ברוסיה, עם האהבה

נסיעה לחו"ל היא הזדמנות מצוינת לבדוק את הפערים בינך לבין זוגתך. בעוד היא שוב מתגלה כפרקטית עד כאב, יעילה וקרת רוח, אתה שוב מתגלה כבטלן חסר שאיפות, רק שטויות בראש שלך, נמאסת, מתי כבר תתבגר. והיא כנראה צודקת. יש לנו רק חמישה לילות ברוסיה, וחבל על כל דקה, ומי יודע מתי בפעם הבאה ייצא לנו להיות במוסקבה, ובלה בלה בלה, אבל אתה רק מציץ בקנאה דרך החלונות על ספסלי העץ של הפאבים הישנים, רואה מבחוץ את החבר'ה אוחזים בכוס בירה, וחולם לראות איתם בשתיים בצהריים שידורים חוזרים של ליגת האלופות.

למעשה, לפרקים נדמה שאין מדובר בחופשה או בטיול, אלא במשימה. המדריך שבידיה, שאמור לעזור ולהקל, מתגלה כספר של הוראות נוקשות ולו"ז צפוף, כאילו אני מטייל עם קשטן. "פותחים בכיכר האדומה", היא מצהירה מיד עם ההשכמה, "ממשיכים בקרמלין, ובדרך עוברים בכנסיית ואסילי, בקבר של לנין, במוזיאון הרוסי ובזארה". "מה עם איצטדיון לוז'ניקי?", אני ממלמל בביישנות, חצי ברצינות חצי בצחוק, אך היא אפילו לא טורחת להגיב. בעודי משתרך אחריה, אוחז בשקית מחנות המזכרות, אני מזהה על אחד המסכים ברחוב שידור ישיר של חצי גמר גביע הדייויס (רוסיה נגד ארגנטינה). לפי התוצאה אני מבין שמדובר בקונצרט, אבל אני לא נאיבי. חבל לבזבז את הזמן על שטויות. אנחנו בחופשה.

יש דברים שאני לא מוכן לעשות. אני מוכן להיאבד, להתבלבל, להתברבר, למצוא את עצמי בפינות חשוכות של העיר המפחידה בעולם – הכל, אבל לא להיראות כמו תייר. יש גבול. לעולם לא אוציא בגלוי את המפה, לא אעמוד עמה בקרן הרחוב ואביט לצדדים בתימהון בניסיון לזהות את שם הרחוב, ולעולם, אבל לעולם, לא אתלה את המצלמה על צווארי. גם מול אנשים שלא אראה יותר לעולם איני מוכן להיראות כמו יפני נלהב או טיפש מושלם.

"חבל לבזבז את הזמן", היא חוזרת על המנטרה של החופשה ודורשת שאוציא את המפה. משא ומתן קצר בין הצדדים הוביל להפוגה זמנית, וכפשרה נבחרה לה מסעדה רוסית קטנה וביתית שבמקרה משדרת טניס. חיש מהר המלצרית (מתגעגעים אלייך סווטה) הגישה אל שולחננו מרק בורשט חם וריחני, בצקיות ממולאות (פילמייני), שמנת חמוצה ושתי כוסיות וודקה. ברגע אחד הלב התמלא בחמימות רוסית, כאילו מאז ומעולם שנינו גדלנו על ברכי המסורת הסובייטית. על המקרן מוצג משחק הזוגות של גביע דייויס בין טורסנוב וקוניצין המקומיים לקניאס ונלבנדיאן, וניתן לשמוע את הקהל הארגנטינאי מריע בכל פעם שאחד הרוסים מחטיא את הסרב הראשון. "חתיכות ברברים", אני ממלמל לעצמי במבטא רוסי כבד, ולוגם שוב מהוודקה, "יוטפויומט, שיתביישו".

מפתיע לגלות בכל פעם מחדש איך שלושה ימים מספיקים לאדם כדי להתאהב במקום בו הוא מתגורר. הסוד, מסתבר, טמון בגיבוש של סדר יום. מוצאים את בית הקפה הקבוע, משם עוברים למסעדה החמימה והמוכרת, ועצם העובדה שניתן לברך לשלום את המלצרית ולזכות ממנה לחיוך (או סוג של חיוך) מעניקה לכל החוויה שילוב מעניין של תחושה ביתית עם התרגשות ראשונית. בשלב הזה אנחנו כבר שבויים לחלוטין בקסמיה של אמא רוסיה, ומצב הרוח מרומם. אני חש בהזדמנות נדירה לבצע מהלך מסוכן. "מאמי, בא לך ללכת לכדורגל? עוד שעתיים זניט מארחת את צסק"א, זה ממש לא רחוק מפה. את בטח זוכרת את ארשבין מהיורו. מה, לא? ארשבין, ברי"ש. לא?".

מוסקבה או תל אביב, שגרה או חופשה, מתברר שבסופו של דבר, בכל מקום בעולם, הכל אותו דבר, והשעות היחידות בהן גבר יכול להקדיש קצת זמן לעצמו הן בלילה, בדקות הכי יפות של הזוגיות, כשהיא ישנה. הטלוויזיה, כמובן מושתקת לחלוטין, משדרת את תקצירי המחזור, ואני מתבונן בה בשקט, ברוגע, בוהה בדממה בשחקנים לא מוכרים, ונהנה מהחופשה.