הרגעים הגדולים, על אמת

אולימפיאדה? נבחרת ספרד? הצחקתם את כותבי וואלה! ספורט, להם יש בראש אירועים אחרים שעשו להם את השנה. פרויקט חג, חלק ב'

מערכת וואלה! ספורט

אם יישאל חובב ספורט מהו הרגע שעשה לו את השנה, קרוב לוודאי שהתשובה האינסטינקטיבית שלו תעיד על אירוע שיא - ההופעות של יוסאין בולט ומייקל פלפס באולימפיאדה, הזכיה של ספרד ביורו, הדאבל האירופי של מנצ'סטר יונייטד או הדאבל של בית"ר ירושלים.

אלא שלחלקנו יש סדר עדיפויות אחר. לראות את פלפס לוקח שמונה מדליות בבריכה או את שחר צוברי חוצה את קו הסיום במקום השלישי זה נחמד, אבל יש דברים שמעלים בנו חיוך והרגשה טובה בהרבה. הנה החלק השני בפרויקט המיוחד של כותבי וואלה! ספורט.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

הבלון התפוצץ, הבלון נקרע (עינב שיף)

עבור מכביסט, הצפייה באובדן האליפות בכדורסל הרגישה כאילו הרגע תפסת את חברה שלך בוגדת בך עם פיני בלילי: זה לא רק ההלם שעצם האופציה הזו קיימת, אלא גם האכזריות שבה אתה מרגיש את הלב שלך נמעך ע"י מגפי בוקרים: לא אירוע שבהכרח תצא ממנו בחיים.

אלא שבתוך הרגעים הקשים האלו מול הפועל חולון, נצנצו להם רגעים קטנים של אושר השמורים רק לנקמה שהוגשה מהמקפיא של תנובה: במשחק הכי חשוב של הקריירה שלו, יותם הלפרין סוף סוף הוכיח את שתמיד ידעתי: מדובר בספין הכדורסל המוצלח ביותר בתולדות הליגה, כישרון מינימלי שנופח ונופח עד שהתפוצץ בפרצופם של האוהדים עוד לפני שבכלל נקלע סל הניצחון, שהרי הלפרין מירר בבכי מעורר רחמים עוד בטרם מכבי אפילו הפסידה.

וכך, בעוד הלפרין עושה הכל כדי לברוח ממעמד המנהיגות המחייב והמצופה ממנו ברגעים הקשים ביותר לאוהדי מכבי ב-15 השנים האחרונות – אני מוצא את עצמי מחייך ושואל: אז עכשיו הוא יסתפק בסן אנטוניו, או שמא ישמש כמחליף ראשון לקובי בריאנט? האם המכללה למנהל אותה טרח לפרסם בראש חוצות תזמין אותו להרצות על מנהיגות בספורט? טורי הפרשנות למחרת רק הרחיבו את ליבי והפכו את ההתעסקות בהלפרין לסוג של מזוכיזם מענג שהתעלה על כל רגע אחר באותה עונה: ההפסד של גרנט, השקיעה של רונאלדיניו, כולם התגמדו לעומת הסכינים הארוכות שנשלפו לעברו של הלפרין באותו לילה. למעשה, רק העובדה שהאיש הצליח בוירטואוזיות של הודיני לדפוק את הסקאוטים של אולימפיאקוס הפריעה לי לחגוג את התרסקותו, אבל זה רק מבטיח שגם בסיום העונה הזו – מישהו יכתוב את הדברים האמורים לעיל בשפה היוונית.

ויוה, קרקוב (ארז מיכאלי)

ישראל היא אחת המדינות שמשמשות גן עדן לעשירים. היא מפריטה את נכסיה הציבוריים לאילי הון במחיר מצחיק, מעניקה להם הטבות חלומיות והפער בין עניים לעשירים בה הוא מהגבוהים בעולם. כל זה היה אמור להוביל מזמן להתקוממות חברתית, אבל בישראל חיים יהודים שטרם נגמלו מהגולה, והם מעריצים את הפריץ שמאכילם מכף ידו. ארקדי גאידמק הוא אחד הגבירים הללו, אשר גמילות החסדים שלו אינה נעשית בסתר אלא תחת אור השמש, וכל מניעיו משרתים את האדרת כוחו בעיני הציבור.

בית"ר ירושלים היא אחד המכשירים המשמשים את איש העסקים, שכל דמותו אומרת שוני ומרחק מהאוהד הממוצע של הקבוצה. גאידמק ממוצא רוסי, עשיר ואינו דובר את שפת הארץ. גאידמק קנה לבית"ר תארים בכספו, אבל אופן הניהול שלו הוא אולטרה-קפיטליסטי וכשהדשא לא ירוק מספיק בעיניו, הוא פשוט מחליף אותו בדשא חדש, תוך שהוא מפטר את עובדי הקבלן שלו.

