וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אהובתי, התגעגעתי

30.8.2008 / 9:10

באמת שבימינו אין שום סיבה ללכת לכדורגל, אבל ממתי אוהדים חושבים בהיגיון? פז חסדאי מתמוגג מחזרתה של ליגת העל. לפחות בינתיים

אני ונומה בחצר

ברור לי שעוד אתחרט על זה. למעשה, אני מצטער על זה כבר עכשיו. כל העקרונות שדבקתי בהם, כל ההבטחות שהבטחתי, הכל נמוג כלא היה. זו לא פעם ראשונה שזה קורה, זה אפילו היה די צפוי, ובכל זאת, בכל פעם זה מפתיע מחדש וגורר אכזבה קשה ומבוכה גדולה. אחרי אולימפיאדה מדהימה, יורו מרגש ו-ווימבלדון מצמרר; אחרי תצוגות שיא של מייקל פלפס, יוסאין בולט וכריסטיאנו רונאלדו; אחרי עונה מופלאה של קווין גארנט, רפאל נדאל ואיליי מאנינג; אחרי שנה שהיסטוריוני הספורט כבר הגדירו כאיכותית ובלתי נשכחת; אחרי כל אלה אני מביט לצדדים בהשתאות ומוצא את עצמי בתת-קבוצה איזוטרית עם עוזי גופייה ואפי הנמר. כן חברים, אני נרגש, נלהב ונפעם מפתיחתה הרשמית של ליגת העל בכדורגל, מצפה לה בקוצר רוח, וכן, ברור לי שעוד אתחרט על זה. למעשה, אני מצטער על זה כבר עכשיו.

הולכים נגד הרוח

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כתב שלום חנוך, ונדמה כאילו התכוון ממש לרגעים האלה, שעת הדמדומים שלפני פתיחת הליגה, ממש לפני עלות השחר, רגע לפני שבחורינו המצוינים עולים על המגרשים ברחבי הארץ, כשהגעגועים לליגה בשיאם. מפתיע לגלות איך הפגרה שוב עשתה את מעשה הקסם הקבוע שלה, והשכיחה מאיתנו את זוועות השנים הקודמות. כל עוד זה לא התחיל, כל עוד המנוי חף מניקובים, כל עוד מוספי פתיחת העונה ממשיכים לבהוק על השולחן, כל עוד כיסאות הפלסטיק באיצטדיונים נקיים ומצוחצחים (זו סתם מטאפורה), כל עוד מאזנה של קבוצתי חף מהפסדים – אנחנו לא נאבד תקווה ונתכונן בשיא אוננו לפתיחת דף חדש. קדימה ליגת העל.

אין ציפיות

כמובן שמגעגועיי לכדורגל הישראלי לא ניתן להסיק על דעתי בנוגע לרמתו. כחובב ספורט אני לא יכול שלא למחות על ההשוואה בין הכדורגל הישראלי לאירופאי, מתקומם מהעובדה שהמשחק המשוחק במקומותינו זוכה לאותו השם של זה מהיבשת הרחוקה, וכמובן מזועזע מהתנאים, מהמשכורות המנופחות, ממחירי הכרטיסים ומכל דבר אחר. אך נדמה שפה טמון ההבדל בין חובבי ספורט לאוהדים: כשמדובר ברגשות, אין אצלנו מקום לרציונליזציה. כל זכר לחשיבה הגיונית נמחק כלא היה. אני יכול להעריץ ולהעריך את גיגס, אבל אני באמת מאוהב בשפונגין; אני מתמוגג ונהנה מהסופר קלאסיקו הספרדי, אבל מפרפר בין חיים למוות בדרבי התל אביבי; שערותיי סומרות מהחמצה של פרננדו טורס, אבל נתלשות בזעם אחרי איבוד כדור של קמנאן; אני עומד בסלון ומוחא כף אחרי עוד מבצע של רונאלדו, אך מחבק באקסטזה אנשים זרים אחרי דרדל'ה של מישאלוב. כבר מזמן אין לזה קשר לכדורגל.

יש רגשות

לא יודע איך החיים שלכם, אך שלי די אפורים. את רוב הזמן אני מעביר מול מסך מרצד, ורק לעתים נדירות מתחולל אירוע שיכול לגרום לי ממש לצרוח מרוב אושר, לקפוץ על הכיסא או לשיר בקול גדול שירי אהבה. אירועים כאלה, כידוע, לא קורים לחובבי כדורגל, רק לאוהדים.

שבת אחרי שבת אנחנו מוצאים את עצמנו במקום הישן והמוכר, במושב הקבוע, בסביבה החמה, עם החברים ליציע שכבר הפכו לפרטנרים לחיים, עם החוויה המוזרה שמעניקה קצת יציבות וסדר. ברור לנו שזה פתטי. גם אנחנו מסכימים בלב שלם עם הביקורות, מזהים את הרמה הירודה, חוששים מהאלימות, נרתעים ממצב האיצטדיונים ומביטים על הפרצופים המיואשים סביבנו ויודעים שאנחנו נראים אותו דבר. חיינו אינם פשוטים. הם כוללים כאבי לב מיותרים, מתחים וכעסים, מרמור ודכדוך ותחושה גדולה של מאמץ שווא; אבל מדי פעם מבליח לו רגע אושר מצמרר ששווה את הכל, שמזכיר לנו איך הכל התחיל. בשבת זה מתחיל מחדש. כן, ברור לי שאני עוד אצטער על זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully