עכשיו הכל ברור

"אחרי הכל, יש דברים גרועים ממוות", אמר פעם וודי אלן בסרטו "אהבה ומוות", "אם ביליתם פעם עם סוכן ביטוח, אתם יודעים על מה אני מדבר". נו טוב, הוא אמר את הדברים הרבה לפני קמפיין המוקדמות של נבחרת ישראל. לאורך ארבעה משחקים הסבירו לנו מאיר טפירו וחבריו את משמעות המושג "ימים נוראים", וכמה אירוני שחשבון הנפש שעשו בינם לבין עצמם, הוליד ניצחון שמדגיש את כישלון הקמפיין.

במקום בו אין כדורסל ראוי לשמו, מדברים על רוח לחימה, אותו מושג ערטילאי מבחינה סטטיסטית ומוחשי על הפרקט. ישראל מעולם לא נהנתה מאתלטיות יתרה או כישרונות ברמה של אן.בי.אי ולכן נאלצה לנצל היטב את הקלפים שיש בידה תוך שמירה על פוקר פייס, ובנוסף לזה, להילחם. בקמפיין הנוכחי ישראל זלזלה ביריבותיה, חשפה את חולשותיה ונראתה כבויה ורופסת. במידה מסוימת היה עצוב לגלות שרק אחרי ארבעה משחקים ומחצית ראשונה זוועתית נגד יריבה בינונית להפליא, חסרת אחריות בהתקפה ופחותת כישרון, הגב שנגע בקיר העיר את המערכת. פתאום הביקורת חלחלה אל הלבבות האטומים, וההבנה שאוטוטו הם יצטרכו לעמוד ולהסביר איך ולמה, עשתה את שלה. הסתבר שכדי לנצח נבחרת כמו בוסניה צריך רק לרצות, לא יותר.

אפשר לדבר על טקטיקה מעכשיו ועד למשחק עם צ'כיה, אבל העובדות זועקות. ארבעה משחקים נדרשו לשרף כדי להבין שאליהו, מר נקודה לדקה של הנבחרת, חייב לשחק הרבה מעבר ל-20 דקות בערב; ארבעה משחקים נדרשו לאותו אליהו כדי לנצל את הדינמיות והאתלטיות שלו, לעזור במשחק הפנים ולהפוך את החברים מסביב לטובים יותר; מחצית תמימה נדרשה אתמול עד שהצוות המקצועי התעשת והבין שמול נבחרת פרועה כמו בוסניה צריך לשחק עם שלושה גארדים שילחצו על הכדור, ישחקו מהר וירווחו את המשחק. מעט מדי, וכנראה מאוחר מדי.

הבעיה עמוקה יותר: אחרי בוסניה אנחנו יודעים שרק הפחד להיכשל ולהיצלב פומבית, דרבן את השחקנים על הפרקט ואילץ את מאמנם לגלות גמישות מחשבתית, הרבה יותר מהרצון לנצח ולהצליח בזירה הבינלאומית. ייתכן שאותו פחד יספיק גם מול צ'כיה, אבל כל עוד זו רוח הנבחרת, לא תהיה לה תקומה ואין מנוס מרענון מצבת השחקנים ושינוי הצוות המקצועי