פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אני בסך הכל מאמן

        דון הסקינס, שהלך לעולמו בגיל 78, לעולם לא חיפש קרדיט על ששינה את החברה האמריקאית. פרידה ממאמן מכללות גדול ואדם ענק

        כשאומרים עליך שידעת להוציא משחקנים וקבוצות יותר מכל מאמן קולג'ים אחרים בהיסטוריה, אתה אמור להרגיש טוב. כשבובי נייט - אחד מהמאמנים הגדולים שידע המשחק, ואדם שלא נוהג לחלק מחמאות באופן שרירותי - אומר זאת, אתה יכול למות בשקט. אתמול (ראשון), הלך לעולמו דון הסקינס, מאמן שמשאיר אחריו מורשת שלבטח תמשיך הרבה יותר מאיזה פיק אנד רול, או הגנת לחץ נסוגה. מדובר באדם שהשפיע על החברה האמריקאית, שטשטש את הגבולות הממילא דקים בין תרבות, ספורט ופוליטיקה.

        דונלד לי הסקינס נולד ב-1930, והתחיל לאמן כדורסל בגיל צעיר, בבתי ספר מקומיים. אלא שהתשוקה של הסקינס היתה גדולה יותר, והוא לא היסס להרוויח סכומי כסף נמוכים יותר, בתמורה לאימון מכללת ווסטרן טקסס (שלאחר מכן הפכה להיות אוניברסיטת טקסס באל פאסו) ב-1961. בטרם הגיע הסקינס, היתה המכללה מגייסת לשורותיה בעיקר שחקנים שחורים, כשבאותה תקופה באמריקה (ובעיקר בדרום) רוב הקולג'ים נתנו במה, ספורטיבית וחברתית, לתלמידים לבנים. את הסקינס - איש לבן לכל הדיעות - זה לא עניין.

        הוא המשיך את הקו של המכללה, ושילב את המחשבות הספורטיביות המתקדמות שלו עם המחשבות החברתיות המתקדמות שלו, כדי ליצור קבוצה מנצחת. בעונת 1965-1966, סיימה המכללה בהנהגתו את העונה במאזן נפלא של 1:23. ווסטרן טקסס המשיכה לנצח, גם בארבעת משחקי הנוק-אאוט בטורניר ה-NCAA, כדי להעפיל לגמר. שם, פגשה קבוצתו של הסקינס את אוניברסיטת קנטאקי, המדורגת רביעית, ומודרכת על ידי אדולף ראפ, אחד הגזענים, והמאמנים הגדולים בתולדות כדורסל המכללות האמריקאי.

        ראפ זכור פחות בזכות הניצחונות הרבים אותם השיג, ויותר כי סרב לגייס שחקנים שחורים למכללתו בקנטאקי. בכך, הפך המשחק להרבה יותר מסתם משחק על גמר אליפות המכללות - גם אז, ועל אחת כמה וכמה בראי ההיסטוריה. אל מול החמישיה הכל-לבנה שהעלה באפ, פתח הסקינס עם חמישיה שחורה, עלה ליתרון כבר מהפתיחה ולא עצר כדי להביט אחורה. ה"מיינרס" שלו ניצחו 65:72, זכו באליפות עם מאזן עונתי מדהים של 1:28, וקבעו היסטוריה ספורטיבית ותרבותית.

        מקצועי, לא פוליטי

        "האמת היא שלא חשבתי לפתוח עם חמישיה שחורה, פשוט שמתי את חמשת השחקנים הכי טובים שלי על הפרקט", אמר המאמן האגדי עם סיום המשחק. בספרו, Glory Road (שאף הפך לסרט של דיסני - "דרך התהילה"), כתב כמה שנים לאחר מכן: "לא ציפיתי להיות פורץ דרך, או לשנות את העולם". לאורך שנים הוא זוהה וקושר עם אותו משחק. האירוע הפך להיות גדול מהסקינס עצמו. מאוחר יותר, באותו ספר, הוא יכתוב, ויחזור על זה לא מעט פעמים: "הלוואי ולא הייתי זוכה באליפות, זה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי. ללא אותו משחק, החיים שלי, של בית הספר ושל השחקנים שלי היו קלים בהרבה".

        הרציונאל מאחורי אמירתו הלכאורה-מצטנעת של הסקינס ברורה: הוא, מבחינתו, לא עשה שום דבר מיוחד או יוצא דופן. פשוט השאיר ראש פתוח, ולא נתן לשיקולים גזעניים, חברתיים או פוליטיים להשפיע על החלטותיו המקצועיות. בדיעבד, עושה רושם שבשנות ה-60 באמריקה, גם זה לא היה עניין של מה בכך. אלא שהאפקט של האליפות היה גדול, גם אם המאמן עצמו התעקש שלא לראות אותו. לפתע, קולג'ים נוספים החלו לגייס שחקנים שחורים, מעניקים סביבה אקדמאית לנוער שאחרת, היה פונה לכיוונים אפלים פי כמה. במודע או שלא, דון הסקינס שינה את כדורסל המכללות, ובעצם - את התפיסה האמריקאית כלפי ספורטאים שחורים, לחלוטין.

        הסקינס לא זכה באליפות נוספת במשך הקריירה שלו, אך הוא כן הספיק לאמן שחקנים גדולים כמו נייט ארצ'יבלד וטים הארדוויי, ולשמש כמורה רוחני למאמנים כגון נולאן ריצ'רדסון וטים פלויד. הוא בחר להישאר במכללה 39 שנים, תוך שהוא דוחה הצעות עבודה מקולג'ים גדולים בהרבה, תמורת סכומי כסף לא רלוונטיים עבורו. רחוב ואולם כדורסל נקראו על שמו באל פאסו, הוא הוצג בהיכל התהילה, ובניגוד למקרים רבים של אנשים גדולים, הסקינס זכה לכבוד והערכה רבה עוד בחייו.

        ואמש, חייו של הסקינס הגיעו לסיומם, כשהוא נפטר מסיבוך בליבו, בוחר שלא ללכת לבית החולים ולהישאר בביתו, שם היה מוקף בחברים ומשפחה. מאמן נברסקה בהווה, דוק סאדלר, סיכם את חייו אולי טוב מכולם: "הוא היה גדול מהחיים. הג'ון וויין של כדורסל המכללות". אז כן, דון הסקינס הלך לעולמו בגיל 78, אבל המורשת שלו תישאר לעולמים.