פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "העסק דפק מהיום הראשון"

        אלכס גלעדי טוען שלא היו משחקים מאורגנים למופת כמו בסין. בכלל, הוא בטוח שיש הרבה מה ללמוד מהסינים: "יש דברים שרק הם יכולים"

        הבמאי וודי אלן אמר פעם: "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שרוצה לקבל אותי לשורותיו". ובכל זאת, ספק אם הוא היה דוחה הזמנה להצטרף לאחד ממועדוני החברים היוקרתיים ביותר הקיימים בדורנו - הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), ארגון הגג של התנועה האולימפית הבינלאומית. בוועד חברים 115 איש והוא ממלא תפקידים רבים, שהחשוב בהם הוא הבחירה בערים שמארחות את המשחקים האולימפיים - אולימפיאדת החורף ואולימפיאדת הקיץ. לקביעה גורלית זו יש משמעויות כלכליות עצומות. במקרה של בייג'ין, למשל, הובילה הבחירה להשקעת ענק של כ-44 מיליארד דולר, שאותם ניתבו הסינים לארגון המשחקים ולשיפור התשתיות בעיר.

        איש הטלוויזיה הישראלי הוותיק אלכס גלעדי נמנה עם חברי המועדון היוקרתי הזה החל מ-1994. הוא הגיע למעמד בזכות תפקידו הבכיר ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC, שמחזיקה בזכויות השידור של המשחקים האולימפיים מאז 1988. "החברות בוועד האולימפי נעשית על בסיס התנדבותי", מדגיש גלעדי. "כל אחד מאתנו מצווה לתרום מזמנו וניסיונו לטובת הפעילות של הוועד. אנחנו לא מקבלים שכר תמורת זאת. הכבוד שכרוך בתפקיד הזה צריך להספיק".

        אין צורך לדאוג לגלעדי: החברות בוועד האולימפי מקנה הטבות רבות, הזמנות לאירועים וכנסים בכל העולם, חשבון הוצאות נדיב שמממן שהייה במלונות פאר וכרטיסי כניסה לאירועי הספורט החשובים בעולם. ולא פחות חשוב מכך - המעמד והתפקיד מקנים לחברי הוועד רשת קשרים כלל עולמית עניפה, שאי אפשר לאמוד את ערכה.

        בוועד האולימפי הבינלאומי חברים בין השאר נסיכים ערבים, בני משפחות אצולה מאירופה וספורטאי עבר נערצים מכל העולם. זהו מועדון שחברים בו הנסיך אלברט ממונקו, הנסיך אחמד אל פאהד מכוויית, הנסיך נוואף פייסל פאהד עבדול עזיז מסעודיה וסר פיליפ קרייבן מאנגליה. בין ספורטאי העבר בוועד ניתן למצוא את ואלרי בורזוב מאוקראינה - אלוף אולימפי בריצת 100 מטר ב-1972, סרגיי בובקה מאוקראינה - שיאן העולם ואלוף אולימפי בקפיצה במוט, אלכסנדר פופוב מרוסיה - אלוף אולימפי בשחייה ל-100 מטר חתירה ויאן ז'לזני מצ'כיה - אלוף אולימפי בזריקת כידון. נשיא הוועד הנוכחי, ז'ק רוג הבלגי, התחרה כשיט בשלוש אולימפיאדות - 1968, 1972 ו-1976.

        חברותו של גלעדי במועדון מובטחת לו עד הגיעו לגיל 80. עד אז הוא יוכל להמשיך להיות נוכח במסדרונות הכוח והכסף של הכלכלה העולמית.

        במקביל לחברותו בוועד האולימפי מכהן גלעדי כנשיא זכיינית הטלוויזיה קשת, חברה שאותה הקים וגם ניהל בשנותיה הראשונות, וכסגן נשיא לענייני ספורט אולימפי ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC. הוא נהנה בכל אחד מתפקידיו וגאה בכולם, אבל את הברק שניצת בעיניו כאשר מדברים אתו על האולימפיאדות בכלל, ועל זו של בייג'ין בפרט, קשה להחמיץ. ההצלחה שנחלו המשחקים האולימפיים בסין ממלאת אותו שמחה וגאווה גדולה, והוא חש שותף מלא לה.

