כל הסטיות שלנו

הסטייה הקטנה שלי: ג'ף הורנסק

פרויקט המוגבלים שעושים לנו את זה נמשך, והפעם: פז חסדאי עורג לעוד פקידים חנונים ועבשים כמו ג'ף הורנסק, שנותנים בראש לגדולים

לו סילבר הוא דוגמה שממחישה היטב את הפער שבין חזותו החיצונית של אדם לבין הדמות האמיתית החבויה בו. זכורני היטב את סילבר מככב באחד הטקסים שערכה מכבי ת"א לשחקני העבר שלה – עומד נבוך במרכז המגרש בחליפה מחויטת, זוכה לגילויי הערצה וקבלת פנים של גיבור, מנופף את ידיו מול יד אליהו גדוש ונרגש - ולא יכולתי שלא לתהות כיצד היו מגיבים לכך שכניו מהפרבר האמריקאי, כמה היו נדהמים לראות שהאדם המוכר להם כעורך דין משופם בן 55, אותו שכן ביישן עם חזות משעממת וכרס משתפלת, הוא למעשה גיבור ספורטיבי ומושא להערצה של רבבות אנשים. "סילבר?", הם יתהו לעצמם, "מהבית פה ליד? עם הקרייזלר הלבנה והמכסחה הרועשת? עשרת אלפים איש קראו בשמו בסגידה והודו לו על כל רגעי הקסם שהוא העניק לחייהם? לואיס?!".

אך בעוד לסילבר בימיו הגדולים היו מידות מרשימות וכתפיים חסונות וניתן היה לדמיין איכשהו את מעורבותו בכדורסל, הרי שככל שמדובר בג'ף הורנסק, הסיפור קיצוני אף יותר. נדמה שגם בשיא הקריירה שלו - כשהשתתף בסדרת הגמר של ה-NBA, כשקלע מעל השומרים הטובים בעולם, כשחדר וחטף והרביץ והשחיל כל ג'אמפ – גם אז נראה הורנסק כמו פקיד חיוור במשרד ממשלתי, עם כריזמה של דג וחיוך עגמומי, שרק במקרה נקלע למהומה על לא עוול בכפו. האם מישהו יכול היה להאמין שהשחיף הלבן הזה הוא כדורסלן בליגה הטובה בעולם?

עוד בוואלה! NEWS

הטיפול בכאב הברכיים שמחזיר לתפקוד מלא - ללא כאב

לכתבה המלאה

האנטיתזה

הורנסק הוא דוגמה מצוינת ל"מבחן התאונה". מיד אחרי שמישהו נכנס בך עם האוטו יש את אותה שנייה מכרעת שבה אתה מביט בנהג, בוחן אותו, ומקבל החלטה מהירה אם להשתולל ולכעוס או להתקפל ולהגיב באיפוק. מי יכול לדמיין לעצמו שמאחורי הפנים הוורדרדים והחיוך הנבוך מסתתר לו בן זונה קשוח?

קארל מלון אמר פעם ש"הילדים באמריקה יכולים להסתכל על הורנסק וללמוד שבחיים הכל אפשרי", שזה אולי סוג של מחמאה, אך בעיקר אמירה שמסמלת את הפער שבין המראה הצונן של הורנסק לבין ההצלחה שלו. אין ספק - עם הפרצוף שהעניק לו הטבע, שום דבר בחיים לא בא בקלות עבור ג'ף הצעיר. סביר להניח שמאז ומתמיד הוא נאלץ להילחם כדי לפלס את דרכו למעלה, להיאבק בסטריאוטיפים, להשקיע קצת יותר מכולם, להילחם ברפיון הגופני, להתאמץ קצת יותר בהגנה, להישאר אחרי כולם בתום האימון ולזרוק שוב ושוב לסל. הרי אי אפשר להשלים קריירה יציבה של 14 עונות עם ממוצעים של 14.5 נקודות ו-5 אסיסטים מבלי להיות אדם חזק, נחוש, אגרסיבי, ובעיקר תחרותי.

באולימפיאדה שזה עתה הסתיימה כמעט שלא נתקלתם בהורנסקים, כיוון שהאנשים האלה הם נחלתם הבלעדית של הספורט הקבוצתי, דמויות משלימות לגיבורים האמיתיים; מצד שני, להגדיר אותו כסתם "שחקן קבוצתי" ולהחמיא לו על כך ש"עשה את חבריו טובים יותר" יעשה לו עוול. הוא היה קלע אדיר, שומר מצוין, ורק הימצאותו בשטח של אלוהים בכבודו ובעצמו במדי שיקגו בולס מנעה ממנו – מאותו נער מחוצ'קן שבקושי מצא קולג' - לסיים קריירה נהדרת עם טבעת על היד במדי יוטה הנפלאה. אבל זה חלק מהקסם של הורנסק, היותו אנטי גיבור, כדורסלן שהתנועה הכי מפורסמת שלו על המגרש היא הזזת הבלורית הצדה ומריחת הזיעה על הלחיים בעודו ניצב על קו העונשין – נפנוף לשלום סודי לילדיו.

בסופו של דבר, אין פלא שמלון כל כך נפעם מהצלחתו של הורנסק. הורנסק היה לא רק אנטיתזה לכדורסלן, הוא קודם כל האנטיתזה לכל מה שמסמל ה-NBA. לשרוד כל כך הרבה זמן בליגה שנשלטת על ידי אתלטים שחורים ותרבות היפ הופ, שכופה סגנון משחק מהיר ופיזי, שנצרכת על ידי קהל שדורש שואו ותרבות שסוגדת לווינריות – הרי זה פלא אמיתי, נס רפואי, מעורר השראה ומקור לתקווה. מצד שני, לא צריך להתלהב יותר מדי. כולה הורנסק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully