שחרר לו את החבל, מאנג'יני

שבוע הפתיחה עמד, מן הסתם, בסימן הפציעה מסיימת העונה של טום בריידי, שרק על השלכותיה הייתי מסוגל למלא בקלות עשרה סעיפים שונים. אבל בכל זאת מדובר בשבוע הפתיחה, ורוזנטל כבר הקדיש טור שלם משלו לנושא, אז אני אנסה לצמצם את הדיון עליה לאייטם-שניים ולהתמקד באלו שכן ייראו מגרש העונה.

1. "סוואגר" (swagger) היא אחת מאותן מילים אמריקאיות שבלתי אפשרי לתרגם במדויק לעברית. המילון יתרגם אותה לשחצנות או יהירות, אבל המילה הזאת נושאת בחובה משמעות הרבה יותר גדולה. סוואגר היא אותה הרגשה פנימית שאדם או קבוצה סוחבים איתם שבזכותה הם מרגישים בלתי מנוצחים, ולא פחות חשוב – גם היריבים שלהם מרגישים זאת, מה שנותן לאותה קבוצה יתרון עוד לפני שהמשחק התחיל. כמעט כל הקבוצות הגדולות נשאו איתן, בצורה זו או אחרת, את הסוואגר החמקמק – היאנקיס, הבולס והקאובויס של שנות התשעים, כמו גם מכבי ת"א כדורסל בימיה הגדולים, הן דוגמאות טובות. בשנים האחרונות, מעבר לכל מה שבריידי הביא לפטריוטס על המגרש, הוא גם הביא את הסוואגר איתו, את תחושת הבלתי מנוצחות הזאת, של אנחנו יותר טובים מכם (מה שהוביל, באופן בלתי נמנע, לתיעוב מצד מרבית האוהדים בליגה). כשהפטריוטס עלו למגרש – הם ציפו לנצח, הם ידעו שהם ינצחו והם ידעו שהם יעשו זאת כי יש להם את בריידי. עכשיו, לפאטס אין בריידי ואיתו הלך גם הסוואגר. על מנת להמשיך להיות תחרותיים השנה (ואולי גם בשנים הבאות, תלוי בשאלה איך בריידי חוזר) יהיה עליהם, לפני כל דבר אחר, להרוויח את הסוואגר הזה בחזרה.

2. הפציעה של בריידי הזכירה לנו, בפעם המי יודע כמה,עד כמה שברירית הקריירה של כל שחקן בליגה הטובה בעולם. שניה אחת אתה בטופ העולם ושניה אחרי זה מישהו נוחת לך על הרגל בזווית הלא נכונה ואתה בחוץ לשנה ואולי גם לתמיד. עם השנים, לקחנו כמעט כמובן מאליו את רצף הפתיחות של פארב, מאנינג ובריידי, וחלקנו (כן, גם אני) אפילו לעג לפארב על הצורך שלו לשמר אותו בכל מחיר. לפעמים צריך פציעה מהסוג הזה, כדי שנזכר להעריך את מה שיש לנו.

3. מכיוון שדיברנו על סיומי קריירה, אז חוב אחד משבוע שעבר. בהחלט ייתכן שעוד נראה את דאנטה קולפפר במקצוענים (איחוד שלו עם רנדי מוס בניו אינגלנד?) אבל בהנחה שהוא מסר את המסירה האחרונה בקריירה שלו (או, אם תבחרו, פימבל את הכדור האחרון) הרי שיהיה חבל לראות את קולפפר מסיים את הקריירה שלו בצורה כזו. בשיאו, קולפפר היה אחד הק"ב הכי כיפיים לצפיה בליגה, וגם אם הוא נשמע בכיין משהו עם התלונות שלו על כך שלא קיבל אפילו הצעת עבודה אחת, הרי שייתכן שיש בסיס לטענה שלו שזה נובע מהעובדה שאין לו סוכן. אחרת קשה להסביר איך כל כך הרבה קבוצות מעדיפות לפתוח עם ק"ב לא יוצלח או רוקי או אפילו בלי בקאפ ראוי, כשברור שלדנטה שלנו נשאר משהו במחסנית.

4. אם דיברנו על רוקיס, אז דווקא שבוע מוצלח עבר על הקוורטרבקים שעשו את הסיפתח השבוע - גם מאט ריאן באטלנטה (9 מ-13 ל-160 יארד, ט"ד) וגם ג'ו פלאקו בבולטימור (15 מ-29 ל-129 יארד בלי ט"ד אבל גם בלי איבודי כדור) נתנו הופעה סבירה במשחק הראשון שלהם והובילו את הקבוצה שלהם לניצחון. אבל הסנסציה האמיתית בעמדת הרוקי היה דווקא הרסיבר של דנבר, אדי רויאל, בחירת סיבוב שני שניצל את השעייתו של ברנדון מרשל כדי לרשום 146 יארד וט"ד.

5. ולמעקב פארב. החדשות הטובות מבחינת הג'טס (חוץ מאלו שבאו מניו אינגלנד, כמובן) הן שסוף סוף יש להם ק"ב שמסוגל למסור כדור ליותר מ-30 יארד, כמו שפארב הראה בפצצה החכמה ששיגר לג'ריקו קוצ'רי כבר ברבע הראשון. באופן כללי פארב היה סולידי עם 15 מ-24 ושני ט"ד, אבל אם יש סיבה קלה לדאגה במדולנדס היא לא מפארב אלא מהמאמן שלו, שנראה מפחד להשתמש בצעצוע החדש שלו והעדיף להתבצר בבונקר בחצי השני, שמול קבוצה קצת יותר מוכשרת היה מסוגל להיגמר בהפסד. עם או בלי בריידי, השבוע הבא יתחיל המבחן האמיתי של מאנג'יני ופארב.

6. פציעה שהלכה לאיבוד קצת בגלל בריידי, היא זאת של וינס יאנג, שיחסיר משהו כמו 4 שבועות עם נקע ברגל. לאחר המשחק היו פרשנים שטענו שזה בכלל לא רע לטייטנס ושקרי קולינס עדיף על יאנג (שבינתיים התברר שנכנס לדיכאון) גם ככה, שזה בערך כמו להגיד שאין בעיה שנגמרה הרגל קרושה בארוחה, כי נשאר הרבה גפילטע פיש. העניין עם הטייטנס, שזה ממש לא משנה, כי יש להם קוויאר של הגנה ושמפניה של משחק ריצה כדי שלא תצטרך בכלל לטעום מהק"ב. טוב, המטאפורה קצת מתחילה לאבד מהטעם שלה.

7. הצד השני של אותו משחק היא ג'קסונוויל, קבוצה שאיכזבה רבים שהאמינו שהיא מסוגלת לעשות את הצעד הבא השנה. 35 מסירות ניסה דייויד גרארד באותו הפסד, לעומת 17 ניסיונות ריצה בלבד של היגוארים. בשנים האחרונות היתה לג'אגס נוסחה מנצחת שעבדה מצוין בשבילם – הגנה חזקה, משחק ריצה עמוק והסתמכות על הק"ב כדי להשיג פירסט דאון כשצריך. השיטה הזאת הביאה את גרארד ל-3 אינטרספשנס בלבד בכל שנה שעברה - אחת יותר ממה שהוא זרק ביום ראשון.

8. שתי קבוצות שנראו מזעזע במשחקים הראשונים שלהם הן הרדסקינס ואוקלנד. נקודת הדימיון העיקרית בין שתי הקבוצות הללו היא הבעלים העשיר והקפריזי שלהן, שכמו תינוק מגודל, מעדיף לרכוש את השחקנים הנוצצים, עם השמות הגדולים, במקום לבנות מאפס. אצל אל דיוויס מדובר בג'אמרקוס ראסל, דארן מקפאדן, דיאנג'לו הול וג'אבון ווקר (בין השאר), אצל סניידר בעיקר במאמנים, אותם הוא מחליף על בסיס שנתי. עוד דבר משותף להן, הוא ששתיהן מגיעות בסופו של דבר לאותו מקום בדיוק, וכנראה ימשיכו להגיע לשם כל עוד הם יישארו תחת אותה בעלות – שום מקום.

9. מועמד מספר אחד לשחקן הקאמבק של השנה – ג'ייק דלהום. אישית, תמיד היו לי רגשות חמים לדלהום, שאוהב לירות את הכדור בלי חשבון. עוד מוקדם להגיד לאן העונה של קרולינה הולכת, אבל הלייזר ששיגר לידיים של הטייטאנד רוסאריו כדי לנצח את המשחק מול סן דייגו היה פשוט תאווה לעיניים.

10. ואי אפשר בלי הביצועים של אינדי מול שיקגו. כמו שרוזנטל כבר ציין, גם מאנינג לא שיחק כל הפרי-סיזן, וראו את זה בכל מסירה שלו. יהיה מוקדם להסיק איזשהן מסקנות לגבי המשך העונה של הקולטס, כי ייתכן בהחלט שמדובר בחלודה בלבד, אותה פייטון יוריד תוך שבוע-שבועיים ויחזור להיות פייטון הישן. מה שכן, מספר סימנים מטרידים כן נראו במשחק, אם זה היה הפיצ'ים של פייטון לראנינג בק במקום הסטרץ' הרגיל (אינדי אף פעם לא עושה פיץ') שנועדו לשמור על הברך, ואם חוסר היכולת לדייק באותם אינצ'ים בודדים, שהיו סימן ההיכר שלו לאורך השנים, ועשויים להעיד על בעיית מכניקה מסוימת שנובעת מהפציעה. מצד שני, פייטון לא גמר את העונה ביום ראשון, וזה בטוח סימן מעודד לקולטס.