פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אי שם בשומקום

        למרות חברות כמעט קבועה בצמרת הספרדית, ויאריאל נשארה קבוצה כמעט אלמונית. מישהו מוכן להמר שהעונה הפרויקט המוצלח הזה יראה אחרת?

        אם תשקלו לטוס לספרד בזמן הקרוב תחשבו בוודאי על ברצלונה ועל מדריד. אולי גם על סביליה, אולי על הפירנאים. סביר מאוד להניח שלא תחשבו על ויאריאל, פשוט כי לא שמעתם על המקום ואין לכם מושג איפה הוא נמצא. ובכן, אתם לא לבד. גם לרוב הספרדים אין מושג.

        בויאריאל, אי שם במחוז ולנסיה, מתגוררים כ-48,000 תושבים, בערך כמו בקרית גת. לקרית גת יש את אינטל ואת נינט (תחליטו אתם מה יותר חשוב או מעניין); לויאריאל יש בשנים האחרונות את אחד ממועדוני הכדורגל הטובים ביותר בספרד. איך זה קרה ומה הסיכוי שהמצב הזה יימשך גם העונה?

        שלח לי שקט בקופסה

        מנטרה שחוקה בחיים המודרניים טוענת שכאשר אתה עומד במקום או אפילו זז לאט, אתה בהכרח הולך אחורה. הקלישאה הזו כושלת במקרה של ויאריאל. הקבוצה הצנועה שנוסדה ב-1923 התייצבה בליגה הבכירה רק בשנת 2000, ומאז, לאט ובעקביות, טיפסה למעלה, כאשר מספר מועדונים עם יומרות גדולות בהרבה צנחו.

        הסיבה העיקרית לכך היא שבויאריאל השכילו לחבר בין שלושה סוגי שחקנים: זקנים שזקוקים לזמן התאוששות, צעירים שזקוקים לזמן התבשלות, ודרום אמריקאים מכל המינים והסוגים (בסגל הקבוצה לעונה הקרובה ישנם ארבעה ארגנטינאים, שלושה אורוגוואיים, שני ברזילאים וצ'יליאני). רחוק מהלחץ והסכיזופרניה הממוסדת של רוב קבוצות הליגה הספרדית – רחוק פחות או יותר מכל דבר, בעצם – חוברו שלושת הסוגים הללו למציאות שלוקטו מכל קבוצות הליגה. התוצאה היא קבוצה שאף אחד בספרד לא נהנה לפגוש בשנים האחרונות. האצטדיון הביתי ("אל מדריגאל") נראה כמו קופסה נתנייתית ששייכת לליגה השניה; המועדון כולו מדיף ניחוח של ליגה שניה – כאילו נטול יומרות לחלוטין, פרובינציאלי בעליל. ועדיין, הם פשוט טובים.

        כמו בכל כך הרבה דברים בחיים, גם כאן ההצלחה התחילה מפסיכולוגיה עדינה. את ההוכחה המפורסמת ביותר מהווה הכישרון החידתי חואן רומן ריקלמה. פחד ולחץ היו חלק בלתי נפרד מהמשחק עבור ריקלמה עוד בגיל 10, אז היה מגיע לאימונים בארחנטינוס ג'וניורס כילד מוכה. אביו היה מנהיג כנופיה אלים שהכריח את בנו להשתתף במשחקים שהיוו בסיס להימורים בלתי חוקיים. כבר אז מדובר היה בשחקן שהיה זקוק לסביבה ולקבוצה שתותאם לאופיו ולצרכיו. במשך שבע עונות בבוקה זה בדיוק מה שקיבל, אבל בברצלונה של עונת 2002-2003, ואן חאל פשוט התעלם ממנו. בסוף אותה עונה ריקלמה הושאל לויאריאל, שהתאימה את עצמה אליו ועשתה הכל, על המגרש ומחוצה לו, כדי שירגיש בבית.

        המועדון העלים עין כאשר ריקלמה הביא יחד איתו, ברגע א-לה-מרדונה, מטוס מלא חברים משכונת העוני בבואנוס איירס (דון טורקאטו) בה גדל; העלים עין 'מפציעות' מפוקפקות ואפילו קיבל את רצונו הפשוט של ריקלמה לא לשחק במחזורים מסוימים, אף שהקבוצה כולה נבנתה סביבו: חבורת הדרום אמריקאים בראשותו של חואן פאבלו סורין, הגרסה הלטינית של הגמד משר הטבעות, פשוט האטה את קצב המשחק כדי שריקלמה יוכל לנהל אותו בשקט. רחוק מההיסטריה של הקאמפ נואו זה עבד, ובגדול. ריקלמה הוביל את ויאריאל כל הדרך מהיסטוריה עם אפס הישגים לחצי גמר ליגת האלופות, בעונת 2005/2006.

        פוסט ריקלמה

        בסופו של דבר, המבחן הגדול באמת של המועדון ושל המאמן מנואל פלגריני, שהגיע לקבוצה שנה אחרי ריקלמה, התחיל דווקא באותו מעמד היסטורי. במשחק הגומלין מול ארסנל במדריגאל ריקלמה היה כזכור, הגיבור הטראגי, כאשר כשל בפנדל שהיה משווה את ההתמודדות. יכולת להמר על כך שריקלמה לא יצליח להבקיע ברגע שראית את פניו – וזה בדיוק מה שקרה. לפחות בכל מה שקשור לקריירה שלו בספרד, ריקלמה מעולם לא התאושש מאותו רגע. בפועל, המועדון איבד אותו ערב.

        בתחילת 2006/2007 איפשרו בויאריאל לריקלמה לשוב לארגנטינה ללידת בנו. הוא חזר באיחור רב רק כדי להודיע שאיננו רוצה להתאמן. להנהלה נשבר. הנשיא פרננדו רואיג הודיע כי "ריקלמה יציית למועדון וימלא את מחויבויותיו – או שיהיה לו עסק איתי". ההתדרדרות לא איחרה להגיע - פלגריני זרק את ריקלמה ליציע לאחר שהאחרון סירב להתאמן ברצינות או בכלל. השחקן סירב לפגוש את נשיא המועדון, ובסופו של דבר הושאל לבוקה והשנה חזר אליה לצמיתות, לרווחת כל הצדדים המעורבים.

        רוב המועדונים בסדר הגודל של ויאריאל היו קורסים אחרי היעלמות של שחקן מפתח בסדר גודל כזה, אבל בויאריאל נשארו רגועים והקבוצה, לאורך זמן, רק הפכה לקטלנית יותר. פלגריני הבין לא רק מה דרוש כדי לבנות שחקן כמו ריקלמה אלא גם מתי נכון להפסיק לבנות עליו: במקום הארגנטינאי נכנסו לתמונה לא מעט שחקנים שקיבלו מפלגריני צ'אנס קריטי, כאלו שלא היו מוכרים או פשוט נראו חיוורים וגמורים במקומות אחרים.

        "מחייך כמו רונאלדיניו, יפה כמו רונאלדיניו, טוב כמו רונאלדיניו"

        ג'וזפה רוסי, הכישרון בן ה-21 שלא השתלב באנגליה סיפק בשנה החולפת 11 שערים ו-11 בישולים ב-26 משחקים. רכישה חשובה לא פחות היה דייגו לופז, השוער המצוין שלקח בויאריאל את כל ההזדמנויות שאיקר קסיאס מנע ממנו במדריד. בקישור זרח לצד הארגנטינאי הותיק גיז'ה פרנקו גם סאנטי קסורלה, שחקן נוער של המועדון שאחרי עונות הבשלה פרץ עם תצוגות שהביאו אותו כל הדרך ליורו במדי ספרד ולמשוב ייחודי מהפרשן האנגלי סיד לאו: "קסורלה", כתב לאו, "מחייך כמו רונאלדיניו, יפה כמו רונאלדיניו, וטוב כמו רונאלדיניו". לא ברור כמה מזה עלבון וכמה מזה מחמאה, ובכל זאת.

        במקביל התעורר גם רובר פירס, עוד שחקן שאחראי לפנדל זכור לשמצה. פירס חגג במהלך העונה החולפת יום הולדת 34 אבל נראה לפרקים בעונה האחרונה כאילו הוא משחזר את ימי הזוהר מארסנל. כמו פירס, גם ניהאט הטורקי, שתמיד נראה כמו סוהר זדוני מ"אקספרס של חצות", חזר מפציעה קשה ופרע את השטרות בגדול עם 19 שערי ליגה שפיצו על עזיבתו של דייגו פורלאן לאתלטיקו מדריד. בצד שמאל הפך בגיל 30 חואן קאפדווילה, אחרי שבע שנים אפורות בלה קורוניה, למגן השמאלי הטוב בספרד.

        על התזמורת כולה ניצח בשקט מהקישור האחורי מרקוס סנה, הברזילאי שהתאזרח בספרד, שרק בגיל 32 ביסס סוף סוף את מעמדו כאחד הקשרים האחוריים הטובים באירופה. כנראה שהוא היה צריך להבקיע את שער העונה בליגה (בבעיטה מחצי מגרש) כדי להגיע ליורו במדי ספרד, אבל בקיץ כל מי שצפה בטורניר הבין עד כמה הוא טוב. סנה היה אחד מהגורמים המרכזיים לכך שויאריאל לא רק סיימה את העונה האחרונה במקום השני – אלא גם הייתה באמת הקבוצה השנייה בטיבה בליגה (ואף סיימה עם נקודה אחת יותר ממספר הנקודות איתו זכתה ריאל באליפות שנה לפני כן).

        כלום לא עצוב, הכל כרגיל

        אם רשימת השחקנים שהוצגה עד כה גורמת לכם לחשוב לפתע שאכן מדובר בקבוצה מצוינת, וזה עוד לפני שדיברנו על הרכישות החדשות, בוודאי תתפלאו על כך שמדובר בקבוצה שפשוט לא שומעים עליה. אף פעם. אבל זה לא מפתיע. שום דבר פיקנטי או דרמטי לא קורה שם. באתלטיקו מדריד התעקשו ברוב השנים האחרונות למכור ולקנות את כל הסגל בכל קיץ; בוולנסיה כבר לא ברור מי מוכר ומי קונה מה; באתלטיק בילבאו מתייסרים בלבטים אידיאולוגיים; בבארסה ובריאל משתגעים מתסביכי גדלות וברוב המועדונים האחרים (חוץ מסביליה) מנסים בעיקר לגמור את החודש בלי שנכסי הקבוצה יעוכלו.

        רק בויאריאל הכותרת הראשית של אתר הקבוצה הכריזה לפני שבועיים על....שינויים בהסדרי החנייה בקרבת המדריגאל. כותבי בלוג פופולארי על הליגה הספרדית התלוננו לאחרונה על כך שויאריאל היא גרסת הכדורגל למיסטר פלנדרס מהסימפסונים: השכן המושלם והאדיב שממחזר, צנוע, אדיב, מבוסס ועושה הכול נכון באופן מעיק בזמן שכולם סביבו פשוט...אנושיים.

        הדבר המעניין ביותר במועדון בשנים האחרונות מלבד פרשת ריקלמה קרה כשמרטין פלארמו, מהארגנטינאים היותר כושלים ששיחקו במועדון, חגג שער נדיר בקפיצה על גדר המדריגאל, בעקבותיה מעד ושבר את הרגל לחצי שנה. זו הייתה פחות או יותר הפעם היחידה בה מישהו מהמועדון מלבד ריקלמה היה בכותרות בשנים האחרונות, ועבור המועדון זה מצוין.

        הכמעט אלמוניות המתמשכת איפשרה לקבוצה לשמור על שחקניה הטובים ביותר ולשקם לאט ובזהירות שחקנים עם קריירות בעייתיות או פציעות קשות. לא בטוח שפירס או ניהאט היו מצליחים לחזור מפציעות בהצלחה שכזו בכל מקום אחר.

        המשך הנירוונה?

        כל זה לא אומר שלא ניצבות בפני הקבוצה סכנות. היורו עשה את שלו וסנה, למשל, כבר מחוזר ודורש בהתאם העלאה בשכרו. שמועות רבות נפוצו גם על כך שריאל מדריד מעוניינת לבצע מחטף של הרגע האחרון ולרכוש את קסורלה. אם לשפוט על פי ההתנהלות האינטליגנטית של רואיג ופלגריני סביר להניח שסנה יקבל את העלאת השכר שלו וקסורלה כבר קיבל אותה כאשר חתם אתמול (רביעי) על חוזה משופר והצהיר בפשטות: "אני שמח מאוד כאן וזה הכי חשוב". אולי זה בגלל הבייבי פייס, אבל בניגוד להרבה מאוד שחקנים אפשר פשוט להאמין לו.

        התחרות על תואר "הסוס השחור" של הליגה בעונה הקרובה תהיה קשה, בעיקר כי את סביליה אף פעם אסור למחוק וכי אתלטיקו של אגוארו יכולה להיות סוף סוף הדבר האמיתי אחרי שנים של אשליות. אבל יהיה חכם להניח שגם ויאריאל תהיה שם, אחרי עוד קיץ של רכישות חכמות: אדמילסון, שבעונה שעברה בברצלונה נראה כמו ברזילאי מהליגה למקומות עבודה ולא כמו השחקן הנפלא שהבקיע במספרת במונדיאל 2002, יהיה עוד פרויקט שיקום של פלגריני.

        אריאל "קאניו" איבאגזה שהצטרף הקיץ מתאים לקבוצה כמו כפפה ליד גם אליו (מלך הבישולים של הליגה כבר שנתיים ברציפות) כמעט אף אחד לא שם לב, ולא רק בגלל שגובהו 1.66. אם גם "מאתי-גול", מתיאס פרננדס הצ'יליאני, יתחיל להצדיק את האמון שפלגריני נותן בו אחרי עונה וחצי של הסתגלות, צפו לראות את הצוללת הצהובה מטביעה עוד ועוד קבוצות, אולי אפילו בליגת האלופות. ועדיין מזדחלת לה ההרגשה שגם בסוף העונה הזו אף אחד לא יידע מי הם.