חיינו. מה אנחנו כבר מבקשים? מאבק צמוד בצמרת? תחתית צפופה? קצת ספורטיביות? האם לנצח נגזר עלינו להסתפק בדגו?

אלה הימים בהם מומלץ לשאת תפילה אל השמים, ולהודות לאל הגדול על שהעניק לנו את יורוספורט. במקום להתמרמר על מר גורלנו, מוטב שנתמסר לערוץ האירופאי המשובח, שישדר אל סלוננו היישר משפילד עולם שכולו טוב, בו הספורטאים עדיין ג'נטלמנים, השופטים עם כפפות צחורות, והקהל עם מגבעות, מקטרות ושאר גינוני נימוס של המאה ה-19. אם בנוסף רוני אוסליבן ייאות להתייצב על הצד הנכון של המאניה דיפרסיה, הרי שאנחנו מסודרים לשבועיים נפלאים.

כבר עכשיו ניתן לשער את רוח הדברים בימי הפיינל פור. "את מי מעניין היורוליג", יזעקו הטוקבקים, "אף אחד באירופה לא רואה את זה, שכירי החרב של מכבי לא מעניינים, חלאס עם הכדורסל הזה". האמת, הם צודקים, אך למרות הטרוניות, ובניגוד גמור להיגיון הבריא, הרייטינג ינסוק, ומדינה שלמה תשב עצבנית מול המסך. אז בין אם מכבי תגיע לשם או לא, ובין אם תייחלו לניצחונה או למפלתה, לא תהיה לכם ברירה אלא להודות שהיא מעניקה טעם לחייכם. השאר תלוי בארויו.

אין מדובר בניסיון לפקפק במפעל האיכותי והיוקרתי, להפך. אנחנו עדיין מאוהבים במודי, ממשיכים לראות את התקצירים, מעריצים ומעריכים את אלי ונדב, ואפילו נשארים ערים עד להופעה החיה בסוף הערב; ובכל זאת, קצת מתחיל להימאס לראות שוב ושוב את אותן קבוצות מוכרות ומסואבות. אז צ'לסי וליברפול, המסר מיועד אליכן. אנא, מעדו בבקשה בשלבים המוקדמים, נמאס מכן. תנו צ'אנס למישהו אחר, שעוד מתרגש מהמעמד, שלא מקבל חצי גמר כמובן מאליו. מישהו כמו זלאטן.

זוכרים את האיש הזה? לא מזמן קמתם בשבילו במיוחד בחמש בבוקר, עקבתם אחרי כל תנועה שלו, קראתם כל ציטוט שלו, הפרצוף שלו עיטר את שערי כל העיתונים, ולא היססתם להכתיר אותו כ"ספורטאי הגדול בכל הזמנים". נדמה היה שמייקל פלפס השתלט על חיינו, ששחייה היא ענף הספורט הפופולרי בעולם, שמעתה נעקוב אחר כל משחה שליחים זניח, אבל מאז הבריכה נשכחה מלבנו. בתמוז תארח רומא את אליפות העולם, בהזדמנות מצוינת לבדוק את מעמד השחייה. אתם תהיו שם?

בניגוד לקיץ העמוס והגדוש שעבר עלינו השנה, עם היורו האיכותי והאולימפיאדה המהוללת, השנה יהיה שקט יותר, וטוב שכך, כיוון שכך נוכל להעריך יותר את שמונת הימים המענגים של אליפות העולם באתלטיקה בברלין, ולהקדיש את הערבים לבולט ולפאוול, לרובלס וסלאדינו, לוולאסיץ' והלבאוט, לקפיצות והטלות, לריצות ולזריקות, לקהל אינטליגנטי ומעודן שיודע להעריך ספורט במיטבו, וכמובן, לילנה איסינבאייבה, האחת והיחידה.

ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה, עם ניחוח של מלפפון חמוץ. עכשיו קשה לכם לדמיין את זה, אבל בימים הקשים של חודש אלול, בסופה של עונת המלפפונים, אחרי חודשיים בלי כדורגל, אחרי השידורים החיים ממחנות האימונים, אחרי הסיקורים האובססיביים על גורלם של אריק חיימוביץ' ושמעון אבוחצירא, אחרי כותרות מסעירות על כדורגל חופים ומשחקי מטקות, פתאום גביע הטוטו נראה כמו המפעל המרתק בעולם. והתחלנו את שירנו מהתחלה. (צילום: ברני ארדוב)