        גלעדי לא מהסס להדוף כל ניסיון לביקורת על בחירתה של סין לאירוח המשחקים, למרות הפגיעה בזכויות אדם במדינה. "נכון, בסין אין עדיין זכויות אדם מלאות כמו במחסומים שיש בגדה המערבית בישראל, או במפרץ גואנטנמו", הוא עונה בסרקזם למבקרים.

        בראיון שנערך שבוע לאחר סיום האולימפיאדה הוא נינוח ורגוע מכפי שהיה שבועיים קודם לכן, בעיצומם של המשחקים. במשרדו שבחברת קשת תלויה תמונה של הבית שהוא מחזיק בקוסטה בראווה בקטלוניה. התמונה מעבירה מסר ברור. גלעדי הוא איש העולם הגדול, הפעילות בישראל היא רק חלק קטן מעסקיו. "אני נמצא בקוסטה בראווה לפחות 60 יום בשנה", הוא אומר, "בתנאי שזו לא שנה אולימפית".

        בייג'ין נבחרה לארח את האולימפיאדה ב-2001, כאשר העולם היה שרוי במיתון. בשנים שחלפו מאז נהפכה סין למנוע הצמיחה של כלכלת העולם. האם הבחירה בבייג'ין נבעה בעיקר משיקולים כלכליים או שהיו לכך סיבות אחרות?

        "זה לא עובד בצורה הזאת. לכל אחד בוועד יש דעה משלו, הבחירה חשאית ואני לא יודע מה היו השיקולים של כל אחד. צריך לזכור שכבר גירשנו את סין פעם אחת, ב-1993, כשהיא ביקשה לארח את משחקי 2000. בפעם ההיא זה היה קרוב מדי לאירועי כיכר טיינאנמן, והסברנו לסינים שזה בלתי אפשרי".

        ואולם ראשי הוועד האולימפי המשיכו לסמן את סין כיעד מרכזי לאירוח המשחקים, למרות הביקורת הצפויה מצד ארגוני זכויות אדם. "הכלל הבסיסי אומר שלמי שמותר להשתתף במשחקים מותר גם לארח אותם", מסביר גלעדי. ב-1996, נשיא הוועד האולימפי הקודם, חואן אנטוניו סמארנש, הזמין את גלעדי להצטרף אליו לנסיעה לסין כדי לשכנע את הסינים לשוב ולהגיש את מועמדותם לאירוח המשחקים. "נפגשנו שם עם ז'יאנג זמין, הנשיא הקודם של סין, שאמר לנו כי בסין יש פתגם שאומר 'אם הוכשת בידי נחש, אתה נזהר מחבלים כל ימי חייך'. הם חששו מאוד לקבל דחייה נוספת.

        "הסברנו להם שעכשיו המצב שונה. שסין של היום, כלומר של 1996, מוכנה הרבה יותר לארח את המשחקים, ובסוף הם התרצו והסכימו להגיש את מועמדותם. בדיעבד אני חושב שהבחירה בסין היתה מופלאה. מה שקרה בסין בשבועיים של המשחקים והחשיפה הגדולה שהסינים קיבלו אל העולם זה דבר גדול. את הג'יני הזה שיצא שם מהבקבוק יהיה קשה מאוד להחזיר".

        מה גורם לך לחשוב שסין תשתנה בעקבות האולימפיאדה?

        "הדוגמה שלי היא האולימפיאדה שנערכה במוסקווה ב-1980. אני עדיין זוכר כמה קשה היה לי כישראלי להשיג ויזה למשחקים האולימפיים במוסקווה. באולימפיאדה במוסקווה, למרות החרם של המערב, נוצרו הבקיעים הראשונים שמוטטו את המשטר הקומוניסטי תשע שנים מאוחר יותר. עוד דוגמה היא האולימפיאדה בסיאול ב-1988. סיאול, שנבחרה לארח ב-1981, היתה אז עיר במצור, 35 ק"מ מהגבול עם קוריאה הצפונית. הטלוויזיה שלה עדיין שידרה בשחור לבן. ותראו מה קרה - חצי שנה לאחר האולימפיאדה קוריאה הדרומית נהפכה לדמוקרטיה".

        ואתה רואה קשר בין הדברים?

        "בהחלט. מה שחוו מיליוני אנשים בסין בתקופת המשחקים זו חוויה שאי אפשר יהיה לקחת מהם. הם ירצו להיות חלק מהעולם".

        אולי אתה טועה? בשנים האחרונות נראה שרוסיה דווקא נסוגה לאחור. יש שם עכשיו גל של רציחות עיתונאים שבמערב לא זוכרים כמוהו. אנשים אומרים שרוסיה חוזרת עכשיו 15 שנים לאחור.

        "אני לא יודע מספיק. זה באמת נראה כאילו ולדימיר פוטין רוצה לחזור לבריה"מ הגדולה. אני חושב שאולי אחד הדברים שיכולים להבטיח שרוסיה תשב בשקט הוא העובדה שהיא צריכה לארח את משחקי החורף של 2014 בעיר סוצ'י (Sochi)".

        איך אתה מסכם את ההצלחה של המשחקים בסין מנקודת מבטך?

        "מה לא אמרו על המשחקים האלה? אמרו שכולם יסתובבו שם עם מסיכות על הפנים בגלל זיהום האוויר. אמרו שבגלל הזיהום לא יהיו שיאי עולם. אמרו שבגלל שהזזנו את תחרויות השחייה לשעות הבוקר של בייג'ין, כדי שיתאימו לפריים טיים באמריקה, התוצאות לא יהיו טובות. הנה, ראיתם מה קרה גם בבריכה וגם באתלטיקה. באולימפיאדה הזאת נשברו 43 שיאי עולם בכל הענפים, יותר מבכל האולימפיאדות האחרונות. באתונה נשברו רק 28 שיאים. ובסוף, למעט היום של טקס הפתיחה, גם מזג האוויר היה נהדר".

        במה שונה האולימפיאדה בבייג'ין מאולימפיאדות אחרות שהשתתפת בהן?

        "מעולם לא ראינו ארגון ברמה הזאת. בכל אולימפיאדה, עד שהעסק מתחיל לדפוק צריכים לעבור חמישה ימים. זה הזמן שעובר עד שהשוטרים יודעים בדיוק לאיזה תג מותר להיכנס ועד לאן מותר לו להגיע. זה הזמן שלוקח לנהגים של ההסעות לדעת בדיוק מתי לצאת כדי להגיע לאירוע בזמן. בענף המלונאות מקובל לומר שמלון חדש צריך חודשיים של הרצה לפי שהוא מתחיל לעבוד בלי תקלות.

        "באולימפיאדה אין לנו את הזמן הזה. הכל צריך לעבוד מההתחלה כי תוך שבועיים הכל נגמר. בברצלונה אחרי חמישה ימים העסק כמעט התפרק, כי הנהגים לא הגיעו בזמן והיו איחורים איומים. ראש העיר היה צריך להתחנן ולגייס נהגים מתנדבים כדי שהמשחקים יימשכו ויעברו בשלום. בבייג'ין כל זה לא קרה. שלושה שבועות לפני תחילת המשחקים כל האוטובוסים כבר נסעו בקווים שלהם. כל המתנדבים - 70 אלף איש - כבר היו פרושים במקומות שלהם. בזכות ההכנה הזאת העסק דפק כבר מ-day one. אין אף ועדה מארגנת בעולם שיכולה להרשות לעצמה דבר כזה, כי זו הוצאה עצומה. אבל סין יכולה.

        "קחו דוגמה נוספת. בטקס הפתיחה השתתפו 15 אלף אנשים. 12 אלף מהם הגיעו מיחידת הווי ובידור של צבא סין, שמונה בסך הכל 25 אלף איש. הם באו ואמרו להם: עכשיו במשך שנה אתם מתאמנים לטקס הפתיחה. אלה דברים שאפשריים רק בסין".

        איך אתה מסכם את החוויה הסינית שלך? מה למדת מההתנהלות של הסינים?

        "כולם בעולם רוצים לדעת כיום מי זו סין. מבחינת האיכות האנושית, יש להם את כל הסיבות להיות גאים. הסינים הראו שהם יודעים לנהל מבצע כזה בלי תקלות. אבל ניהול זה לא רק המנהלים שנותנים את הפקודות, אלא גם האנשים שיודעים לציית ולבצע בלי לרטון. החל במי שמנקה את הרצפה, וכלה במי ששומר על הכניסה ואלה שמפיצים את האוכל לכל הנקודות ב-4:00 לפנות בוקר. אני חושב שראו את זה השנה בסין גם במקומות אחרים כמו בסצ'ואן שעברה רעידת אדמה. העם הסיני התגייס לעזור ועשה שם עבודה מדהימה".

        איך הסינים תופשים את עצמם ביחס למערב?

        "במערב נהוג לומר שהסינים חרדים משאר העולם. זה לא נכון. לסינים יותר חשוב מה אומרים בתוך סין מאשר מה שיגידו עליהם בעולם. הם יודעים שהמהומות שהיו בטיבט לפני המשחקים היו פרובוקציה, והם לא כל-כך התרגשו מהן. הסינים מרגישים כיום שהם לא מאיימים על אף אחד וגם לא פוחדים מאף אחד. עכשיו, אחרי שנגמרה האולימפיאדה, יש בסין גאווה עצומה. הם כל-כך גאים בעצמם שזה עוד יכול לעבור את גבול הטעם הטוב. אם הגאווה הזאת תיהפך ליהירות ותחושת התנשאות כלפי שאר העולם, זה יהיה כישלון ולא הצלחה".

        איך הסינים תופשים את הישראלים?

        "משום מה הם חושבים עלינו דברים נפלאים. כל השרים בסין כבר יודעים לדקלם שהפרה הישראלית נותנת הכי הרבה חלב בעולם. הצרה היא שהישראלים שמגיעים לשם לוקחים את האהדה של סין לישראל למקומות לא נכונים. בכל פעם שמגיעה לשם משלחת ישראלית, הדבר הראשון שעולה אלה עסקות של נשק וציוד ביטחוני. כל שר שמגיע מוכרח משום מה לדבר על זה. הסינים דווקא אומרים לנו מה הם רוצים. הם אומרים 'אתם טובים בטכנולוגיות של מים וזה מה שדרוש לנו'. ואז השרים שוב חוזרים ומדברים על ציוד ביטחון ונשק. כבר ראיתי כמה אנשי עסקים ישראלים שמאוד הצליחו בסין, אבל מי שהצליח הם רק אלה שעבדו מאוד מאוד בשקט".

        הקשר הסימביוטי

        חלק מכוחו של גלעדי בוועד האולימפי נובע מהקשר הסימביוטי העמוק שנוצר עם השנים בין שידורי הטלוויזיה לבין אירועי הספורט המובילים בעולם. גלעדי נע על התפר שבין תפקידו ברשת NBC, בעלת הזכויות הבלעדיות לשידורי האולימפיאדה בארה"ב, לבין תפקידו בוועד האולימפי - ושואב ממנו את כוחו והשפעתו. הנוכחות שלו בוועד עוזרת ל-NBC לשמור על האינטרסים שלה, והנוכחות שלו ב-NBC מסייעת למארגני האולימפיאדה להתאים את האירוע לדרישות הטלוויזיוניות.

        הטלוויזיה זקוקה לספורט כדי להביא לצופיה סיפורי דרמה אותנטיים וגיבורי על שיוכלו להזדהות עמם, בעוד שהספורטאים זקוקים לטלוויזיה כי החשיפה והפרסום הם המנוף הכלכלי שיחזיק אותם בין התחרויות. הקשר הזה כה חזק, עד ששיקולים טלוויזיוניים קובעים את תוכנית המשחקים יותר מכל גורם אחר.

        למשחקים האולימפיים ישנם שלושה עוגנים עיקריים - תחרויות השחייה, האתלטיקה וההתעמלות. שם נמצאים אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר. בבייג'ין נקבע תקדים: תחרויות השחייה נערכו בשעות הבוקר לפי השעון המקומי (10:00-12:00), כדי שיתאימו לשעות צפיית השיא בארה"ב. זאת לפי בקשת NBC ששילמה תמורת זכויות השידור בארה"ב קרוב למיליארד דולר ולאחר דיונים ממושכים קיבלה את מבוקשה. ההחלטה הזאת השתלמה לכל הצדדים. למרות השעה הלא שגרתית, בקוביית המים של בייג'ין נקבעו בשבוע של תחרויות 25 שיאי עולם, ואילו האמריקאים ראו את הגיבור שלהם, מייקל פלפס, מנצח וזוכה בשמונה מדליות זהב בפריים טיים.