סרטים שירוצו טוב

אם יום אחד קוונטין טרנטינו יחליט להוציא את הראש מהישבן שלו, או איפה שהוא לא תקע אותו אחרי שסיים לעבוד על ספרות זולה, הוא יגלה כי סיפור החיים של ויני ג'ונס הוא תסריט מושלם לסרט א-לה כלבי אשמורת. יתרון נוסף הוא שרוב קטעי האלימות הגרפיים כבר מצולמים, ומיותר לציין שהערס הבריטי החביב גם הפך לשחקן קולנוע ויכול לגלם את התפקיד הראשי.

ג'ונס היה מכוכבי הקרייזי גנג של ווימבלדון, שתיין בלתי נלאה וכסחן מדופלם. הוא תפס את העולם (ואת גאזה) בביצים, שבר את שיא העולם כשנכנס לפנקס של השופט פחות מ-5 שניות לאחר שהתחיל לשחק ובאופן כללי הצליח להחדיר יותר אלימות פר דקה מבכל בי מובי שטרנטינו ראה אי פעם.

ב-92 הוא החליט שהוא מודל ראוי לחיקוי וניסה ללמד את הדור הצעיר איך עושים את זה כשהוציא קלטת הדרכה המלמדת איך להיות כדורגלן קשוח. ההתאחדות האנגלית החליטה שנמאס לה, השעתה אותו לחצי שנה וקנסה אותו ב-20 אלף ליש"ט. כמה חודשים ואלפי עבירות משמעת מאוחר יותר הוא הוזמן לעוד שימוע בועדת המשמעת, אלא שהוא החליט לוותר על הדיון. ההתאחדות האנגלית בתגובה החליטה להשעות אותו לכל החיים. לאחר שהסביר כי התבלבל בתאריכים הם המתיקו את העונש ל-4 משחקים וייעצו לעלם החמדות להתבגר. הוא מצידו ראה את הדברים אחרת. "צרכים לטפוח לי על השכם – הוצאתי את האלימות מהיציעים והעברתי אותה לכר דשא".

אחרי שמאס באלימות על הדשא הוא חזר לעולם הסרטים, הפך לשחקן קולנוע במשרה מלאה וכיכב ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים". בין הסרטים הוא המשיך להסתבך כשנעצר על מספר תקיפות ומעשי אלימות. תחשבו על הפספוס הגדול באמת: אם הוא היה ממשיך עוד שנתיים בווימבלדון, יכולנו לסדר לוואליד באדיר הופעת אורח בסרט.

בזמן שאיתי אנגל טייל ברחבי יוגוסלביה וחיפש אחר גיבורים, זובונימיר בובאן היה בחור צעיר בן 22 שתמך בזכויות עמו הקרואטי, אבל בעיקר רצה לשחק כדורגל. שבוע לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בקרואטיה מאז מלחמת העולם הראשונה, שהצביעו על פרידה של קרואטיה מהכובש הסרבי, נערך הדרבי הכי חם בבלקן בין דינמו זאגרב, שעתידים היו להיות קרואטים, לבין הכוכב האדום בלגרד, הסרבים נאמני המשטר.

דקירות ופצועים היו כבר שעות לפני המשחק באיזור איצטדיון מקסימיר שבזאגרב, אלא שאז זה היה דבר שבשגרה גם כשלא התקיים משחק כדורגל באותו היום. במהלך המשחק עצמו המשטרה הסרבית החליטה שהאוהדים הקרואטים הגזימו, והתחילה לרסס גז מדמיע על היציעים הכחולים. האוהדים פרצו למגרש, המשטרה הגיבה בעוד גז מדמיע, תותחי מים ואפילו באש חיה.

בעוד השחקנים של הכוכב האדום ברחו למלתחות ונעלו את הדלת, שחקני דינמו החליטו להישאר על הדשא ולצפות בקרבות. בובאן, הקפטן של הקבוצה, החליט שהוא לא נשאר חייב, וכשראה שוטר מכה אוהד, זינק לעברו וערך היכרות אינטימית בין הברך שלו לפניו של השוטר. ההתאחדות היוגוסלבית השעתה את אותו לחצי שנה ותלונה על תקיפת שוטר הוגשה נגדו – אבל בובאן הפך לגיבור לאומי בקרואטיה. בדיעבד הסתבר שהשוטר שהתקיף היה דווקא בוסני מוסלמי, גם כן לא מחביבי המשטר הסרבי. אירוני.

שנה מאוחר יותר זכתה קרואטיה בעצמאות, ובובאן המשיך לאיטליה ולאחר מכן לספרד והתרכז בעיקר בבעיטות לעבר השער. בדרך-כלל ממרחקים חסרי הגיון. "עמדתי שם, דמות ציבורית, מוכן לסכן את חייו, את הקריירה שלו וכל מה שהתהילה יכלה להציע לו, הכל למען אידאל אחד ומטרה אחת – המטרה הקרואטית" הוא סיפר לאחר כמה שנים. תשנו בציטוט את המילה האחרונה ל"אמריקאית" ודמיינו את ברוס וויליס אומר את זה. אין סרט יותר הוליוודי מזה.

אחד האלמנטים הבסיסיים בקולנוע הוא הזדהות עם הגיבור. בין אם אתה מרחם עליו, ובין אם אתה מקנא בו. "הפמליה" הפכה לאחת הסדרות המצליחות אי פעם כי בינינו, מי לא רוצה לחיות כמו ויני צ'ייס או לפחות להתעלק עליו. סלאבן ביליץ' הצליח להגשים שניים מתוך שלושת החלומות הגדולים של כל ילד בעולם – הוא היה כדורגלן בין לאומי מצליח ומוזיקאי רוק. אם רק היה יודע לעוף בגלימה אדומה הוא היה משלים את הסרייה.

ביליץ' הצליח להגיע עם קרלסרוהה הקטנה עד חצי גמר גביע אופ"א ועם נבחרת קרואטיה עד לחצי גמר המונדיאל. האטיטוד של כוכב הרוק שביליץ' פיתח ככל שהתקדם בקריירת המשחק והשירה שלו, גרמה לו להישג חסר תקדים נוסף – הוא הצליח להוציא כסף מהסקאווזרים של אברטון, שהעדיפו לתת לו מיליון ליש"ט העיקר שיעזוב אותם כבר. לאחר שלקח את המיליון חזר לקרואטיה ושיחק עוד תשעה משחקים בהיידוק ספליט, עד שהחליט שאין לו כוח לכל הריצות האלה בגיל 32. הוא ניסה לאמן מועדונים, אבל הבין מהר מאוד שזה מתנגש לו עם ההופעות של להקתו "רובאו", ועבר לאמן את הנבחרת הצעירה של קרואטיה.

עם אימון פעם בכמה שבועות הוא הסתדר לא רע, והצליח להעפיל לאליפות אירופה לנבחרות צעירות – מה שהביא למינויו למאמן הלאומי של קרואטיה, שם הראה לסטיב מקלארן שעם כל הכבוד לשם של מכונית מרוץ - להקת רוק'נרול זה הרבה יותר מגניב. סקורסזה הצליח בענק עם סרטים על בוב דילן והרולינג סטונס, אם קוסטוריצה רוצה להצליח יותר בסרט הבא שלו על כדורגלן, אולי עדיף שזה יהיה אחד שגם יודע לנגן.

כשגיבורי העל מככבים על מסך הכסף ללא הרף בשנים האחרונות, הגיע הזמן שמישהו ירים טלפון להוליווד ויספר להם על גיבור העל הישראלי. שייע מתפקד כבר שנים על תקן רובין הוד, כשהוא מגיח ממעבה היער ועוזר לקבוצות העניות לשרוד תוך כדי שדידת נקודות מקבוצות בכירות שמתקשות אל מול הבונקר והמוטיבציה שמציע המושייע.

בדיוק כמו באטמן של כריסטופר נולאן, שייע לא מושלם. הוא גיבור עטור מגבלות ומגרעות, והוא לומד עליהן תוך כדי תנועה. גם לו יש מניעים נסתרים, ובסופו של יום הוא בסך הכל הוא רוצה לממש את אהבתו ופעם אחת לאמן קבוצה גדולה. אך גם כשכבר הגיע אל הבאר הזו, גילה שמשה תאומים בדיוק רוקן אותה. שייע הוא לא הגיבור שהכדורגל הישראלי רוצה - אבל הוא בהחלט הגיבור שמגיע לו.

המסתורין שאופף את סיפורו של רוני קלדרון, חוסר הודאות לגבי גורלו, הקשרים לצדדים האפלים של החברה, הבריחה ההירואית מהכלא ותחושת ההחמצה על הכישרון האדיר הזה שפשוט נעלם יום אחד, הופכים את דמותו של קלדרון לגדולה מהחיים. העובדה כי אף אחד לא יודע בדיוק איפה חי כיום רוני קלדרון, אם בכלל, מציבה אותו בשורה אחת עם אלביס פרסלי, פול מקרטני וג'ים מוריסון. אם בילי ווילדר יקום יום אחד לתחייה, זה יהיה בשביל לביים פילם נואר על קלדרון. "שדרות וולפסון" הוא יקרא לו, וישאיר את "סאנסט בוליוורד" בסיבוב.

מצד שני, החוצפה, הביטחון העצמי המופרז, העצלנות, חוסר היכולת להתמיד והחיפוש המתמיד אחר הקומבינה שתביא את המכה, מציבים אותו בשורה אחת עם סרג'יו קוסטנזה, ששון מצ'רלי וחצי ויוהדל'ה מאסקימו לימון. אם בועז דווידזון יחזור יום אחד מארה"ב, זה יהיה בשביל לביים סרט בורקס על קלדרון. "פליקס חלפון וחצי", הוא יקרא לו, וישאיר את ראובן עובד ליד דוכן הסביח.

כריסטוף דאום הוא גיבור יהודי קלאסי, ואל תתקטננו על כך שהוא בכלל לא יהודי. גם ישו לא היה נוצרי ותראו איפה הוא היום. דאום הוא דמות יותר קפקאית מיוזף ק'. לעזאזל, כריסטוף דאום הוא הגרסא האנושית של הפועל פ"ת. נכון, הוא זכה בלא מעט תארים ועל פניו מחזיק בקריירה מכובדת, אך כמעט תמיד הצליח להחסיר את הפפנינג למארק.

חוסר תשומת הלב שגרם לו לשתף ארבעה זרים במקום שלושה כשאימן את שטוטגארט והביא להפסד טכני מול לידס ומנע העפלה לליגת האלופות, היכולת המופלאה להפסיד ליריבם נחותים בהרבה, ההישג המדהים של שלוש סגנויות בארבע עונות עם לברקוזן, סגירת המעגל עם החזרה לקלן לאחר כל הכישלונות – ומעל לכל פרשת הקוקאין שמנעה ממנו להתמנות למאמן נבחרת גרמניה בתחילת העשור, הופכים את חייו של דאום לסרט של וודי אלן.

כל פרט בביוגרפיה של האיש הזה זועק "פורנו". החל מהילדות בפרדסים והגפנים של פרדס חנה, דרך תקופת הנעורים בבית הספר החקלאי ועד לימי הזוהר רווי היצרים והחומוס כשחקן כדורגל בגרמניה ובריטניה. מפיק חכם יעשה מקורות החיים שלו סדרה שלמה, ואף אחד לא יתפלא אם פיזנטי יתנדב לגלם את עצמו.

"פיזה ונערות המשק", "פיזה ומכשיר החליבה", "מטילדה מיישרת את מגדל פיזה", וכמובן -"פיזה עושה חומוס באהבה". תודו שהייתם מתעכבים על הסרטים האלה בוידיאומט בשעת לילה מאוחרת.