קרב ענקים

הנקודה העצובה בסיפור של ליאור אליהו ועמרי כספי היא שהשנים לא תלויים רק בעצמם. עודד קטש וצביקה שרף מחקו את הראשון מביניהם בעונה שעברה לא רק בשל הליקויים שלו בהגנה ובריבאונד, אלא מפני שבעמדה שלו שיחק אחד בשם טרנס מוריס, שהיה אמור להיות שחקן מחליף והפך במהרה לעוגן ההתקפי וההגנתי של הקבוצה. כספי, לעומת זאת, נהנה ככל שהעונה התקדמה מהחיבה של שרף לשחקנים אגרסיביים מסוגו, כמו גם מהחולשה של דייויד בלות'נטל ומהיעדרו של טל בורשטיין. למכבי היה ואקום בעמדה מספר 3, וכספי נכנס אליו.

העונה נראה שהתמונה השתנתה, ולא רק בשל ההצטיינות של אליהו בנבחרת. ג'ייסון וויליאמס אמנם יכול לתפקד בליגה גם בעמדה מספר 4, אבל עם ה-1.98 מ' שלו הוא ישחק בעיקר על המשבצת של כספי, כסמול פורוורד. בפנים, לעומת זאת, האפשרויות של מכבי פחות מרשימות מאשר בעונה שעברה. מוריס וניקולה וויצ'יץ' לא בסביבה, ד'אור פישר, אסטבן באטיסטה ויניב גרין ישחקו בעיקר בעמדה מספר 5 ואליהו יתחרה על הדקות עם רודני ווייט, שחקן בעל רזומה בעייתי שמצטיין בעיקר בקליעה משלוש. לא בטוח שמישהו מהגבוהים של מכבי נהנה מידיים טובות יותר ומיכולת סיום טובה יותר מאליהו, והאיכויות הללו אמורות להקנות לו דקות משחק – בתנאי, כמובן, שלא יידרס בהגנה על ידי גבוהי היבשת.

כספי, לעומת זאת, בבעיה. עם וויליאמס, טרה סימונס ובורשטיין, העמדות שעליהן הוא אמור להתחרות עמוסות מאי פעם. לקרב על הדקות מגיע כספי עם האנרגיה המתפרצת, היכולת האתלטית והחוש הנפלא למשחק, אבל גם עם ליקויים שאולי כבר מאוחר לתקן בקליעה מבחוץ ובשליטה בכדור. בשלב הזה של הקריירה, כספי אמור היה להיות מעין פוינט פורוורד יצירתי, אבל פתאום הוא נראה יותר כפאואר פורוורד מהיר – קצת כמו ליאור אליהו. ואם זו אכן התמונה, כספי אולי יוכל להצטרף למאבק על הדקות בעמדות הפנים העונה, אבל פירוש הדבר יהיה שהסיכוי שלו להיות הישראלי הראשון ב-NBA יפגע אנושות.

ליאור אליהו ועומרי כספי נמצאים בפתחה של עונת מפתח עבור הקריירות המתהוות שלהם. ואולם שני הכדורסלנים הישראלים המוכשרים בדורם מגיעים אליה במצב צבירה שונה לחלוטין: אליהו אחרי עונת נפל, בה הפך מאחד הצעירים המלהיבים והמסקרנים באירופה לעוד סטטיסט מתוסכל; כספי לאחר הפריצה הגדולה, בה מרפק את דרכו בנחישות ובהרבה פחות רגישות מקצה הספסל הצהוב-כחול עד למקום של כבוד בחמישייה הראשונה, לרבות בפיינל פור היורוליג.

המטמורפוזה הזו לא הפתיעה את מי שעקב אחר השניים בשנים האחרונות. שכן ההבדל הגדול בין כספי לאליהו אינו נעוץ בכמות הכישרון, והרי על הפרקט שניהם מחזיקים בתכונות דומות – אתלטיות יוצאת דופן, זריזות, טאץ' נהדר, תזמון מצוין; אם כי במוסר העבודה. זהו עניין עקרוני של גישה ואופי. דווקא על רקע התקדמותו המטאורית של כספי וחתירתו המתמדת אל עבר הגשמת חלומו הגדול, ה-NBA, בולטת במיוחד הזנחתו של אליהו אלמנטים בסיסיים כמו יכולת קליעה ומשחק ההגנה, שלא שודרגו כמעט במאום מאז חתם במכבי. אלו פשעים מקצועיים שאין עליהם כפרה.

וכמו על הפרקט, גם מחוצה לו: בזמן שכספי המריא מיד עם סיום העונה שעברה למסע אימונים מתיש בארה"ב, נשאר אליהו בארץ ועשה גוד טיים. זו זכותו המלאה, כמובן; אבל זו בדיוק הסיבה שבגינה עקף אותו כספי אשתקד במאבק על מקום ברוטציה, וזה גם מה שיהפוך את כספי בעוד שנה אחת או שתיים לישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם. ואליהו, אם לא יבין שגם ללא פייזר ובין רודני ווייט, ג'ייסון וויליאמס, יניב גרין ואסטבן באטיסטה מצבו חמור ממילא, לא ישלוף ציפורניים ולא ישרוט, הוא עוד יהפוך את הקאמבק במדי הנבחרת למעין הרגל של קיץ.

בעצם, יש כאלו שעשו מזה קריירה.

הקמפיין האחרון של ליאור אליהו בנבחרת גרם לאנשים להיזכר – כפי שאנשים עושים – כמה כישרון יש בו. אליהו היה היחיד שנע ללא כדור, היחיד שמסוגל לסיים ליד הסל כמו שצריך, היחיד שנמצא רמה אחת מעל מבחינה אתלטית. לכן, קצת היה קשה להבין הכיצד הוא יובש כל כך בעונה האחרונה במכבי תל אביב. אם הייתם שואלים אדם מבחוץ שלא מבין כדורסל מי הוא אליהו – השחקן הראשון של ישראל ב-NBA, או השחקן ה-11 של מכבי תל אביב בעונה שעברה - הוא היה הולך עם האופציה הראשונה, וקשה היה להאשים אותו.

ועם זאת, אליהו הצטיין כי בנבחרת הוא קיבל, סוף סוף, את הבמה. זה לקח כמה משחקים, ואגו (שלו ושל המאמן) שסוף סוף נעלם, אבל הוא קיבל את הבמה – ושם הוא יכול להצטיין. במכבי תל אביב הנוכחית, שהיא קודם כל קרלוס ארויו ואחר כך כל השאר, ספק אם התפקיד של אליהו בבסיסו יכול להיות כה מהותי. עמרי כספי, מצידו, תפור על תפקיד קטן יותר. חמש, עשר או שלושים דקות במשחק הוא יכול להיכנס, לתת אנרגיות וצביטות בהגנה, אקטיביות בהתקפה, ולהשלים כמו שצריך את הארבעה שלצידו.

אבל, חשוב לזכור שבעצם - הקרב האמיתי כאן הוא מי יזכה להיות רול-פלייר, שחקן משני בהצגה של קרלוס ארויו ושות', וזה קרב עצוב במהותו – אם שניים מהכשרונות הכי גדולים שנולדו כאן בעשרים השנים האחרונות נלחמים על כמה דקות בהן לא יעשו טעויות, מצבנו (כחובבי כדורסל ישראלי) ומצבם (כשניים מהשחקנים שהיו אמורים להוביל אותו) רחוק מלהיות נפלא.

אז מי ינצח בקרב הזה? כנראה שכספי. אבל זו לא השאלה העיקרית. השאלה היותר חשובה היא מי יפסיד, ולזו תשובה הרבה יותר פשוטה – הכדורסל הישראלי.

ליאור אליהו הוא שחקן של מאמנים. אצל ספאחיה החביב הוא פרח, ואצל הרס"ר שרף הוא שקע בדכדוך. זה אומר משהו על המנטליות שלו. אצל כספי לכאורה אין בעיות, והוא תמיד מוכן לעלות מהספסל, דרוך לכל משימה, אבל אל דאגה, את התסכול מביעה המשפחה ודקות המשחק קיבלו בעבר ביטוי בחוזה. כנראה שמנטלית אין הבדל גדול.

מכיוון שהשניים אינם משחקים באותה עמדה, לבירנבוים יהיה קל יותר לדעת את מי הוא משאיר על הספסל ואת מי הוא מפנק בדקות פרקט. לאחרונה נחתך מרכוס פייזר מהקבוצה, רודני ווייט הוא בגדר נעלם עם עבר בעייתי, באטיסטה, גרין וד'אור פישר הם סנטרים ופתאום אליהו הופך לקלף הכי בטוח בעמדה מספר 4
.
מצבו של כספי אינו מרנין. אומנם הוא שומר טוב יותר מאליהו, יש לו קליעה מבחוץ, והוא זורח במגרש פתוח, אבל אין בכך כדי שבירנבוים יעדיף אותו על ג'ייסון וויליאמס או צ'סטר סימונס. כששרף עבר במשחק וחצי האחרונים של הנבחרת לשחק עם שלושה גארדים היה אפשר לחזות בפריחתו של אליהו. צביקה עשה את זה, אפי ראה את זה. אליהו ניצל את ריווח המשחק, והפגין בעזרת האתלטיות שלו יכולות התקפיות משובחות עם הפנים והגב לסל.

מכבי צריכה מישהו אתלטי ובעל נוכחות בעמדה 4, ואליהו, שלא יגיע ל-NBA, מהווה בכושרו הנוכחי ברירת מחדל טובה מאוד. ברירת מחדל, כי חסרים לו שרירים והגנה כדי להפוך ל-4 ברמה הגבוהה ביותר. כספי צעיר מאליהו בשלוש שנים, והוא בגיל שבו עליו לחשוב NBA ולא יורוליג. לשם כך עליו לשפר עוד אלמנטים במשחקו, ולשחק בקבוצה בינונית באירופה כדי לחשל את אופיו ולצבור ניסיון חיים.

בגלל הבעיה בעמדה 4, בגלל שלבירנבוים יש אפשרות לשחק עם שלושה גארדים (שיטה בה אליהו פורח) ומשום הצפיפות בעמדה 3, אליהו משמעותי יותר העונה למכבי, ועליה לדעת להשתמש בו בתבונה.