הרוח לא בגבו של צוברי

זו הפעם השלישית שסירת מפרש ישראלית מסיימת במקום הרביעי במשחקים האולימפיים. זה קרה לראשונה בסיאול 1988, כשיואל סלע ואלדד אמיר רשמו את ההישג האולימפי הטוב ביותר דאז, אבל פספסו את המדליה בגלל יום כיפור. זה קרה בסידני 2000 עם שני קדמי וענת פבריקנט, שכבר היו בעמדת מדליה בשיוט האחרון שלהן, אבל פספסו. זה קרה גם לניקה קורניצקי ו-ורד בוסקילה. בניגוד לפעמים הקודמות, הישראליות יצאו מהמים עם חיוך ורצו לפרגן לברזילאיות, שנצמדו אליהן לאורך כל השיוט. הן נהרו מיד לתקשורת ולא הלכו להסתגר בחדר ההלבשה. אפילו המאמן שלהן, אילן תשתש, לא הסתיר את שביעות רצונו מההישג האדיר של הצמד, שבקושי ציפו ממנו למקום בעשיריה הראשונה. כולם היו מרוצים כלפי חוץ, אבל יכול להיות שמבפנים הם מתפוצצים. תשתש אמר שההרגשה הזאת יכולה להיות דומה למוות של מישהו – "הן יתחילו לעכל את זה רק בעוד כמה ימים", הוא טוען. גם ניקה וורד, שניסו להיות הכי "סבבה" בדקות ובשעות שאחרי, רמזו על המשברים שיחוו בתקופה הקרובה. "אני לא אבכה לכם מול המצלמות, תהיו בטוחים, אם אני ארצה אני אלך לבכות בבית". והיא התכוונה לזה.

כולם דיברו על כך שאין תחושת החמצה מכיוון שהשיוט הזה לא היו תלוי בקורניצקי ובבוסקילה והן עשו בו את המקסימום. הבנות לא יחשבו אולי על השיוט הזה, אבל הן יחשבו על השיוט האחרון מבין העשרה – שיוט שבו הן סיימו במקום ה-15. זה היה השיוט המכריע בקרב על מדלית הארד, ואת השיוט הזה הן פתחו רע ודורגו במקום ה-21 במצוף הראשון, בהפרש של שלוש דקות מהמובילות. הברזילאיות אוליביירה וסוואן דווקא סיימו את השיוט החשוב בתחרות בצמרת. מקום 14 באותו שיוט, וניקה וורד היו צריכות רק לנצח את הברזילאיות, והן היו מצליחות לעשות את זה. אז עם התחושה הזאת השתיים ילכו לישון בלילות הקרובים, בשאיפה שתעבור כמה שיותר מהר.

יש כאלה שלא מאמינים ש"לחץ המדליות" שמופעל על שחר צוברי לא עושה לו כלום. טוענים שלא יכול להיות שהוא לא מתרגש, ושזה הגורם העיקרי לירידה שלו ביכולת ככל שתחרות הניל פרייד התקדמה. האמת? הוא באמת לא נראה לחוץ, אפילו שהוא כבר לא ב"אזור המדליות", אבל כן נמצא במרחק נגיעה. צוברי נראה כאן יותר כמו שליח של הסופר מאשר המועמד הישראלי המוביל למדליה. בזמן שהוא לא מתחרה, הוא רוכב על אופניו הלוך ושוב במרינה, מסתחבק עם שייטים, מתראיין לכל כלי התקשורת ומנסה להרגיע את כולם. שחר צוברי רגיל לניתוק הזה, שבו השייטים נמצאים מאות קילומטרים משאר העולם ופתאום באים להתעניין בהם ברגע השיא. הוא אילתי, ככה נראים החיים שלהם.

מצד שני, יש משהו אחר שאמור להטריד את צוברי – הרוח. את זה שגולש הניל פרייד מעדיף רוחות חלשות על חזקות כולם כבר יודעים, אבל בניגוד לתחרויות החשובות הגדולות האחרות, כאן הוא די מתקשה להתמודד עם השינויים הקיצוניים במצב הרוח, לא שלו כמובן. יום השיוטים הנוכחי המחיש את זה בצורה הטובה ביותר. הסערה של אתמול (ראשון) חלפה והבוקר היה שמשי וחם, אבל הרוח עדיין הייתה חזקה, 20 קשר ליתר דיוק. צוברי, שמשקל גופו קל יחסית למתחרים האחרים, התקשה מול התנאים האלה וסיים במקום ה-19. בשיוט הבא הרוח נחלשה ככל שהזמן התקדם ונעצרה בסופו של דבר על 10 קשר. צוברי שהתחיל במקום הרביעי הפציץ וסיים את השיוט ראשון, למרבה הצער המתחרים שלו היו צמודים אליו.

מצבו של צוברי כרגע מסובך מאוד. בעיקרון נותרו לו עוד שני שיוטים, אחד רגיל ואחד בעל ניקוד כפול. המרחק בין צוברי לבין המקום השלישי עומד על 9 נקודות. אם היה מגיע לשיוט המדליות במצב כזה, הסיכוי שלו לזכות במדלית הארד היה כמעט אפסי. השאיפה שלו כרגע היא רוח טובה מספיק כדי להוציא את השיוט ביום שלישי, אבל לא חזקה מדי. בשיוט הזה צוברי יהיה חייב לצמק את הפער מהמקום השלישי לפחות לחמש נקודות. במצב כזה הוא יוכל להגיע עם סיכויים לשיוט המדליות, שללא ספק יהיה הרבה יותר צמוד וטקטי ממה שראינו בתחרות ה-470 לנשים, כששם רק לשני צמדים היה על מה להתחרות.

בייג'ינג אמנם רחוקה 700 קילומטרים מכאן, והמטרה בעיר החוף הזאת היא לתת לנו אווירה של שייט – אבל לא כשהספורטאי מספר 1 בסין מפשל בגדול. מה שקורה כאן פשוט מדהים. כמה דקות אחרי ששיאנג ליו נפל ממוקדמות ריצת ה-110 משוכות, כל סיני שחלפתי על פניו עמד המום אל מול מסך הטלוויזיה הקרוב ולא האמין למראה עיניו. להבדיל מיליארד וחצי הבדלות, הסצנה הזאת הזכירה לי את התגובות של האנשים בארץ כמה דקות אחרי פיגוע, כשערוצי החדשות מתחילים לשדר תמונות מהשטח.

התגובה של הסינים, כל הסינים בכל מקום במדינה הזאת, הפתיעה וריגשה. כמה שעות אחרי חשבתי על ההשוואה הזאת לפיגוע, האם הסינים לקחו את זה כל כך קשה? עקבתי אחרי מה שקורה בתחנת הטלוויזיה הראשית שלהם. השידורים הישירים מהמשחקים פסקו לטובת מסיבת עיתונאים עם מאמן נבחרת האתלטיקה הסינית, אירוע שארך כשעתיים. לאחר מכן הוקם אולפן מיוחד, עם צוות פרשנים שניתח את כל מה שקרה בבוקר. אחר הצהריים, שודר באותו ערוץ קליפ עם מוזיקה עצובה, שהראה את רגעיו היפים של שיאנג ליו ואת הרגע שבו הכל התרסק. הסינים לקחו את זה ממש קשה, אבל אפשר גם לקנא בהם. הלוואי ואלה היו הדברים שאנחנו הישראלים, היינו מתקשים לשאת.