נכשלו במבחן האמריקאי

איך הם לא לומדים האמריקאים האלה. למעצמה הגדולה בעולם לא אמורים להיות פתרונות לכל דבר? אז איך קורה שהשליחים שלהם שוב מפשלים – מפשלים בריבוע. ריצת ה-4X100 הייתה הפנינה שלהם מאז ומתמיד. בימי קרל לואיס היא הייתה שם כדי להשלים סוויפ, בימי הטובים של מוריס גרין היא הייתה שם כדי שגם הספרינטרים האמריקאים האחרים יצטלמו, ובימי ההשתלטות הקאריבית על ריצות הספרינט – היא הייתה שם כדי לפצות על אובדן מדליות זהב אחרות. בבייג'ינג 2008, אף אחת משש מדליות הזהב בריצות הספרינט הקצרות לא תגיע לארצות הברית. מדובר ב-100 ו-200 מטרים לגברים ולנשים ובריצות השליחים 100X4 לגברים ונשים. לא סתם האמריקאים החליטו מבעוד מועד, שמייקל פלפס והבריכה יהיו יותר מעניינים עבורם במשחקים האלה.

אבל למה הם לא לומדים? שיבחנו את נבחרות השליחים של ארצות הברית בחלק מהאולימפיאדות, אבל למה שקרה הערב (חמישי) לרצים שלהם יש תקדים ועוד איך. לא צריך ללכת רחוק מדי, העשור האחרון מספיק. באתונה 2004 הם אמנם זכו במדליה, אבל הפסידו את הזהב לרביעייה הבריטית בגלל חילוף מקל גרוע בין קובי מילר למוריס גרין – בדיוק באותה הישורת שבה נפל הערב המקל בחילוף בין דארוויס פאטון לטייסון גיי.

באליפות העולם לפני שלוש שנים בהלסינקי הרביעיה האמריקאית פסלה כבר במוקדמות, באדמונטון 2001 זה קרה בחצי הגמר. מצבן של הנשים לא יותר טוב – הן פסלו בגמר שהתקיים באתונה 2004, ובסידני 2000 זכו במדלית הארד בגלל חילופי מקלות גרועים – מה גם שהמדליה הזאת נלקחה מאוחר יותר בגלל פרשת מריון ג'ונס.

לרזומה המזעזע הזה, ביחס ליכולת של האתלטים כמובן, יש לא מעט סיבות ובאמת חבל שהאמריקאים לא מנתחים אותן לעומק: א. קבוצתיות – שיטת ההעפלה האמריקאית למשחקים האולימפיים בנויה כך ששלושת הראשונים במבחנים שמתקיימים חודשיים לפני ישתתפו במשחקים. על פניו השיטה טובה, מכיוון שהיא דואגת לספורטאים שנמצאים בכושר הטוב ביותר בזמן הנכון ביותר. מצד שני, היא מקפחת אתלטים מוכשרים שתפסו יום רע, ופוגעת מאוד בנבחרות השליחים. לשלושת הרצים שניצחו ב-100 מתווסף המקום הרביעי שירוץ איתם בגמר ועוד שני רצים שמיועדים למוקדמות. לאור העובדה שארצות הברית ממשיכה לייצר ספרינטרים בכמויות מסחריות, הצוותים האלה משתנים מקמפיין לקמפיין ומתחילים את העבודה כל פעם מחדש. במקצוע כל כך מורכב כמו ריצת השליחים, שבו כל חילוף מקל יכול לשנות חצי שניה לכאן או לכאן או בכלל לגרום לפסילה – השיטה האמריקאית מעניקה יתרון לנבחרות שליחים אחרות, שבדרך כלל שומרות על רביעיות קבועות למשך כמה שנים.

ב. משמעת – באווירת הנבחרת, הסופרסטארים האמריקאים מתנהגים לפני תחרויות כמו שהיו מתנהגים אחרי שסיימו ריצה במקום הראשון. עושה רושם שהעניין הזה מקשה מאוד על אימוני השליחים. מצד אחד, חצי מהרצים יודעים שזה הסיכוי היחידי שלהם לזכות במדליה. מצד שני, הרצים האחרים מתרכזים במשימת הסולו שלהם, וכשהם מתפנים לשליחים לא נותר יותר מדי זמן לעבוד על טכניקת החילופים. אותם כוכבים מחכים למקל בדרך כלל בנקודת החילוף האחרונה, ומפשלים. אותו דבר לגבי הנשים האמריקאיות – טורי אדוארדס ולוריין וויליאמס, שהשתתפו בריצת ה-100 הרגילה, היו אחראיות לפשלה באותה הנקודה שבה המקל עובר מהרצה השלישית למהירה ביותר.

על פניו נראה שנבחרת האתלטיקה האמריקאית איבדה עניין בריצת שליחים שדורשת שעות אימון נוספות. חבל, עוד שתי מדליות זהב או לפחות מצבע אחר נזרקו לפח. בסוף עוד ייקחו להם גם את שיא העולם.

אחרי ארבעה ימים של צפייה בשייט, קמתי בבוקר עם תחושה של שיא עולם נוסף באתלטיקה. היה לי כל כך ברור שדיירון רובלס, בלי שיאנג ליו או טרנס טראמל מהצדדים, יתן את הריצה המושלמת. זה בדיוק מה שקרה, רק שלא לקחתי בחשבון מסלול רטוב, בפעם הראשונה במשחקים. הרוח הייתה מושלמת, הזינוק של הקובני היה מדהים, טכניקת גילוח המשוכות הייתה כמו ציור של דה וינצ'י ואפילו פיניש של אחד שעושה את המקסימום היה, למרות שכבר אחרי 60 מטרים היה ברור "שאין כוחות" בריצה הזאת. הגשם כבר הפסיק, אבל המסלול הרטוב היה זה שעשה את ההבדל בין ריצת 12:93 שנ' מדהימה, לשיא עולם בלתי נשכח. לפחות הסינים יכולים להתנחם בזה שהשיא האולימפי שייך עדיין לשיאנג ליו שלהם.

מג'רמי וורינר לא ציפיתי לשיא עולם, אבל מי היה מאמין שהתהילה של הרץ הלבן, שהדהים את עולם האתלטיקה בשנים האחרונות – תחלוף כל כך מהר. כשהוא הפסיד ל-לשון מריט בגולדן ליג בתחילת הקיץ, חשבו שזה מקרי. הערב הוא פתח את הריצה מצוין, אבל אחרי 200 מטרים משהו התחיל לדעוך. ג'רמי וורינר הפך פתאום ממייקל ג'ונסון הלבן לרץ 400 טיפוסי מהצמרת, ומריט ניצל את זה כדי להתפוצץ ולהפוך לדבר הגדול הבא של ריצת הסיבוב עם שיא אישי של 43:75 שנ'. לא ברור מה קרה פתאום לג'רמי וורינר, שרק לפני שנה נדמה שהתחרות היחידה שתהיה לו בבייג'ינג תהיה מול שיא העולם של מנהלו האישי. לא ברור, אולי כמו כמה דברים אחרים שלא ברורים בענף הזה לפעמים – רק מחשבה שעוברת בראש.

יושב ראש הוועד האולימפי הבינלאומי, ז'ק רוג, מתח ביקורת על ההתנהגות של יוסאין בולט אחרי שני שיאי העולם המדהימים שלו. מצד אחד יש בזה משהו – הרבה אירופאים סולדים מהסוג הזה של החגיגות שמקורן בארצות הברית. חגיגות שהופכות לפעמים למשהו שמזכיר יותר קליפ ראפ. מצד שני, מר רוג, מסתובבת לך תופעה נדירה במגרש הביתי שלך – תן לו לספק את הרייטינג. יוסאין בולט הוא אחד משניים: האתלט הביוני הראשון או האתלט המושלם ביותר אי פעם. בכל מקרה, מדובר בסיפור אדיר – ואחד כזה, שהוגדר עד לפני כמה חודשים כבחור ביישן, חייב לתפקד בצורה הזאת כדי להרים את האתלטיקה לגבהים חסרי תקדים בכל מה שקשור להתעניינות התקשורתית הכללית בעולם. עם כל הכבוד לשיאני העולם בעשור האחרון – לא היה אתלט שפרץ לתודעה כמו בולט מאז קרל לואיס ובן ג'ונסון. הראשון עשה את זה בזכות, השני בחסד. בואו נקווה שאת יוסאין בולט והשואו שלו נזכור רק לטובה.