על המנטליות הישראלית שמעתם?

אי אפשר להגיד שהמחשבה הזאת לא עוברת להם בראש, לראשי הוועד האולימפי. המחשבה של מה היה קורה אם לא שחר צוברי אחד, אותו גולש שהם לא ממש ספרו עד לפני שנה, הגולש שהציל את המולדת. אז אולי כל הקטע הזה של "הציל את המולדת" הוא באמת מוגזם – אבל אין ספק שהוא הציל כל אחד ואחד מהיושבים בראש המערכת הזאת, שאמורה לדאוג לנו לפחות פעם בארבע שנים לגאווה לאומית. שחר צוברי הציל אותם, כי עכשיו הם יכולים לעשות מה שבראש שלהם, ובתור התחלה להאשים את הש.ג.

יו"ר הוועד האולימפי, צבי ורשביאק, ניצל את הבמה יומיים לנעילתם של המשחקים, כדי לעשות סיכומים להופעתה של המשלחת וכל זה עוד לפני התחרויות של היילה סטאין ובנות ההתעמלות האמנותית. הוא אמר שהארגון שלו עבד מצוין, הוא נתן לספורטאים את הכל, נתן ולא קיבל מאלה שזכו לכל כך הרבה. הוא האשים אותם, אמר שחלקם קיבלו יותר מדי, היו שבעים מדי, איבדו את התשוקה. הוא לא חשב לרגע להתייחס לעצמו ולסובבים אותו, ואולי להעביר ביקורת על פועלם. בכלל, בוועד האולימפי מתגאים בניהול מקצועי ונכון, ולא מוכנים לקבל שום ביקורת או אשמה, בכל מה שקרה במשחקים האלה, שהיו כל כך חלשים לעומת אתונה 2004.

"לפחות עמדנו ביעד המרכזי שלנו, והוא מדליה אולימפית", אמר מנכ"ל הוועד האולימפי אפרים זינגר, לפני שניסה לשכנע את העיתונאים שצריך להסתכל גם על הישגים אחרים של הוועד האולימפי בשהייה בסין: "אל תשכחו שארגנו טקס לזכר י"א חללי מינכן, ושהוצאנו שחיינים להרצות בבתי ספר סיניים" – אין ספק, מרשים ביותר.

אין עיתונאי שיצא מסופק ממסיבת העיתונאים לסיכום הופעתה של המשלחת הישראלית בבייג'ינג, אין עיתונאי שהבין למה ראשי הוועד האולימפי מתחמקים מלהעביר ביקורת על עצמם. כל העיתונאים הבינו למי מופנות עיקר הביקורות. וזה כל כך מגוחך. הרי איך יכול להיות שאם אריק זאבי, גידי קליגר ואודי גל, ואנדי רם ויוני ארליך – כולם יחד, היו כל כך רחוקים מהיעדים והציפיות, אז רק הם אשמים? שלושה ענפים, מדליסט אולימפי, מדליסטים בשלוש אליפויות עולם ומחזיקי תואר גראנד סלאם – לפחות שני שליש אם לא שלושה התרסקו מבחינה מנטלית, וראשי המערכת נקיים מאשמה? ואז הגיעה בת אל גטרר, אחת שעד לפני כמה חודשים בקושי הכירו בדוכן הפלאפל בקניון מלחה, ורומזים עליה שיש לה סיכוי למדליה. ומה היא עושה? קורסת. אומרים שהייתה לה הופעה מצויינת, ושהשיפוט היה גרוע. אז אומרים. העיקר שאומרים.

את הביקורת על הספורטאים לא שכחנו, והיא הגדולה ביותר. העניין הוא שהגוף האחראי עליהם לא יכול להתנער מאחריות, דווקא ברגעים הקשים ביותר בקריירה שלהם. יכול להיות שמערכת הציפיות הזאת, כשמכנסים את העיתונאים 4-5 פעמים לפני המשחקים האולימפיים ואומרים להם מה כל אחד צריך לעשות – גדולה על הספורטאים, גם על הגדולים שבהם. יכול להיות שהמערכת המקצועית, כלומר היחידה לספורט הישגי – לא הצליחה להפיק את המקסימום בחלק מהענפים בגלל שלא התנהלה נכון. יכול גם להיות שספורטאי סגל היהלום קיבלו יותר מדי כסף – הכל יכול להיות. מה שבטוח, כולם אשמים. לא חלק.

נתחיל באריק זאבי. הצפי ממנו היה לסיים במקומות 1-5 במשחקים האלה, אבל הרוב ציפו ממנו למדליה. אחרי הכל, ערב ה-14 לאוגוסט הוא נחשב לספורטאי החזק בארץ מבחינה מנטלית. יריבים כמו לוצ'יאנו קוראה הברזילאי הוא היה אוכל כמו את הציפיות שאכלנו מהוועד האולימפי ערב המשחקים. היה ברור לכולם שהוא לפחות אחד מחמשת הג'ודאים הטובים בעולם במשקל שלו – בכל שלב בקריירה שלו בשמונה השנים האחרונות, זה אומר סיכוי של 80 אחוז למדליה. הוא אמנם נחלש מבחינה פיזית, אבל זכה לצוות מסור של 5-6 אנשים שנצמדו אליו לכל תחרות או מחנה אימונים בעולם. בעזרת המרכיבים האלה הוא שמר כביכול על רמה דומה. קצת לפני המשחקים זאבי כבר ידע שמשהו גדול עליו – הוא גם לא התבייש להגיד על זה, רק שאף אחד כולל אנחנו לא חשב שמדובר במשהו רציני. זה סתם נראה כמו קטע חדש של זאבי שלא רצה לנחס את עצמו. "צריך לקוות שמישהו יביא מדליה, אבל אל תצפו לזה יותר מדי ממני", הוא אמר ובדיעבד מסתבר שהוא כל כך התכוון לזה. התרסקות מנטלית טוטאלית. אז איפה המערכת בכל הסיפור הזה?

גם גידי קליגר ואודי גל, בדיוק כמו אריק זאבי, רשמו תחרות אחת בלבד שבה הם לא הגיעו לצמרת בתקופת ההכנה למשחקים האולימפיים. יותר מזאבי, היו להם 3 מדליות ארד בשלוש אליפויות העולם האחרונות בשייט מפרשיות 470, הם תפסו מקום של קבע בצמרת הדירוג העולמי של איס"פ (התאחדות השייט הבינלאומית), ונחשבו ללא כל צל של ספק לאחד מחמשת הצמדים הטובים בעולם בדגם שלהם. ואז מתחילות בעיות של מאמן, ובעיות של חשד לחומרים ממריצים, וביקורות שונות. המשחקים האולימפיים יוצאים לדרך, והצמד שלנו קורס. צוותים שבחיים לא היו מסוגלים לתת תחרות לקליגר וגל רואים אותם מאחורי הגב במרינה של צ'ינגדאו. הצמד הישראלי מתרסק מבחינה מנטלית – לא בשיוט אחד, אלא לאורך כל הדרך. הם פשוט היו בינוניים לאורך כל התחרות. צריך לזכור שבניגוד לאליפויות העולם, לא כל הצוותים הטובים בתבל משתתפים במשחקים האולימפיים בגלל ההגבלה של אחד לכל מדינה. המשחקים אמנם הכי יוקרתיים, אבל לא בהכרח האיכותיים ביותר מבחינת שייט. גם הם זכו להשקעה בלתי רגילה לאורך כל הדרך: כסף, ציוד, מחנות אימונים, יותר תחרויות – ושוב, ההתרסקות המנטלית. ושוב, איפה המערכת בכל הסיפור הזה?

ולגבי אנדי רם ויוני ארליך. בניגוד לקודמים, הם הפסידו ליריבים שיכולים לנצח אותם בכל יום נתון, אבל קשה להאמין שאפילו הם הגיעו בשיא היכולת המנטלית למשחקים האלה. קשה גם להבין למה בוועד האולימפי הגדירו אותם כאחד משני הצמדים המובילים במירוץ למדליה – בידיעה שדווקא בענף שלהם הכל יכול לקרות בהגרלה. אם באמת היה משהו שפגע בהכנה המנטלית שלהם, הרי שזו בדיוק הנקודה.

ויש עוד, אם אתם רוצים אלה שעשו פאשלות בענף מספר 1 במשחקים האולימפיים. אלכס אברבוך הודה שהוא סוס מת בסיום המשחקים, אחרי שציפו ממנו להגיע לגמר. את ניקי פאלי בכלל לא ברור למה שלחו, ואיתי מגידי התגלה כעוד אחד שמתקשה להתמודד עם הלחץ, או עם קבלת החלטות קשות. אם הוא סבל מפציעה, למה הוא התפלא שהשפילו אותו ומחאו לו כפיים באצטדיון, כשבמקביל צלבו אותו בתקשורת הישראלית?

מצחיק, אבל דווקא הספורטאים שהצליחו היו כל כך רחוקים ממערכת הציפיות, או מהמערכת בכלל. את מדליסט הארד, שחר צוברי, ספרו בהרבה מקומות לפני שספרו אותו בוועד האולימפי. את ההכנה שלו לקראת השנה החשובה שלו כגולש הוא עשה בזכותם של לא מעט גורמים, הוועד האולימפי הוא לא אחד מהם. המרכז הימי באילת, האלוף האולימפי תום אשלי, המאמן הצמוד – כולם עזרו לו בדרך למדליית הארד באליפות העולם בניו זילנד. מעיין דוידוביץ', שעלתה לשיוט הגמר, ובעיקר ניקה קורניצקי וורד בוסקילה, מקום 4 ב-470, הן תוצר של איגוד השייט והפועל תל אביב. במקומות אחרים אמרו עליהן שהן פספוס, במקומות אחרים המשיכו להאמין בהם.

נופר אדלמן, שנתנה הופעה טובה יחסית לאחת שלא היו ממנה ציפיות בכלל, נזקקה גם היא למקורות מימון אחרים. גל יקותיאל, שהגיע לקרב על המדליה בג'ודו, "זכה" אמנם לצפי של מיקום 3 עד 7, אבל מאז ומתמיד היה רחוק מאור הזרקורים בגלל תהילתו של אריק זאבי. השחיינים, שבעה כאלו היו בבייג'ינג, שיפרו כולם את השיאים האישיים שלהם. החלק היותר גדול בנבחרת הזאת מורכב משחיינים שלומדים וחיים בארצות הברית, הרחק מכל הטירוף הזה שיש כאן. בנות ההתעמלות האמנותית דווקא פרצו לתודעה בעקבות כתבה ענקית בפריים טיים של ערוץ 2, אבל הבלאגנים שנוצרו כתוצאה מההדים של הכתבה, העסיקו את העיתונאים בעיקר ברכילות ופחות בספורט. בסופו של דבר, המתעמלות שבקושי הוזכרו לקראת האולימפיאדה עמדו בציפיות וחשוב להדגיש שעשו את זה בשקט, אחרי שבוועד האולימפי כבר עשו את הסיכומים.

וזה לא שלתקשורת אין חלק בכל מה שקרה כאן, וכאן חוזרים לאלה שאכזבו, כמו דלילה חתואל למשל. הסייפת מעכו הפכה לשם דבר בתקשורת הספורט עוד לפני הפציעה הידועה, שכמעט ומנעה ממנה להגיע לבייג'ינג. מרוב שהיא הייתה כל כך תקשורתית, כבר הפכו אותה לאחת שמועמדת למדליה, למרות שאף פעם לא הגיעה ליותר ממקום שביעי באליפות אירופה.

במקרה של תומר אור, כבר יותר מעשור נדבקים לאליפות העולם לנוער שבה זכה בגיל 17, אבל שוכחים שלמרות הופעות יפות בחלק מטורנירי גביע העולם, הוא מעולם לא רשם הישג גדול באליפויות אירופה או העולם. הבעיה היא שאנחנו נזכרים בעובדות הפשוטות האלה רק אחרי שהתלהבות הכללית מתחלפת במציאות.