כל הסטיות שלנו

הסטייה הקטנה שלי: דאג כריסטי

הם לא תמיד תרמו, לעיתים רק הציקו, אבל אנחנו אוהבים אותם. כותבי וואלה! בפרויקט מיוחד: המוגבלים שאהבנו לאהוב. נמרוד עופרן פותח עם דאג כריסטי

בעוד כחודש תחזור ליגת ה-NBA לאיתנה, עם מחנות אימונים, משחקי קדם עונה, דיווחים ופרויקטים מקצועיים לרוב. כדי להעביר בנעימים עונה שחונה זו, בין אולימפיאדה מפוארת לעוד מסע לטבעת אליפות, החלטנו לקבץ את מיטב המוחות המעוותים שיש לוואלה! להציע, ולגרום להם להתוודות קבל עם ועדה לסטייה הקטנה שלהם: מיהו השחקן השולי/המרגיז/הנגר/הפשלונר/הסיסי שהם אהבו יותר מכל. כוכבים? ווינרים? עילויים? שחקנים עם אופי מברזל? לא בבית ספרנו.

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה

דאג כריסטי, האיש, האגדה, והאישה

אתה יודע שמצבך רע, כששני האנשים שהוגים את הרעיון לפרויקט הזה – אנשים הגיוניים בדרך כלל, כאלה שצוחקים עליך רק כשאתה מפסיד בהתערבויות – פורצים בצחוק מתגלגל כשאתה עונה "דאג כריסטי" לשאלת הסטייה האישית שלך. אתה רוצה להגיד להם שזה כל הקטע, לאהוב שחקנים משונים כאלה, אבל זה חסר תועלת: הם לא ישמעו אותך מרוב צחוק.

כן, אני אוהב את דאג כריסטי. יותר מזה: כשהיה פעיל, כריסטי היה השחקן האהוב עליי בעולם. וזה כולל את הכדורסל הישראלי, האירופי, הבין גלקטי. קשה לי להסביר את זה באופן רציונלי, שכן כל הסיבות עומדות כנגדי: כריסטי מכוער. וסגנון המשחק שלו, על כך יסכימו הרבה אנשים שהם לא אני, היה מכוער לא פחות. הוא לא קלע ממטר, הכדרור שלו היה א-סמיטרי, ומהשנה השלישית שלו בערך הוא היה אפור יותר מענן. אבל אם סיפורו של כריסטי היה נגמר כאן, מצבנו – כלומר, מצבי, אולי גם מצבו – היה טוב. לרוע המזל, הוא לא.

לאשתו של השחקן האהוב עליי קוראים ג'קי כריסטי, וזה רק בגלל ש"שטן כריסטי" לא מתגלגל יפה על הלשון. ג'קי נולדה בסיאטל, שם למדה להיות רשעה ודוגמנית, אם כי לא ברור מה בא קודם. באמצע שנות ה-90 היא הכירה את דאג, והם התחתנו. היתה זו ההחלטה הגרועה ביותר של השוטינג גארד בקריירה - יותר מגילוח הראש, יותר מזריקה לא מוצלחת לשלוש, יותר מההתאבדות, שללא שום ספק תגיע מתישהו. מדובר באישה נוראית. שתלטנית ומעצבנת, כזו שלא מסכימה לבעלה להתראיין בפני עיתונאיות ממין נקבה, או, נניח, לדבר או להסתכל על נשים. פעם חשדה בו שהוא מתרועע עם מישהי, וטרחה לשפוך לו בנזין על המכונית ולשרוף אותה. ליתר ביטחון, כדי שיבין מאיפה משתין הדג.

ודאג לא עומד על שלו, כי הוא מפחד לקבל מזלג לתוך הלבן של העין. בשלב מסוים, כדי להראות את אהבתו הבלתי מתפשרת לאשתו, אחרי כל סל שהיה קולע כריסטי – לא עניין של מה בכך, חשוב לזכור – היה מנשק אחת מאצבעותיו, ומניף אותה לשמיים. בהמשך גם חטיפה וריבאונד הספיקו להנפת אצבע אל על. ולא כמחווה לאלוהים. כלומר, כן כמחווה לאלוהים, אם כי לא האלוהים הנוצרי, או המוסלמי או היהודי. אלא לזו שמעליהם.

dude, איפה האוטו שלי?

ג'קי היא אישה נרקיסיסטית ומאוהבת בעצמה, כזו שהקימה אתר אישי, הוציאה ספר, וכיכבה בתכנית מציאות על נישואיה עם דאג. השליטה שלה בו כל כך אבסולוטית וכובלת, שקשה שלא להרגיש מסורס רק מלראות את זה. ואני, אני הייתי רואה את זה. שוב, ושוב, ושוב. למה? ובכן, מכירים את האנלוגיה ההיא, עם תאונת הרכבת הנוראית, והאדם שלא יכול להפסיק להסתכל? אז אצלי אין רכבת, יש את משפחת כריסטי.

קשה להסביר את החיבה הבלתי הגיונית למר כריסטי. אני יודע שהיא החלה כשהגיע לקבוצה האהובה עליי, סקרמנטו, בשנת 2000. היה בו את האלמנטים שהפכו שחקנים רגילים לשחקנים בסקרמנטו: לוזריות מפעימה, ויכולת בלתי נלאית להגיע לבאר, רק כדי ליפול פנימה (שמועות אומרות שג'קי דחפה אותו, אבל לא היו די ראיות להרשעה).

אך האמת היא שהיה בו גם, בכריסטי, תכונה אחרת. מעבר לעובדה שהוא היה אחד השומרים הכי בלתי מוערכים בליגה באותן שנים, הרי שמדובר היה במוסר אדיר מהעמדה מספר שתיים, ובשחקן נטול אגו לחלוטין (ג'קי מצצה אותו ממנו במהלך ניתוח מסובך ומסוכן כמה חודשים קודם לכן). בזמן שרוב הקרדיט וההתייחסות התקשורתית והציבורית בקבוצה ההיא הלכו למייק ביבי, לכריס וובר, לוולאדה דיבאץ' ולפז'ה סטויאקוביץ', אני התחברתי לדאג. ייתכן וזו האהבה הבלתי מוסברת לאנדרדוג – והרי כריסטי הוא האנדרדוג הנצחי, גם כשהוא חוזר הביתה אחרי אימון. ייתכן וזו סתם סטייה טפשית לשחקנים עם יותר ראיית משחק משכל שיידע להתמודד איתה. וייתכן – ואם אתם מהמרים, שימו את הכסף כאן - שגם מידה של רחמים היתה מעורבת בעניין. דאג כריסטי הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי, כזה שאף אחד לא נתן לו סיכוי להצליח, כזה שבאופן כללי, לא תמיד הצליח.

ואני, שתמיד העדפתי את רג'י מילר על ג'ורדן, את בראד ליף על דורון ג'מצ'י, את לירון בסיס על רונן חרזי, לקחתי את העניין הזה צעד אחד קדימה. או שניים, או 97. עד היום, הקטע הזה של לנשק את האצבע ולהניף אותה אל האוויר בכל פעם שאני שותה מים קצת מביך אותי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully