הגדולה מכולן

זיהום אוויר, זכויות אדם, טיבט – מישהו בכלל הזכיר את הנושאים האלה ב-16 הימים האחרונים? הנושאים שכל כך בערו ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, שאפילו איימו על קיומם? נכון, מי בכלל זוכר את זה? ובאמת שאיכפת לנו, פשוט מסתבר שבמקרים מסוימים, הספורט גובר על הכל – על אחת כמה וכמה כשמדובר במשחקים האולימפיים הטובים בכל הזמנים. מבחינת איכות בטוח, מבחינת ארגון, כנראה שכן.

למרות הפערים התרבותיים העצומים, למרות שלא הפסיקו ללמוד כאן אנגלית, למרות שמזוהם כאן וגם חם וגשום, ולמרות שרובנו מעדיפים מונדיאל, NBA ואפילו את ליגת העל – המשחקים האולימפיים בבייג'ינג הוכיחו את עצמם כאירוע הספורט היוקרתי, המרתק, הגדול, והמעניין מכולם. והדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה הוא שלא היינו צריכים את מסי וארגנטינה, את לברון ונבחרת הכדורסל של ארצות הברית, וגם לא את נדאל ופדרר, כדי להוכיח את זה. כל אלה נדחקו הצידה ב-16 ימים מטורפים של ספורט נקי וטהור, עם סיפורים מרתקים, עם הכי הרבה צבעים ועם אחדות נדירה של כל, אבל ממש כל העולם.

ועכשיו הגענו לשלב הסיכומים, וכל כך כיף לעשות את זה. יש מקרים שבהם אירועי ספורט גדולים משאירים טעם של עוד, אבל המשחקים האלה עשו אותנו כל כך שבעים. מוזר, זה היה אמור להיות בדיוק הפוך, אבל זה לא. אכלנו את הארוחה הטעימה בעולם, ראינו את הסרט הטוב בעולם, נדרנו נדר עם אהבת חיינו והכל שמור ונצור בלב.

מייקל פלפס צריך להצטער על שני דברים: א. על זה שהוא לא שבר את שיאו של מארק ספיץ כבר באתונה 2004. ב. על זה שתחרויות השחייה פותחות את המשחקים האולימפיים, ותחרויות האתלטיקה נועלות אותם. עם כל הכבוד לשחיין העילוי, שזכה בשמונה מדליות זהב ושבר שבעה שיאים עולמיים – הוא עשה את זה בזמן הלא נכון, בעידן יוסאין בולט. הרץ המהיר ביותר בהיסטוריה יחזור לג'מייקה עם חמש מדליות זהב פחות מהשחיין המושלם בהיסטוריה. אי אפשר לעבד נתונים במקרה הזה, אין ניתוחים ובטח שלא צריך לספור או לחשב.

צריך רק להרגיש – מי היה הספורטאי המושלם במשחקים האלה, מי גרם לנו לצרוח, להצטמרר, לא להאמין? ושוב, עם כל הכבוד לפלפס ויש כל כך הרבה – את ההישג האדיר שלו צפינו עוד לפני פתיחת המשחקים. ברור לכולם שזה הפך אותו לספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים. ברור לא פחות שגם בשלוש האולימפיאדות הקרובות אף אחד לא יתקרב לכמות מדליות הזהב שיש לפלפס בארון, 14 במספר. אבל פלפס הוא לא הכוכב מספר 1 של המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, וזו אולי ההוכחה לכך שהם היו הטובים בכל הזמנים.

יוסאין בולט – איזה סיפור נפלא. הספרינטר הג'מייקני שם קץ לתקופת הדעיכה של האתלטיקה, והכוונה היא בסטנדרטים התקשורתיים. שיאי עולם נשברו לא מעט מאז ימי קרל לואיס, הכוכב הגדול האחרון של הענף, אבל מאז שנות התשעים לא היה ספרינטר שפרץ לתודעה של כל כך הרבה אנשים בעולם, בכל העולם. שכל ילדה בת שנתיים בג'מייקה, ניו זילנד או פקיסטן תדע לדקלם את שמו. שכל עקרת בית שלא מתעניינת בספורט, תדסקס עם החברות בטלפון על התופעה הבלתי רגילה שנראתה עשרות אם לא מאות פעמים בטלוויזיה. זהו יוסאין בולט, האיש שהחייה מחדש את ענף האתלטיקה, שכל כך נפגע בשני העשורים האחרונים בגלל פרשות סמים כאלה ואחרות. שיאני ואלופי עולם נתפסו בזה אחר זה, והשיאים של "מסוממים" אחרים הפכו לבלתי ניתנים לשבירה. בזכות בולט, מלכת הספורט חזרה סוף סוף לארמון שלה אחרי שנות התבצרות, והיא לא מתכוונת לאבד את השלטון בשנית.

מייקל פלפס – זה רק הולך ונהיה קשה יותר, לומר עליו שהוא רק מספר 2 במשחקים האלה. אבל נסו לחשוב על זה ככה – כמה אנשים בעולם התנסו בשחייה? הרבה, אבל לא כל העולם. כמה התנסו בריצה? כולם, לפחות כל מי שיכול ללכת. זו בדיוק הנקודה, לעולם הרחב – שעבורו מתקיימים המשחקים האולימפיים פעם בארבע שנים, קל יותר להזדהות עם הפעולה הבסיסית ביותר בספורט, וכשמישהו עושה אותה בצורה כל כך מושלמת, ובלתי מוסברת – זה תמיד יהיה יותר מרשים מכל דבר אחר. יותר מאדם ששוחה כמו כריש, יותר מטיל לחיבורים, יותר מדאנק מקו העונשין, ויותר מספורטאי שנאבק מול איתני הטבע. לכן, לא נותרה ברירה אלא להכתיר את מייקל פלפס לנסיך בלבד, בשושלת המכובדת של שליטי בייג'ינג 2008.

את הרמז לשליטה הבלתי מעורערת של סין בטבלת המדליות, קיבלנו כבר במשחקי אתונה 2004, אותם סיימו הסינים עם שלוש מדליות זהב פחות מארצות הברית. היה די ברור שבמגרש הביתי הם יגברו על האמריקאים, אבל הם הפתיעו ועשו את זה בגדול. המארחת סיימה את המשחקים האולימפיים עם 51 מדליות זהב ו-100 מדליות בסך הכל. ארצות הברית שמרה על מאזן של 35 מדליות זהב. מה זה אומר? שהסינים השקיעו הון בשמונה השנים האחרונות כדי ללכת על בטוח בענפים הקטנים יותר ולזכות בהם במדליות לצד הענפים הפופולאריים שלהם.

הסינים המשיכו לשלוט בהתעמלות מכשירים (9 מדליות זהב), בבדמינטון (8 מדליות זהב), קפיצה למים (5 מדליות זהב) וטניס שולחן (4 מדליות זהב). מצד שני, הם הפכו פתאום למעצמה של הרמת משקולות (8 מדליות זהב) וזה תוצר של העשור האחרון בלבד. בנוסף, הם השיגו 8 מדליות זהב בקליעה – ככה זה כשהוועד האולימפי הסיני מחזיק 8,000 קלעים בשכר. הסינים פשוט ניצלו את כמות האוכלוסייה האדירה שלהם כדי ליצור ספורטאים חדשים ולהפוך לטובים בענפים שהם לא כל כך הכירו לפני כן.

גם כדורעף החופים שבו הם הצטיינו מהווה דוגמא מצוינת. זה לא היה יכול לקרות בענפים הפופולאריים בכל העולם כמו כדורגל, כדורסל ואפילו כדוריד. דוגמא מצוינת היא הוקי השדה לנשים, ענף כדור קטן שבו הסינים הצליחו להעמיד נבחרת במיוחד למשחקים, נבחרת שזכתה במדליית הכסף.

בשני הענפים הגדולים של המשחקים האולימפיים, האתלטיקה והשחייה, הסינים שמרו פחות או יותר על מעמד זהה. מדלית זהב או שתיים בכל אחד מהם, והנה עוד הוכחה לכך שאפשר להפוך למעצמה אולימפית בעזרת המשאבים הנכונים. מצד שני, צריך הרבה דברים אחרים כדי להפוך למעצמה אולימפית בענפים פופולאריים, ואת זה עדיין אין למדינת ה-1.3 מיליארד תושבים. מה יהיה בלונדון 2012? תלוי מאוד בבחירת העיר המארחת למשחקי 2016. אם זו תהיה שיקגו, כדאי להמר על ארצות הברית שתחזור להיות ראשונה בטבלת המדליות כבר בעוד ארבע שנים.

האמריקאים יוצאים מהמשחקים האלה ברגשות מעורבים. מצד אחד, הם השוויצו לכל העולם במייקל פלפס. מצד שני, הם די פישלו בענפים אחרים שהיו עד היום בשליטתם המוחלטת. נבחרת האתלטיקה האמריקאית לא הצליחה לזכות במדליית זהב באף אחת מריצות הספרינט מ-200 מטרים ומטה, כולל ריצות השליחים לגברים ולנשים. בסך המדליות הכללי של מלכת הספורט הם הקדימו את רוסיה במדליית זהב אחת בלבד.

מייקל פלפס כיכב בבריכה, אבל השחייניות נטלי קוגלין וקייטי הוף הפסידו מדליות זהב מתוכננות ליריבות מאיטליה וזימבבואה – מה שרק עזר לסינים להגדיל את הפער בטבלת המדליות הכללית.

את הנחמה הגדולה האמריקאים יכולים למצוא דווקא בכדורעף. ענף כדור בו הם שלטו בשנות השמונים והתשעים, רק שמשהו שם הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אז בבייג'ינג ההגמוניה חזרה לאמריקאים, שזכו בשלוש מתוך ארבע מדליות הזהב האפשריות: כדורעף גברים, וכדורעף חופים לגברים ולנשים. בכדורעף נשים זכו האמריקאיות במדליית הכסף.

בריטניה, שתארח את המשחקים האולימפיים הבאים בלונדון, המשיכה במסורת של המדינות שמתכוננות לאירוע הגדול בעולם במגרשן הביתי – כלומר הפגינה נוכחות. בדרך כלל, כשמדובר במדינות גדולות ועשירות כמוה, הפנטזיה הגדולה היא להסתער לפחות על המקום השני בטבלת המדליות, במשחקים שיתקיימו אצלן. אז הבריטים עשו הכנה מצוינת, וסיימו את המשחקים בבייג'ינג במקום הרביעי בטבלה, עם 47 מדליות, מהן 19 מזהב.

בעזרת הכנה ראויה, הבריטים יוכלו אפילו להכפיל את כמות המדליות הזאת בלונדון 2012. בריטניה הוכיחה את עצמה במשחקים האלה כמעצמת אופניים במסלול – רק שם היא זכתה בשבע מדליות זהב. העיתונאים הישראלים באתר השייט בצ'ינגדאו הרגישו היטב את כוחה של הממלכה המאוחדת כמעצמת שייט, בענף הזה היא השיגה 6 מדליות זהב – כמו גם בשחייה וחתירה.

עם קצת שיפור באתלטיקה שנחלשה ועידוד ענפים קטנים אחרים, הבריטים יהפכו לכוח משמעותי בלונדון 2012 – וצריך לזכור שנראה שם גם הופעה היסטורית של נבחרת בריטניה בכדורגל, מה שלא קורה אף פעם בגלל פיצולה לארבע נבחרות בפיפ"א ואופ"א. השמועות מדברות על סר אלכס פרגוסון כמאמן בקמפיין הזה, יהיה מעניין.

טוגו (קיאקים), מאוריציוס (אגרוף), אפגניסטן (טאקוונדו), סודן (אתלטיקה), בחריין (אתלטיקה) וטג'יקיסטן (האבקות) – אלו הן החברות החדשות במועדון המדינות שזכו במדליות אולימפיות. ברוכות הבאות, ושלא יגידו לנו בוועד האולימפי הישראלי שזה הולך ונהיה קשה יותר להביא מדליה.

זה היה, נשאר ויהיה קשה – אבל הכל אפשרי, ואת זה ראינו בכל אחד מ-16 ימי התהילה בבייג'ינג. כמו שאמרה השחיינית קטועת הרגל, נטלי דו טואה, שסיימה במקום ה-16 בתחרות במים פתוחים: "זה לא טראגי שאי אפשר, זה טראגי שאין למה לשאוף".