בינונית, מהוססת, מקובעת

בבסיסה, נבחרת ישראל בכדורסל היא קודם כל מה שהיא לא: היא לא נבחרת ישראל בכדורגל. וזה בא לידי ביטוי בכל המישורים – ההתייחסות התקשורתית, ההתייחסות הציבורית, דעת הקהל וכמותו. לא חשוב כמה היא תנסה, תמיד היא תשמש כצל הלא יוצלח של מקבילתה מענף הכדור המוביל השני – על אחת כמה וכמה כשביום שבת ישוחק לו המשחק הכי חשוב של נבחרת הכדורגל מאז הפעם האחרונה שהיא הפסידה במשחק-הכי-חשוב.

"מאיר טפי-רו נש-מה"! צועק אוהד אחד מחוץ להיכל נוקיה, בדיקציה ופואטיקה שבדרך כלל מאפיינת כמעט-זמרים שמופיעים בתכניות ריאליטי כאלה ואחרות. מסביבו של המשורר המתחיל עומדים חבורה של אנשים שלא ממש יודעים איך לאכול את הסיטואציה. אבל זה הרי רגיל. בפנים, הרעש אותו רעש, השקט בין מהלכים מוצלחים אותו שקט, וקשה שלא למצוא משהו חלול, מזויף או תמים בכמה אלפי אוהדים שטרחו והגיעו להיכל נוקיה הערב, כדי לראות חבורה של שחקני כדורסל ישראל, ולהקשיב לכרוז שנשמע כאילו לקחו אותו ממחלקת הפרומואים של ערוץ 2 ("הערב!!! עידו קוז'יקקקקקרו!!!").

ההזדהות עם נבחרת הכדורסל מזכירה באופן כלל לא אירוני את ההזדהות עם ענף הכדורסל כולו בארץ הקודש בשנים האחרונות. אם בעבר היה ניתן לקבוע בבירור שהאהדה האמיתית של ציבור חובבי הכדורסל נתונה לקבוצות הרי שהיום, אחרי ההתפרקות של הפועל תל אביב והאיחוד של גליל עליון, נשארנו גם ללא סמלים. ואם מישהו חשב שהוואקום הזה, שנפער לפתע, יילך לאהבת הנבחרת, הוא טעה. נבחרת ישראל בכדורסל פופולרית כמו תמיד, ולרעתה או זכותה ייאמר שגם היום, אחרי עוד קמפיין שיצא לו לדרך, זה לא הדבר היחיד שנשאר כפי שהיה.

המשחק עצמו יוצא לדרך, והוא טיפוסי עבור הנבחרת, שבאופן מסורתי מתאימה את עצמה לרמת יריבתה, ומסתובבת סביבה. ליאור אליהו גדול, אבל גדול במהלכים שמראים עד כמה הבריטים לא למדו אותו. עבור אליהו עצמו, שעבר עונה מסויטת, גם זה משהו. בו בזמן, מאיר טפירו עושה את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם: את ההיפך המוחלט ממה שאנשים מצפים. ויש גם מתן נאור אחד, שנותן הגנה נפלאה על לואל דנג – דבר שלא הרבה שחקני NBA יכולים להתפאר בו. דומה כאילו אחרי המשחק הזה צריכה מדינת ישראל לתת למתן נאור כמה חופש שרק ירצה – העיקר שיישאר איתנו. לכדורסל הישראלי לא היה שומר אישי טוב כמוהו מאז ימי נדב הנפלד, ואפילו בנבחרת לכאורה-קשוחה ובעלת אוריינטציה הגנתית ולוחמנית, זה קריטי.

בריטניה, מצדה, היא נבחרת חביבה וסימפטית, שבהתחשב בכמות האימונים שעשתה ביחד עם כוכבה הגדול מה-NBA, יכולה בסך הכל להיות מרוצה מאיך שהיא נראית. היא נאיבית לפרקים, לא טכנית במיוחד, אבל כזו שמאיימת על נבחרת ישראל. ולא בזכותה, כי אם באשמת נבחרת הכחולבן, שיודעת את אחד הסגלים הכי פחות מוכשרים שלה בעשור האחרון. היתרון הכי גדול של החבורה הצביקה שרפית הוא הלכידות הקבוצתית, משחק ההקרבה והיעדר האגו. התכונות הללו מופצות לאוויר לעתים כדי לפצות ולחפות על היעדר כישרון, אך אפילו אם הן היו נכונות לגמרי, גם אז היתרון הזה יכול בקלות להפוך לחיסרון נגד נבחרת לא מאוד מוכשרות, כגון בריטניה. זה מה שהיה היום.

אבל עם כל הכבוד לבריטים, התכנסו כאן כדי לדבר על נבחרת ישראל מודל 2008/2009, והיא נראית בינונית, מהוססת ומקובעת מתמיד. הדבר הכי בולט שניתן יהיה לקחת מהמשחק הזה – כמו גם מהרבה משחקים קודמים – הוא הפאסיביות של יותם הלפרין. יכולת כה אנמית היתה מתקבלת על הדעת במכבי תל אביב, או באולימפיאקוס, שם שיחק וישחק הלפרין לצד סקוררים וכוכבים, אך בנבחרת הוא אמור להיות השחקן המושלם – לא המשלים. לסגל הנבחרת – כמו גם לאוהדיה, ולצוות המקצועי – אין את הלוקסוס להסתפק בגרסת השחקן המשלים של יותם הלפרין. בהיעדר יותם דומיננטי, ההתבססות על מאיר טפירו הופכת אבסולוטית עוד יותר, ולבטח תחזור בקרוב כמו בומרנג.

ההתקפה האחרונה של הנבחרת בזמן החוקי סימלה יותר מכל את הנבחרת כולה. טפירו מכדרר, הלפרין לא מצליח (או לא רוצה מספיק) לצאת מחסימה לתרגיל שתוכנן עבורו, ורבי מאיר בעל הנס עולה לזריקה על השומר שלו. הזריקה שראתה רק רשת מספר פעמים קודם לכן הפעם נושקת לאוויר ולא יותר. הודות לטיפשות של הבריטים מהצד השני, ולהחלטת שיפוט מפוקפקת משהו, יצאה מזה נבחרת ישראל בשיניים, ובחיים. אבל לאורך זמן זה לא יספיק. מי שהולך לישון רק עם מאיר טפירו, שלא יתפלא אם הוא קם בטורניר ההזדמנות האחרונה.