נבחרת ישראל: פז חסדאי על סיכום ההכנות למשחק מול שוויץ

בן סהר נוחת בישראל, והנתב"ג כמרקחה. נחיל של עיתונאים ומצלמות טלוויזיה הגיעו במיוחד לשדה על מנת לקבל את פניו של החלוץ הצעיר, הליגיונר האהוב, שאת השנה האחרונה העביר במאבק על ההרכב בשפילד וונסדיי ואף כבש פעם או פעמיים במדי קווינס פארק ריינג'רס. "נמאס כבר שמזכירים את הכוכבים של לפני 30 או 40 שנה", אמר סהר, שמתקשה להבין מדוע התקשורת הישראלית, זקנה וטרחנית שכמותה, עדיין מתעקשת להזכיר את שפיגלר ושפיגל. נכון שהם הגיעו למונדיאל, אבל זה היה מזמן, בתקופה אחרת, כשעוד לא היו לנו סופרסטארים בפרמיירליג ש"התאמנו ברמות הכי גבוהות שיש". אז אנא מכם, אל תלאו אותו בפרטים הקטנים. כל עוד לא נפל בחלקם הכבוד הגדול של ישיבה על הספסל על פורטסמות', אין טעם להזכיר את הדור ההוא. היום יש לנו דור נהדר, שנתון משובח, עטור בליגיונרים, וחייבים, אבל חייבים לנצח.

נדמה שבן סהר הוא הסמל הכי גדול למצבו של הכדורגל הישראלי, ודבריו ייצגו זאת נאמנה: מצד אחד כישרוני ומבטיח, עם פוטנציאל שמאיים להתפוצץ, אך במקביל גם שחצני ויהיר ללא סיבה נראית לעין; יום אחד הוא משדר אמונה עצמית ומכוון הכי גבוה שאפשר, אך למחרת הוא מדוכדך, נואש ומודע למעמדו הבינוני. סהר, שנתן את יריית הפתיחה לשבוע שוויץ החגיגי, הצליח במשפט אחד לבאר היטב את מצבנו הנצחי: מתח בלתי פוסק בין ביטחון מובהק ליוהרה מטופשת, בין אופטימיות חיובית לנאיביות לא מוצדקת. וזו הייתה רק ההתחלה.

דרור קשטן, בניגוד לחלק משחקניו, כבר לא ימעד בלשונו. קטונתי מלבקר קשטן, אולי גדול המאמנים בתולדות הכדורגל הישראלי, איש המקצוע הוותיק, המיומן, הטקטיקן והיסודי, אבל עם כל ההערכה, אי אפשר להתעלם מהיותו אדם משעמם וטרחן. עם השנים, כך נדמה, הסימפטומים רק מחמירים. אולי אני מושפע יותר מדי מסרטים הוליוודיים ומדימויים רומנטיים, אבל מאז ומתמיד ייחסתי חשיבות לנאומים חוצבי להבות של המאמנים בחדרי הלבשה, בדממה שלפני המשחק, כשכל השחקנים מתקבצים סביב המנהיג, עיניהם מופנות אליו בחשש וביראה, צמאים לדברי תוכחה, ואז הוא מגיע, נוטף כריזמה, שולף אמירות קרב ומטריף את חניכיו, ובעיניים בוהקות כולם צועקים "קדימה", פורצים החוצה בצרחות אל המנהרה וטורפים את המגרש. משום מה, כשמדובר במונוטניות של קשטן, לא אתפלא אם חלקם ינקרו במהלך נאומו, שיכלול שוב ושוב את אותן הוראות טקטיות, עם אותן קלישאות ואותם פתגמים סתומים ואפורים. אז אנא ממך דרור, העם צמא למנהיג כריזמתי. תגיד משהו.

ואם כבר בשיעמום עסקינן, הרי שלא נוכל לברוח מההתעסקות הבלתי נגמרת בסוגיה שמסעירה את עולם הספורט, בפרשה הדרמטית והסבוכה, בטלנובלה הסוערת בעלת המימדים ההיסטוריים: הסכסוך שבין אוואט לדוידוביץ'. נדמה כאילו תקשורת הספורט עדיין תקועה במקומון "כלבו" של שנות ה-90, עם ההתעסקות הקטנונית בעובדה ש"שני הכוכבים עדיין לא מחליפים ביניהם מילה". עד מתי, אלוהים, עד מתי? ולמי אכפת?

ההתעסקות הזאת מסמלת היטב את מצבה של הנבחרת. מעבר לזה שנדרשת התערבות מלאכותית כדי לעורר סביבה עניין תקשורתי, הלא שגם מבחינה מקצועית היא תקועה. אוואט הסוציופט נזרק מלה קורוניה ועדיין מחפש קבוצה, דוידוביץ' ספג רק לפני ימים ספורים שער מטופש (ואופייני) מול אשדוד, האלטרנטיבה בדמותו הליצנית של שטראובר מייאשת ומדכדכת, ועוד לא נראה באופק מי שימלא את מקומם. זה כבר מעבר לשיעמום; מתברר שאין לנו הרבה שחקנים טובים.

אבל מתברר שאין לנו גם יותר מדי שחקנים אינטליגנטים. דדי בן דיין, למשל, לא הצליח להשלים משפט מסודר אחד במסיבת העיתונאים. "זה לא שראיתי אותך חס וחלילה בקפה או בחדר אוכל או בווידאו לא מדבר עם ניר", אמר לאוואט לקול צחוקם של אנשי התקשורת, לפני שהוסיף כי "מי שדירג אותנו במקום ה-19 בעולם הוא ציוני דגול". לו היה מדובר אך ורק ביכולות ניסוח מפוקפקות, ניחא; אך כשמוסיפים לכך את היכולת העלובה של כוכב מכבי נתניה מול צ'רנו וארנה, הרי שיש לנו בעיות מקצועיות עמוקות. מדברים על דור כישרוני, על שחקנים שגדלו על ערכים אירופאיים, אבל נכון לשעה זו נמצאים בתמונת ההרכב קוזוקין, כיאל, סטרול ומשה אוחיון. יהיה מפתיע אם אלו יהיו השמות שייכנסו להיסטוריה.

דרור קשטן פתאום נשמע אופטימי, ולראשונה השבוע אומר דברים עם משמעות. "אני לא יודע איך זה נראה מהצד", אמר המאמן, "אתם לא מבלים איתם, אבל אני באמת מרגיש רוח חדשה בנבחרת". כדי לחזק את דבריו מצטרף אליו האס שלנו, הכוכב האמיתי, האיש שעליו תיפול או תקום הנבחרת, יוסי בניון, שנדמה שעם נחיתתו בישראל זונח את כל הגינונים האירופיים שאמור היה לרכוש בשנותיו בניכר, ולמסיבת העיתונאים מגיע במראה שכונתי קלאסי שכולל הליכה מרושלת, טרנינג תכול, כפכפי אדידס מפוספסים וגרביים לבנים. גם בניון מודע לציפיות ממנו ומחבריו, להצהרות השחצניות של לוזון, ל"הגרלה הנוחה" שכוללת את אלופת אירופה לשעבר ועוד ארבע נבחרות אירופאיות חזקות וותיקות, ונדמה שגם הוא, כמו כולנו, לא בטוח אם צריך להפגין ביטחון או להתנסח בזהירות ובצניעות. בסוף יוצא לו משהו באמצע, קצת מבולבל. "אצלנו השחקנים תמיד הייתה התחושה שאפשר לעשות את זה", אמר הקפטן, שמצד אחד מדבר על אמונה, אך במקביל מדבריו גם משתמע כאילו אין באמת משהו מיוחד בקמפיין הנוכחי, שבעצם כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר.