ומה עם אתלטיקו?

ספורט – למאמנים, לאוהדים וגם לשחקנים – הוא תחום מאני-דיפרסיווי בהגדרה. בשבוע אחד נראה לך שהקבוצה שלך היא חבורת קונוסים מעוררת ייאוש, בסוף השבוע שאחריו הם נראים כמו ברזיל 1970. המטוטלת עפה מקצה אחד לשני בכל המועדונים הגדולים בעולם, אבל בספרד היא תעוף מקצה אחד לקצה השני לפני שתספיק לומר לואיס גרסיה (לכל מועדון ספרדי יש אחד כזה).

למטוטלת הזו יש כמה סיבות – האופי הלאומי (אם אפשר לדבר בכלל על 'אופי ספרדי'), העניין של כל אחד במשחק, כולל הסבתא של כל אחד, וכמובן כל הסיבות שמצויות מחוץ למגרש, שרק מעצימות את האובססיה התקשורתית והופכות כל שטות לסיפור, במיוחד כשמדובר בשני המועדונים הגדולים, כי יש מי שתמיד ישים את הזרקור עליהם. בכל שבוע, העיתונות קובעת שריאל הנוכחית היא קבוצה גדולה יותר מזו של דה-סטפאנו, או בערך ברמתו הנוכחית של די סטפאנו (שכבר מתקשה ללכת בלי מקל). באופן זהה לחלוטין, העיתונות תקבע גם שבארסה הנוכחית מזכירה את ימי הקסם של קרויף, או שהיא דומה יותר לחרצוף הקבוע של קרויף. ומי נשאר בצד? כמובן כל אלו שעושים דברים זניחים כמו להבקיע שוב ושוב רביעיות במשחקי בית, נו, איך קוראים להם...אתלטיקו מדריד.

אם הייתם מגיעים לספרד הבוקר בלי לדעת מה קרה במחזור האחרון ומעיפים מבט בשער ה"מארקה", הייתם חושבים שהחדשות הגדולות הן ש"העתיד שייך להיגואין". וזה ממשחק בו ריאל שברה מחדש את שיאי השעמום שלה עצמה – סליחה, השיגה "ניצחון של אלופים" (על פי "אס"). אם הצליחו בעיתונות הלבנה להוציא כותרת גם מ-90 הדקות המטרידות האלה, אפשר להיות בטוחים שפוטנציאל האופוריה – ויחד איתו ההיסטריה – חי ובועט כתמיד.

אז אם קראתם רק את עיתוני מדריד אולי לא הייתם מודעים בכלל לעובדה שברצלונה פירקה אתמול את ספורטינג גיחון 1:6. מסי היה בינוני – ועדיין הבקיע צמד. הם אפילו שיחקו עם גודיונסן בהרכב, מה שאומר שהמשחק היה 10 מול 12. עם מסי ביום רגיל ובלי גודיונסן זה היה נגמר בתוצאה דו ספרתית. אבל הס מלהזכיר.

וזה לא שבקטלוניה המצב טוב יותר. שם כמובן התמוגגו (בצדק אומנם) מהביצועים של בארסה, וכמובן הפליגו בדמיונות. "אל מונדו דפורטיבו" הכריז באותיות קידוש לבנה "הצגה" (“exhibicion”) והתפאר ארוכות ב"טוטאל פוטבול" של ברצלונה ובפנטזיות עתידיות על הסיכויים של בארסה בכל החזיתות. כל זה, פחות משבוע אחרי שדנו בסיבות לאופטימיות למרות "המשבר". עשרת הנימוקים שנכתבו ברצינות מלאה כללו, בין היתר, את העובדה שמסי הוא השחקן הטוב בעולם (נימוק מס. 2) וש...לברצלונה יש את השחקן הטוב בעולם (נימוק מס. 4). הממ..

אז מעבר למאניה דיפרסיה, מה ההתפוצצות של ברצלונה אומרת, אם בכלל, על המשך העונה? לא הרבה. ההישג המרכזי הוא של גווארדיולה, שקיבל עכשיו מרווח נשימה לקראת התוצאות הבעייתיות שיגיעו – והן יגיעו. הפוטנציאל העצום היה שם כל הזמן – ואם מישהו מפקפק בו אז אתמול הפוטנציאל הזה בא לידי ביטוי במשחק תחרותי – אבל זה עדיין לא הדבר האמיתי. אל תתנו למספר השערים להטעות אתכם, ובעיקר אל תשכחו מי היריבה (שגם מצאה את עצמה בעשרה שחקנים במחצית השניה). ברצלונה יכולה בקלות להפסיד בגדול במחזור הבא, בדיוק כפי שריאל הפליאה לעשות בעונה החולפת, בליווי תקשורתי צמוד. כאשר ריאל פירקה את ולנסיה 1:5 בחוץ בעונה שעברה התקשורת דיברה על כמה נקודות פור יהיו לריאל בדרך לאליפות. שבוע אחר כך ריאל הפסידה 2-0 לסביליה בחוץ והתקשורת עברה לדבר על זה ש"אין להם את זה" ושהקבוצה כושלת ברגעי האמת. בהמשך העונה ויאדוליד המסכנה הושפלה 7:1 בברנביאו, גוטי אפילו הצליח להשמיע משפט שנון, ובלב האופוריה זה היה...הניצחון הכמעט יחיד של ריאל משך חודשיים.

אולי נראה בלתי סביר שמשהו דומה יקרה עכשיו לברצלונה, אבל בלתי סביר זה לא בלתי אפשרי. לברצלונה יש עדיין בעיות מהותיות. מסי ביום בינוני עדיף פי כמה על כל שחקן אחר שלה, ועצם הנוכחות שלו במגרש מושכת את תשומת הלב של שחקני היריבה ומאפשרת לצ'אבי, אינייסטה ואלבס, למשל, לבטא את כישרונם המשובח. מתישהו, סטטיסטית, מסי ייפצע שוב, ובארסה צריכה לקוות שזה יהיה רחוק ככל האפשר מרגעי האמת בצ'מפיונס ובליגה. כשאלו יתקרבו, תינוקות גווארדיולה יצטרכו לא רק את מסי אלא גם את הניסיון של הנרי (כבד וכבוי ככל שיהיה), שכרגע מתנסה בעיקר בחוויות היציע.

בריאל, בינתיים ממשיכים ליהנות מנינוחות משעממת ומכך שכדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף ואן ניסטלרוי מבקיע. נותר רק לחכות ולראות מה יקרה כשואן ניסטלרוי ייפצע, כפי שקרה בשנה שעברה.

המשכיות מסוג אחר ניתן למצוא בצד הדחוי של מדריד. בקלדרון ישנו בסיס אמיתי להצלחה בין היתר בגלל שהחליטו שם החלטה תקדימית – להשאיר מאמן ליותר מעונה אחת. רבים וטובים ישבו על הספסל של אתלטיקו בשנים האחרונות, חלקם אגדות של ממש (קרלוס ביאנצ'י כדוגמה בולטת), רק כדי לעזוב בזריזות ובעצבות. חאוויר אגירה הנעלה רחוק מלהיות אדם רגוע – ואפשר להבין אותו בהתחשב בכך שהוא בכל זאת מקבל משכורת ממשפחת גיל – אבל עצם העובדה שהוא מתחיל עונה נוספת בקבוצה אמורה לספק לו את השלווה שדרושה כל כך למועדון. בינתיים אתלטיקו ממשיכה לשחק נפלא וממשיכה לעשות זאת לסירוגין. אם יצליחו שם לנפק רביעיות בלי קון, ואפילו – שומו שמיים – בחוץ ולא רק בבית, אפשר יהיה להתחיל לדבר עליהם כמתמודדים רציניים על האליפות.

את ההשפעה של אגירה ניתן לראות אפילו ברמה האישית. מאמן אתלטיקו הצליח לשקם את מערכת היחסים הבלתי אפשרית שניהל עם מאניש, שנראה רוב הזמן כמי שמגלה עניין רב יותר במזנון מאשר במגרש, אבל מגלה מתחילת העונה יכולת לא רעה בכלל – כולל שער מצוין במחזור האחרון. אגירה הצליח גם לגרום לטיפוס מורכב כמו סינמה פונגול להרגיש בבית, וזו משימה מסובכת במיוחד במועדון הגזעני ביותר בספרד. כאשר פונגול הגיע בשנה שעברה לקלדרון כשחקן רקראטיבו הוא ספג נהמות נוראיות מהקהל. אחרי הצמד שלו אתמול מול אותה רקראטיבו (אחד מבישול נפלא של לואיס גרסיה), פונגול כבר קיבל מחיאות כפיים מהקהל, שמשום מה שיכנעו אותו מספיק כדי לגרום לו להצהיר שאתלטיקו ללא ספק מועמדת לאליפות.

מגמת ההמשכיות ניכרות גם אצל ויאריאל. עזבו אתכם מ-0:0 מול מנצ'סטר בליגת האלופות שגרם לפלגריני לחייך, עזבו אתכם מעוד ניצחון בליגה. בויאריאל ממשיכים להקים מחדש את האימפריה הטרנס-אטלנטית של ספרד: ראיו ואייקאנו המסכנה שלחה את המנהל המקצועי שלה לברזיל בשבוע שעבר לאיתור יהלומים בלתי מלוטשים, עם רשימה של 20 הכשרונות הצעירים הגדולים ביותר במדינה. כאשר הוא ראה שמונה הוא כבר התייאש, מסיבה פשוטה: בויאריאל החתימו כבר שישה מהם.

עוד סימן להמשכיות ניתן למצוא בשוויוניות שאוזכרה כאן כבר בעבר. כצפוי, אחרי המחזור השלישי, אין אף קבוצה מושלמת בספרד, אחרי התיקו של אספניול מול חטאפה. ואם כבר מדברים על אספניול אי אפשר לסיים בלי הלואיס גרסיה הרלבנטי – שעשה בשבוע שעבר את פניית הפרסה הפופולרית ביותר בעולם הכדורגל בכלל ובספרד בפרט: "אני? רציתי לעזוב"? moi”? אף פעם לא" (פעם שלישית העונה, אחרי אטו ומאניש). ואם אתם שואלים את עצמכם למה זה חשוב (מעבר לזה שגם הלואיס גרסיה הזה הוא שחקן מצוין), אתם יכולים לסמוך על אספניול שתקלקל גם השנה כמה פנטזיות של כתבי בארסה.