נושאים חמים

אתם עוד תתגעגעו אליו

קל להשמיץ אותו, טבעי לרדת עליו, אבל לא רחוק היום שבו תיזכרו בו בחיוך ותודו בפני ילדיכם ש"לא היה ולא יהיה כמו משה גרטל"

הגדול מכולם

נסים קיוויתי, שהיום קרוי בפי כל "השדר המיתולוגי", נחשב בעבר לסמל הכי גדול לארכאיות של ערוץ 1. קולו הצפצפני היה מקור ללעג ולבוז, הוא נתפש כטרחן ומבולבל, סימל את חוסר הרלוונטיות של החבר'ה מרוממה, וזכורני אפילו להקה צעירה בשם "ליסה שניידר", שהתיימרה להביע את התסכול של הדור הצעיר ויצאה עם השיר הפרובוקטיבי "אנחנו נחסל את נסים קיוויתי" (לפני שמשינה, במעין תגובה נזעמת, הגנה על כבודו ב"הכל התחיל בנאצר"). זהו טיבו של הטבע האנושי, שמתקשה להעריך דבר עד שהוא מאבד אותו. היום, כשני עשורים אחרי פרישתו, קיוויתי הוא קונצנזוס בלתי מעורער. הזקנים – בשילוב של נוסטלגיה עם מבט מפוכח - מסתכלים בערגה לימים ההם, נזכרים בשידוריו המקצועיים מהאתלטיקה הקלה, מהללים את השליטה שלו בענף ומקבלים בסלחנות את מעידותיו וחולשותיו. נדמה שכפי שאלכס גלעדי לא היסס להצהיר השבוע כי "לא קם ולא יקום יורש לנסים קיוויתי", כך אף אחד לא יתפלא אם עוד 20 שנה יקום האדם שיצהיר כי "לא היה ולא יהיה כמו משה גרטל". והוא יצדק. יש דברים שאין להם תחליף.

המיתולוגיה בשיאה

עם כל הכבוד למייקל פלפס, זו לא תהיה הגזמה להגיד כי לגרטל יש חלק לא פחות מכריע בהפיכתו של מירוץ השליחים השבוע לאירוע בלתי נשכח. אפשר ללגלג עליו, טבעי להשמיץ אותו, אבל יותר מהכל צעקותיו "אני חותם לכם, הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך" סימלו את גודל ההישג של ג'ייסון לייזאק ובעיקר המחישו את גודל הסנסציוניות של המשחה. בראייה היסטורית, קשה לדמיין שידור הולם יותר למאורע הזה.

גרטל הוא נצר אחרון לזן הולך ונעלם. לא עושים כאלה יותר. יורם ארבל כבר חצי סנילי, אורי לוי מנמנם תוך כדי שידור, אבל גרטל מסרב להיגמר. הוא עדיין משקיע את כל כולו במשדר, מתלהב ומשתלהב כמו היה טירון, מרשה לעצמו להיכנע לרגשותיו ולא חושש להיסחף אחר רחשי לבו. שחייה, בסופו של דבר, היא מוצר די מוגבל מבחינה טלוויזיונית, ואין זה פשוט ליצוק עניין בשמונת הספורטאים גדלי הגוף שמתנועעים בכבדות במסלולם בבריכה; אבל נדמה שלגרטל – עם תיאוריו הצבעוניים והאמוציות הבלתי נגמרות שלו – יש את היכולת להפוך כל משחה לדרמה מאין כמותה.

בא לשחק התקפי

אם להשתמש במונחים ספורטיביים, הרי שגרטל בא לשחק פתוח. הוא עולה למגרש בלי פחד, במערך חסר אחריות, נותן את כולו למען הקהל בבית, למען השואו, גם אם הוא יודע שזה יכול לעלות לו בהפסד מביך. איזה עוד שדר בימינו יעז לצאת בהצהרות כל כך נחרצות בשלב כל כך מוקדם? איזה שדר ירשה לעצמו להיכנע ככה לרגשותיו? הביקורות קוטלות אותו, הקהל מוחה, אבל גרטל נאמן לדרכו, ממשיך להיות מחויב לסגנונו האטקרטיבי, בז לפרשנויות הפסבדו-אינטלקטואליות של שגיא כהן וחבריו, ונותן את כל מה שיש לו. אבל בעוד גרטל לא חושש לחשוף את חולשותיו, אתם מתעללים בו. קצת גדלות נפש לא תזיק פה, כיוון שעוד 20 שנה, כשעמית הורסקי יתאר ביבשושיות עוד משחה מהמקודמות, גם לכם לא תהיה ברירה אלא להודות בפני ילדיכם ש"לא היה ולא יהיה כמו משה גרטל". זה לא סתם קאלט, זו מיתולוגיה.

"11 על הממיר שלכם"

ואולי הקרדיט שניתן לגרטל טמון בעובדה שהוא היה שם מאז ומעולם. קולו מחזיר אותנו לימים התמימים ההם, של ערוץ 1 הישן והטוב, של שידורי ספורט פשוטים וטבעיים, כמו שהיינו ילדים. יש לו, לערוץ הראשון ("11 על הממיר שלכם", כדברי המשורר), את היכולת הקסומה לשאוב אותך 20 שנה אחורה, לסביבה החמימה והמוכרת, וכך אין בך כעס גם כשאורי לוי משדר קרב ג'ודו כשעל המסך משודר קרב אחר, כשדני לבינשטיין ממשיך להתעקש להגות מילים במלרע ללא שום סיבה נראית לעין, כשמשחק הטניס נקטע במץ'-פוינט לטובת "ערב חדש", כשאמיר בר שלום הוא פשוט אמיר בר שלום. כשאת האולימפיאדה הבאה ישדרו לרר ושכנר מקניון ארנה בהרצליה, אתם עוד תתגעגעו אליהם. גם לגרטל, השדר המיתולוגי.