כשצפיתי בקרקוב האפורה מפרקת את בית"ר היהירה, התענגתי. זו לא הייתה "בית"ר" שהתבזתה שם, כי מה לאוסף שכירי החרב ועובדי הקבלן שהתרוצצו על הדשא ולמושג "בית"ר" כפי שאוחנה, מלמיליאן ונוימן הגדירו. זו הייתה תבוסת התנשאותו של בנאדו, שצרח כששמע שנוסעים לקרקוב; זה היה הפסדה של התקשורת מטעם, היוצאת בפרסום ראשון ובלעדי אחרי כל שיהוק של יצחקי; זו הייתה תשובה לאוהדים האלימים, שחוגגים אליפות בעימותים עם המשטרה; זה היה הפסד הנובורישים הבית"ריים לצניעות הפולנית, זו הייתה תבוסת ה"גאידמקיות", שכולה חוסר הבנה משווע באנשים, ספורט, ניהול ומה שביניהם. כן ירבו.

קצת צניעות, שחר (אורן קורנפלד)

ניסיתי פעם באמת לשבת ולחשוב מה אני לא אוהב בשחר פאר. היא הרי בסך הכל ילדה, היא הביאה לנו כמה הצלחות ואני באופן אישי השכמתי קום לראות אותה מול סרינה וויליאמס ברבע גמר אליפות אוסטרליה. אבל האופי, אתם יודעים, זה משהו שעובר בקלות דרך מסכי הטלוויזיה ועוד יותר במסיבות עיתונאים, וזה לא משהו שגורם לי לחבב אותה.

בחודש פברואר השנה היה פה קרנבל טניס בעקבות הגעת הנבחרת הרוסית למשחקי גביע הפדרציה ואיכשהו הרגשתי סיפוק עם התבוסה שנחלה פאר למריה שראפובה. שתי דקות לפני המשחק שחר פאר באמת חשבה שהיא בליגה של הגדולות, שיש לה את זה, היא הגיעה זחוחה, לא הפסיקה להתלבט עם איזו שמלה ובאיזה צבע לעלות, הרי זה הדבר החשוב במפגש, ובסופו של דבר קיבלה את השיעור שלה שקיוויתי שיכניס אותה לפרופורציות. שראפובה, שהיא לא אחת האהובות עליי בסבב, זרקה לה בסיום המשחק "אני מקווה שלמדת את השיעור שלך", וכמה שמחתי שאולי סוף סוף היא תלמד את השיעור. אני עדיין מחכה. פאר צריכה להבין שכדי להיות כוכבת אהודה, אולי כמו פעם, מוטב שתהיה צנועה. אולי דודי יכול לתרום משהו?

בגלל הצבע (ענבל מנור)

אפתח בוידוי. אני אוהד מכבי נתניה שגדל במשפחה של אוהדי מכבי נתניה, אבל את הקטע הבא אני כותב כאוהד ולא כעיתונאי. ואלוהים עדי, שהיד רועדת לי על המקלדת. ההדחה של מכבי נתניה בסיבוב המוקדם השני של גביע אופ"א, מול קבוצה קיקיונית כמו צ'רנו מורה וארנה, עשתה לי את השנה, ולו רק בגלל היהירות של האדם שמנהל את המועדון ושל שלוחיו. היהירות שגרמה לו לקום בוקר אחד ולהחליט להחליף את צבעי המועדון בגלל "מיתוג מחדש", כי צהוב שחור "מזוהה עם בית"ר ירושלים".

האקט הזה, מהווה עבור מי שגדל על ההיסטוריה המפוארת של נתניה, כיריקה בפרצוף. החוצפה של ראשי נתניה להלין על כמות הצופים שפוקדים את "הקופסא" פשוט מכעיסה. מי שגר בבית זכוכית, שלא יזרוק אבנים. מכבי נתניה הפסידה בבולגריה רק בגלל יהירות וזלזול, בגלל שעלתה לצמד המשחקים עם שני חלוצים שהיו מועדים לשחרור, ונותרו בסגל בגלל אזלת יד של ראשי המועדון, שהגיעו לרגע האחרון, לתום מועד ההעברות, בלי רעיון יצירתי ועשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. לשלוף מהמותן. במכבי נתניה מדברים כל העת על ניהול אירופאי ומחשבה לטווח רחוק, אבל עם בעלים שנתן דדליין לשהותו בקבוצה והחלטות מביכות, לא ברור על מה הם בוכים כל הזמן. מכבי נתניה הנוכחית לא ראויה להיכלל במועדון הגדולות. ההפסד לוארנה הוכיח את זה, כי למכבי חיפה, למשל, זה פשוט לא היה קורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully