עשר של שבוע: רכבת תחתית לאבדון

ספיישל ניו יורק יאנקיז, שהפכו לתחנה העצובה של הסאבוויי, ואחרי 14 שנים יראו את אוקטובר מהבית. כרוניקה של כישלון ידוע מראש

על-פי חומר השחקנים שהציגו ניו יורק יאנקיז בתחילת השנה, לא רבים חשבו שהתמונה תהיה שונה משמונה השנים האחרונות. ההגשה בינונית, ההרכב מזדקן, הבוס הגדול סטיינברנר הלך הביתה, האופי הווינרי ברח כבר מזמן ורק מריאנו ריברה, אחד מגדולי המגישים בהיסטוריה, הוא אותו מריאנו ריברה. אלא שאיש גם לא חשב שתמונת המצב ב-AL מזרח תהיה שונה מזו שהייתה ב-14 השנים האחרונות, שבהן כמעט תמיד סיימו הפסים במקום הראשון בבית, ובפעם היחידה שבה זה לא קרה, אשתקד, העפילו לפלייאוף מהמקום השני.

אז קשה היה למצוא ורוד בתמונה הזו, אבל עדיין - זו אמריקה, ובאמריקה דברים מסתדרים כמו שצריך והמציאות עולה על כל דמיון. תשאלו את ג'ון אלוויי, שזכה בסופרבול רגע לפני הפרישה. תבחנו את הרד סוקס, שלקחו אליפות אחרי בצורת בת 86 שנים בדיוק בזמן שבו עשו סרט על הלוזריות המוגזמת שלהם. תתקשרו ללאנס ארמסטרונג המופלא או למייקל פלפס. כמוהם, גם היאנקיז האמינו שהכל יתחבר כמו שצריך, שרגע לפני שהם נפרדים מהאיצטדיון שלהם, אחד המונומנטים המפורסמים של העיר ניו יורק ושל התרבות האמריקאית בכלל, הם יזכו באליפות. אלא שהדמיון הגואה אפילו לא דיגדג את המציאות הפעם, ובאופן אירוני את המשחק האחרון שלהם בסטדיום הישן ישחקו הפסים ב-21 בספטמבר מול בולטימור העלובה, יותר מחודש לפני פתיחת הוורלד סירייס.

חשוב לציין שתאורטית ליאנקיז עדיין יש סיכויים להגיע לפלייאוף, וראינו כבר בשנה שעברה כיצד פילדלפיה מוחקת פיגור בן 7 משחקים בתוך פחות משלושה שבועות ומשחקת באוקטובר על חשבון המטס. מעשית, מי שחושב שבוסטון תאבד יתרון בן שבעה משחקים על פני ניו יורק כשנותרו לה 23, עיניו כנראה אינן בראשו. ובהנחה שהיאנקיז אכן לא ישחקו באוקטובר, הנה עשר סיבות מדוע.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה

1. בריאן קשמן

לאחר שבריאן קשמן מונה לג'נרל מנג'ר של היאנקיז, ב-1998, זכו הפסים בשלושה תארי אליפות רצופים והיו רחוקים שגיאה אחת בלבד של מריאנו ריברה מהשגת הרביעי. לכאורה, קשמן, שבכלל היה GM זמני בהתחלה, הצליח. מעשית, הוא כישלון קולוסאלי מהדהד.

קשמן נשען בשנותיו הראשונות על גלי ההצלחה של ג'ין מייקל, שהקים את מערכת גידול השחקנים המשוכללת שכללה בין היתר את דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, ברני וויליאמס ואנדי פטיט. מ-1996 ובתחילת הדרך של קשמן זרם השלד הזה יחד עם שחקני רכש משלימים לשושלת אימתנית.

אלא שקשמן התנהג כמו מיליונר נטול הכנסה שרק מבזבז את כספו מבלי לדאוג לימים קשים. הוא קנה מכל הבא ליד עד שחשבון הבנק התרוקן. לא הכספי, הכוונה, ליאנקיז לא חסרים מזומנים, אבל ב-MLB אתה צריך יותר מכסף כדי לקנות. שחקנים טובים באים בטריידים, ובשלב מסויים הבאר של קשמן יבשה. אין לו יותר מה לתת, כי את כל הצעירים הטובים (או לפחות הטובים על הנייר) הוא כבר נתן. קשמן מחה את המדיניות של מייקל, שלא נתן לשחקנים צעירים לברוח מהאירגון למרות הגחמות של ג'ורג' סטיינברנר. לקשמן לא היו את הביצים האלה והוא פשוט מכר הכל. התוצאה: שחקנים יקרים וחסרי אופי ששברו לחלוטין את רוח המועדון.

2. האנק סטיינברנר

אי אפשר להאשים את האנק סטיינברנר בכישלון של היאנקיז השנה, כי הקבוצה הזו החלה לצלול עוד אצל האבא באמצע העשור, אבל ניתן בהחלט לקבץ סימני דאגה מההתנהלות שלו. האיש, שלקח את היאנקיז לידיו עם ההודעה של ג'ורג' כי הוא מפנה את הדרך בסוף 2007, שייך לזן הגרוע ביותר של אלה שלא מבינים אבל בטוחים שהם כן, יש לו פה גדול בלי קבלות והוא בטוח שאם ילחיץ את המערכת, הוא יראה תוצאות. בקיצור, מקרה קלאסי של "הבן של" שמשרת הבוס גדולה עליו בכמה מידות. האנק סטיינברנר נראה כרגע בדיוק כמו ג'ורג' סטיינברנר של שנות ה-80, וזה סימן רע מאוד לא רק ל-2008 אלא לעתיד היאנקי כולו.

3. אלכס רודריגז

ליאנקיז היה שחקן בסיס ראשון בשם דון מטינגלי, ששיחק במועדון מ-1982 עד 1995. שנה לפני שהחל את דרכו, ב-1981, הגיעו היאנקיז לוורלד סירייס. עונה אחרי פרישתו הם זכו באליפות. בין לבין הם לא הגיעו לשם. אי אפשר להפיל את זה רק עליו, אבל הסמליות הזו הפכה אותו ללוזר, מה שלא פגם בפופולאריות שלו בניו יורק.

שנה לפני שאלכס רודריגז הגיע ליאנקיז, ב-2003, הם הפסידו לפלורידה בוורלד סירייס. בעונתו הראשונה הפכו הרד סוקס פיגור 3:0 לניצחון מדהים 3:4 ב-ALCS וזכו באליפות. מאז שא-רוד בברונקס, היאנקיז לא טעמו סדרת גמר. יכול להיות שבתשע העונות שנותרו לו בחוזה יצליח רודריגז, שסוגר עונה חמישית בקבוצה, לזכות בתואר. אם זה לא יקרה, רבים יפנו את האצבע לרכישה שלו כסמל למות המורשת של בייב רות'. למטינגלי עדיין סוגדים למרות אימפוטנציית התארים שלו, שמו של רודריגז ייזכר לדראון. בינתיים, הוא בדרך הבטוחה למטה.

4. הלך הקלאץ'

דרק ג'יטר הוא אדם אחר, סוג של חי-מת ביחס לשחקן שקיבל את כינוי האפגרייד של רג'י ג'קסון "מיסטר נובמבר". זו לא רק הסטטיסטיקה, שהייתה מצויינת ונשחקה השנה, זו העובדה שהוא איבד לחלוטין את היכולת לחבוט בקלאץ', שאין לו כוח הרתעה יותר, שמגישים מבלבלים אותו עם סטרייקאאוטים ברגע הקובע. ואולי בעצם הכל התחיל כבר בשנה שעברה, בהופעת האימה בסדרת הפלייאוף מול קליבלנד. בכל מקרה, לג'יטר יש קשר ישיר לעובדה שהיאנקיז פשוט הפסיקו להפחיד.

5. ההגשה הפותחת

היאנקיז נכנסו לעונה ללא אס ממשי, וקיוו שצ'ין מינג וונג היציב (19 ניצחונות ב-2006 וב-2007), פיליפ יוז ומאוחר יותר ג'ובה צ'מברליין יהוו צוות מסייע טוב לאנדי פטיט ולמייק מוסינה. וונג ויוז נפצעו בשלבים מוקדמים של העונה וטרם חזרו, צ'מברליין נפצע בשלב קריטי ושב להגיש מהבולפן.

לא ברור אם לפציעות של השלושה יש קשר נסיבתי ביניהן, על פטיט, כמו תמיד, אפשר לסמוך רק לפרקים והיאנקיז נשארו בעצם עם מוסינה כמגיש האמין היחיד שלהם. חוסר מזל? אימון מגישים גרוע? תשפטו אתם.

6. הבולפן

בנקודה הזו חייבים לחזור לבריאן קשמן. אחד החסרונות הגדולים של ה-GM הוא שמאז ימי רמירו מנדוזה העליזים, הוא לא מצא מחליף סביר שיגשר בין הפותחים לבין מריאנו ריברה. פול קוונטריל, טום גורדון, פליקס הרדיה, גייב ווייט, פליקס רודריגז, קייל פרנסוורת', טניון סטרץ ועכשיו גם דמאסו מארטה - כל השמות האלה, שחקנים שהביא קשמן לרוב בטריידים של אמצע העונה - נעו בין כישלון יחסי לטוטאלי. מהסיבה הזו נאלץ ריברה לעלות לא אחת לאורך השנים לארבעה אאוטים או יותר, גם במשחקים שבהם אין סיטואציית שמירה.

7. כן חשוב הגיל

שימו לב להרכב של היאנקיז: שמונה שחקנים, רק שניים מהם - רובינסון קאנו (25) ומלקי קבררה (23) מתחת לגיל 32. ג'ייסון ג'יאמבי בן 37, ג'יטר, בובי אבריו וג'וני דיימון בני 34, איוואן רודריגז בן 36, אלכס רודריגז בן 32 וזאת לפני שהזכרנו את חורחה פוסאדה בן ה-36, שנפצע וסיים את העונה לא לפני שקשמן (כן, שוב הוא) החתים אותו על חוזה ענק בן 52 מיליון דולר לארבע שנים, ושכח את הכלל המנחה בביזנס: לא משלמים לבעל מקצוע על סמך מה שעשה, אלא על סמך מה שיעשה. ההרכב הגריאטרי הזה לא הפסיק להיפצע. צעירים? לא בבית ספרנו.

8. תיאו אפשטיין

לא במקרה התחזקו הרד סוקס בהדרגה עד שנישלו את היאנקיז ממעמד האחות הבכירה והרעה, ובעצם הפכו להיות היאנקיז של שנות ה-2000 בעצמם. אפשטיין דגל בהבאת כוכבים לצד שחקנים צעירים ולא במקומם. הוא לא פחד להעיף שמות גדולים עם הווה בעייתי ועתיד לא ברור, ולהביא שחקנים שתורמים למערכת מהפן המקצועי וגם החברתי. אפשטיין הוא הג'ין מייקל של בוסטון בהבדל אחד - הוא גם קטף את הפירות שאת זרעיהם הוא עצמו שתל.

9. ג'ו ג'ירארדי

אמרו על ג'ו טורה שהוא זקן ושהוא מיצה את עצמו, אבל גם בשנים הפחות טובות שלו טורה ידע לתת את הפוש האחרון לפלייאוף. ג'ירארדי הגיע לקבוצה זקנה שמנוהלת רע ועם שחקנים לא מספיק טובים, אולם אי אפשר לנקות אותו מאחריות למצב המנטלי והמקצועי של הקבוצה. כמי שהיה אחד הברגים החשובים באליפויות של סוף שנות ה-90 ובהפיכתו של חורחה פוסאדה לקצ'ר מוביל בליגה, ג'ירארדי אמור לדעת איך לעבוד במערכת כל כך לחוצה כמו היאנקיז. למזלו, הוא עובד אצל סטיינברנר ולא אצל גאידמק (מוזר קצת המשפט הזה, לא?) ולכן תינתן לו הזדמנות לתקן בעונה הבאה.

10. מילה טובה

מכל הרכישות שביצע קשמן לפני העונה ובמהלכה, בולט קסאווייר ניידי, שהגיע לפני סיום מועד הטריידים והתנהג כמו יאנקי אמיתי. הוא סיפק חבטות קלאץ', הומראנס ובאופן כללי היה אאוט קשה מאוד למגישים. אבל את המילה הטובה באמת צריך לשמור לגדול מכולם, מריאנו ריברה. נכון שכשהוא לא נכנס במצבי שמירה הוא לא היה מזהיר במיוחד, בלשון המעטה (מאזן ניצחונות והפסדים 5:5), אבל עם 32 שמירות, ERA של 1.46 ואמינות גבוהה כרגיל אי אפשר להתווכח. היאנקי האחרון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully