נבחרת המציאות

לא, זו לא נבחרת החלומות של 1992, אבל בפעם הראשונה מאז, לאמריקאים יש מקור אמיתי לגאווה. אסף רביץ מנתח את משחק הגמר

אסף רביץ
24/08/2008

למי שבמקרה פספס את אחד הגמרים הטובים בתולדות האולימפיאדה...

עוד בוואלה!

גם הקורונה השפיעה: הבחירות הישראליות בתחרות מוצר השנה

בשיתוף מוצר השנה ישראל

נבחרת הכדורסל של ארה"ב הגיעה לבייג'ינג כאחת האטרקציות המרכזיות של אולימפיאדת 2008, כאשר כמה מהכוכבים הגדולים, העשירים והמפורסמים בעולם הספורט התקבצו לנבחרת אימתנית שבאה להחזיר את הכבוד האבוד של הכדורסל האמריקאי, ועמדה במשימה. אבל באולימפיאדה בה מככבים האתלט הגדול בכל הזמנים, השחיין הגדול בכל הזמנים ושחר צוברי, אפילו קובי בריאנט ולברון ג'יימס נשארו מעט בצד.

מלבד ההישג של צוברי, סיבה נוספת לכך שהפוקוס ירד מהכדורסל היתה שלאמריקאים הכל הלך בקלות. אחרי משחק ה-37 הפרש על ספרד בבית המוקדם, עלתה תחושה שהבנו את הפרנציפ - אלה השחקנים הטובים בעולם, הם באו מוכנים הפעם ואף אחד לא יכול להטריד אותם. ארגנטינה דגדגה בחצי הגמר, אבל בעיקר כי הצליחה להרביץ ולהציק מספיק זמן, ולא כי היה לה סיכוי אמיתי לנצח את הפסים והכוכבים.

כל זה היה נכון עד הגמר, שכרגיל התעלם מכל התחזיות המוקדמות. אחרי שכבר הפסקנו לפנטז על נבחרת שתתפוס יום גדול ותוציא מהאמריקאים את המקסימום, פתאום זה קרה. דווקא אותה ספרד, מינוס שחקן מפתח בדמות חוזה קלדרון, הגיעה למעמד הגדול ביותר ונתנה הצגת כדורסל ענקית.

זה נגמר ב-107:118 לארה"ב, תוצאה שמשקרת כי היתה צמודה הרבה יותר בפועל, במשחק שייזכר כאחד משיאי האולימפיאדה. אם מישהו יכין רשימה של משחקי הכדורסל הבינלאומי הגדולים בכל הזמנים, התפוצצות הכשרון של הגמר בבייג'ינג בוודאי תככב שם. קשה שלא.

מוכנים, משתנים, עדיפים

נתחיל, איך לא, עם האמריקאים. נכון, האינטנסיביות בהגנה במשחקים האחרונים היתה פחות מרשימה מהשלבים המוקדמים. זה טבעי, כמה ברצינות אפשר לקחת יריבה שבשבוע שעבר הם ניצחו ב-37 הפרש? אבל מול יום כל כך טוב של הספרדים גם ההגנה הטובה ביותר של האמריקאים הייתה מתקשה לייצר בריחה. עם או בלי קשר, ההתקפה עבדה מצוין. אמנם היו כמה דקות של בלבול וזריקות לא טובות, אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על 118 נקודות ב-40 דקות. לא דבר של מה בכך - בטח מול אחת ההגנות הטובות בטורניר.

דוויין ווייד מסמל את ההבדל בין הקמפיין המוצלח הפעם לקמפיין הכושל לפני שנתיים. אז הוא הגיע אחרי פלייאוף מדהים והאמין שעצם הנוכחות שלו תספיק, הפעם הוא בא בכושר שיא והמחצית הראשונה שלו בגמר הזכירה את אותן הצגות פלייאוף מול דאלאס (כולל כמה מהשריקות של השופטים, אבל זה סיפור אחר). הכוכבים באו לעבוד וראו את זה על כל אחד מהם. אפילו כרמלו אנתוני, ישמור השם, קפץ על כדורים אבודים וניסה לשמור ככל יכולתו הדלה, וזה משהו שהוא אפילו לא התקרב אליו בפלייאוף. מקרי? לא ממש. המחויבות האמריקאית היתה בשיאה, ובאה לידי ביטוי התקפית והגנתית.

מייק ששבסקי היה עסוק לכל אורך הדרך בשמירה על המתח, וזו הייתה ההצלחה הגדולה שלו. הוא הרי לא מאמן מבריק כמו שיש לאירופאים, הכדורסל שהוא מכיר הוא כדורסל המכללות חסר התחכום, לכן הנוכחות שלו התבטאה קודם כל באינטנסיביות. הרפיון במשחקים האחרונים היה שולי. הנבחרת שלו המשיכה לשחק את הכדורסל שלה ולהכתיב סגנון, מה שלא קרה בטורנירים קודמים. הוא נשאר עם היד על הדופק, כולל ב-20 הפרש ברבע ראשון, וכך הכריח גם את השחקנים לא להירדם. לא תמיד הוא הגיב נכון, אבל עצם התגובה כבר היתה חידוש מרענן עבור האמריקאים.

ההכנה היסודית של ששבסקי לטורניר הוכיחה את עצמה. האמריקאים באו מוכנים עם תרגילים לאיזורית שמבוססים על תנועה של שחקני פנים עם יכולת מסירה, ופרט לכמה דקות מול ארגנטינה זה הוציא את העוקץ מההגנות היריבות. ששבסקי בא מוכן גם לפיק&רול של היריבות, עם עזרה אגרסיבית של שחקנים מהצדדים שמנצלים את האתלטיות שלהם. הסגל האתלטי עם החמישייה הנמוכה, ומשחק הריצה אחרי סלים, מבית מדרשו של מייק ד'אנטוני, התברר כעוד החלטה מצוינת.

פרט להכנה ולאינטנסיביות, יש עוד סיבה חשובה לכך שהפעם האמריקאים עשו את העבודה, הרשימו לכל אורך הדרך ובגמר עברו מבחן קשה יותר מהיוונים של לפני שנתיים: הפעם הם באמת הביאו כמעט את כל השחקנים הטובים ביותר. לברון, ווייד, פול והווארד אמנם היו שם גם אז, אבל הם לא השחקנים שהם היום, בעיקר פול והווארד. בנבחרות הקודמות היה כוכב על אחד או שניים והשאר שחקנים טובים או ילדים מוכשרים. הפעם הגיעו התותחים הכבדים בשיאם.

לברון סיפק מנהיגות שלא הייתה לו לפני שנתיים, ווייד כושר נהדר, כרמלו קליעה מבחוץ, הווארד ובוש הגנה גדולה וקובי הופיע בדיוק מתי שהנבחרת נזקקה לו - במאני טיים של הגמר. שלושה מהלכי קלאץ' שלו, ובעיקר שלשה פלוס עבירה חמישית של רודי פרננדז, הכריעו את המשחק הזה. אם בשלהי הטורניר נדמה היה שארה"ב לא באמת צריכה את כל הכוכבים, באה ספרד בגמר והוכיחה שפחות מהטובים ביותר בשיאם לא יספיק. לא מולם.

טובים בהווה. מפחידים בעתיד

הרבה ביקורת מוצדקת הופנתה כלפי מאמן נבחרת ספרד, אאיטו רנסס, על ניהולי משחק רעים, על הרוטציות שלא מאפשרות לשחקנים להתחמם ומחזירות יריבות בכוח למשחק, על הרכות של הנבחרת שלו שמתקשה למצות את הכשרון שלה. הפעם אפשר רק להוריד בפניו את הכובע. הרוטציות לכל אורך הטורניר דאגו לכך שהספרדים לא נפלו מהרגליים בגמר, והגיעו לשיא במשחק החשוב ביותר. לא ניכרו השפעות של התבוסה בבית המוקדם, והספרדים נלחמו בגמר הזה כפי שלא נלחמו מעולם.

ההברקה הגדולה של אאיטו הייתה בהחלטה להושיב את רודי פרננדז על הספסל במשך כל הרבע הראשון. הוא קיווה להשיג שלושה דברים והצליח: הראשון היה לגרום לאמריקאים לחשוב שפרננדז, אולי השחקן החשוב ביותר של הנבחרת בטורניר הזה, לא משחק, ולהוביל לירידת מתח במחנה של מייק ששבסקי. השני היה להכניס לעניינים את חואן קרלוס נבארו, שלא פגע לכל אורך הטורניר, על ידי העלאה שלו בחמישייה. השלישי היה למנוע בריחה אמריקאית ברבע השני החלש בדרך כלל של הספרדים, וזה בדיוק מה שפרננדז דאג שלא יקרה.

אבל אאיטו הוא לא הסיפור, כי אם הכשרון הספרדי. אם בשלבים המוקדמים היו הבלחות, בגמר הכל התחבר. ראינו היום, בין היתר, הוק-שוט בשמאל מהפינה של פאו גאסול, שני מהלכי פוסט מעולים של מארק גאסול, גשם של טיר-דרופים של נבארו, אסיסטים גדולים, מהלכי הגנה וחדירה מרהיבה אחת של ריקי רוביו ואפילו שלשות מומנטום של חימנז. ומעל כולם בלט רודי פרננדז, שבין הדברים שעשה ניתן לציין שלשה בקפיצה אחורה על הראש והידיים הלא נגמרות של טיישון פרינס, ודאנק על הראש של דוויט הווארד. במשחק אחד הוא עשה שני דברים שרוב שחקני ה-NBA לא יעשו במשך קריירה שלמה.

כמובן שהספרדים עשו גם נקודות מתרגילים מתוכננים, משחק קבוצתי ומלחמה, בכל זאת צריך היה להגיע ל-107 איכשהו. אבל הגדולה שלהם היום היתה ביכולת לתת פייט אמיתי לאמריקאים בכל הקשור ליצירת נקודות שמבוססת על כשרון נטו. זה היה אמור להיות החסרון שלהם במשחק כזה, ההתבססות שלהם על כשרון היתה אמורה להפיל אותם מול הכשרון האינסופי האמריקאי, אבל הם הוכיחו שביום נתון הם מסוגלים להתמודד אפילו מול אוסף השחקנים הטובים בעולם, וביום טוב.

ומה שהכי הרשים היה שהם עשו את זה בלי חוזה קלדרון, הרכז המוביל ובעל הבית. ריקי רוביו נכנס לנעליים שלו בהצלחה כמעט בכל תחום, אבל לייצר נקודות הוא עדיין לא יודע. המחליף השלישי, ראול לופז, היה קטסטרופה לא ברורה (בכל זאת, רכז שני לגיטימי ב-NBA עד לא מזמן) ובשלוש הדקות שהוא שיחק נוצר רוב ההפרש של המחצית הראשונה. בהמשך נבארו הוביל כדור ועשה זאת בהצלחה מפתיעה.

בסופו של דבר, מה שהכי חשוב בנבחרת ספרד הוא שמדובר בנבחרת צעירה ובדרך למעלה. אם הם כל כך טובים עכשיו, אפשר רק לדמיין איך הם ייראו עוד ארבע שנים. פאו גאסול וקלדרון יהיו רק בני 32 ו-31 ועדיין צפויים להיות בשנים הטובות שלהם, מארק גאסול ורודי פרננדז יצברו קילומטרז' ב-NBA ורוביו כבר לא יהיה בן 17 אלא כוכב NBA בהתהוות. יש למה לצפות מהחבורה הזאת. אבל עם כל הכבוד לספרד, הסיפור של האליפות הזו הוא נבחרת ארצות הברית. איתה התחלנו ואליה נחזור.

החזירו את הכבוד לאומה שלמה

עוד לפני תחילת הטורניר, התקשורת האמריקאית ברובה, נמנעה מלקרוא לנבחרת ארה"ב "הדרים טים". מבחינתם, יש רק דרים טים אחת, וזו הנבחרת של 1992, עם ג'ורדן, מג'יק, בירד, בארקלי, סטוקטון ומאלון שטיילה לנצחונות של 30 ו-40 הפרש בכל משחק. לקרוא גם לנבחרת הזו בשם דומה, בעיקר אחרי הכשלונות האחרונים, היה שחצני ומתנשא ללא סיבה הגיונית מאחורי ההחלטה.

הנבחרת הנוכחית, האיכותית ביותר מאז, קיבלה עם הזמן כינוי חדש שהוא משחק מילים של המקורי - "הרידים טים" (The Redeem Team), כלומר - הנבחרת שמחזירה את הכבוד שאבד בכל הטורנירים מאז שנת 2000. לאורך כל הדרך הכינוי הוצדק עם נצחונות קלילים, שנבעו מהכנה טובה והמון אינטנסיביות מצד האמריקאים, ואחרי הניצחון מרח אתר ESPN את הכותרת "כפרה" ("Redemption").

אין ספק שהשאלה העיקרית אחרי הגמר היא האם המשחק הצמוד מול הספרדים מזיק לכינוי החדש ולהתרשמות מהנבחרת שבנה מייק ששבסקי. התשובה יכולה להסתכם במילה אחת: לא. ההבדל הגדול באמת בין היום ל-92' הוא ביריבות. הפערים באמת הצטמצמו וביום משוגע ונתון אפשר למתוח את האמריקאים אפילו כשהם טובים.

דומה כאילו בשנים עברו האמריקאים חיו על נבחרת חלומות, ואולי זו היתה הבעיה: מרוב חלומות הם לא ראו מציאות. עבור האמריקאים - השחקנים, צוות האימון, וגם הקהל והתקשורת - מדובר היה ביותר מסתם משחק כדורסל. הניצחון סימל הרבה יותר מסתם מדליית זהב: הוא סימל את החזרת הגאווה האמריקאית, האגו, כוח ההרתעה, ובעיקר - הכבוד. המשימה הושלמה.

  • נבחרת ארה"ב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully